האיש שהיה שם: ארי הרו, יועצו הקרוב של נתניהו, מדבר לראשונה

"היה לי קשה מאוד לומר את מה שאמרתי בפעם הקודמת", הוא מודה בפתח פגישתנו השנייה. האמת היא שאפשר היה לראות את זה עליו. הוא שתק שניות ארוכות, חיפש את המילים, פניו ממש התענו. ועדיין, "אני שלם עם מה שאמרתי", הוא מדגיש.

הלב אומר דבר אחד והשכל דבר אחר?

"ממש ככה".

שמו ארי הרו. במשך שנים ארוכות ומשמעותיות היה האיש הקרוב ביותר לבנימין נתניהו. לציבור הישראלי הוא כמעט לא מוכר, בין היתר משום שמעולם לא התראיין, לא נשא נאום פומבי, ולמעשה ברח מאור הזרקורים. הפעמים היחידות ששמו עלה בתקשורת היו חקירותיו במשטרה ועדותו במשפט נתניהו - הפרקים הקשים בחייו, שעוד נגיע אליהם.

עכשיו, אחרי יותר מ־20 שנה של פעילות ציבורית מאחורי הקלעים, הוא מוציא ספר על שנותיו לצד ראש הממשלה נתניהו. הוא הראשון מעשרות האנשים שעבדו לצד נתניהו כראש ממשלה, שכותב ספר כזה. "שומר אחי", קרא הרו לספר, שמיועד לקהל האמריקני ומתפרסם כרגע רק באנגלית. לצד רגעים אינטימיים עם נתניהו, הרו מתאר בו רגעי מאבקים צבאיים נגד הטרור וקרבות מדיניים, בעיקר מול הנשיא אובמה. למי שרוצה להבין מה קרה פה בעשור הקודם, כדאי מאוד לשים עליו יד.

כתיבת הספר הושלמה בינואר 2023, כלומר, לפני המלחמה ששינתה גם את מה שהרו חושב על האיש שהוא עדיין בעיניו מנהיג ענק. "מעולם לא הייתי במחנה אנטי־ביבי. אני עדיין אוהב ומעריץ אותו", הוא אומר כשאנו ישובים בביתו ברעות. כיום הוא מקדיש את זמנו לעסקים, להסברה למען ישראל - תוך כדי השיחות שלנו הוא עולה לראיון בסקיי ניוז ומקבל פניה מה"וול־סטריט ג'ורנל".

המלחמה, ושאיפת האחדות הלאומית שבאה בעקבותיה, החזירו אותו לזירה הציבורית בארץ והוא פועל גם לגבש התארגנויות חדשות ליום שאחרי.

מדפי "שומר אחי" ניכרת הערכה עצומה לנתניהו. אולם הברית האישית הזו, שעמדה במבחנים הקשים ביותר, נשברה מבחינת הרו בעקבות מתקפת חמאס. ואלו המילים שהיה לו כל כך קשה לומר בפגישתנו הראשונה: הוא סבור שבשוך הקרבות נתניהו צריך לפנות את מקומו, יחד עם כלל ההנהגה הפוליטית והביטחונית.

"במציאות הנוכחית של 7 באוקטובר אני בהחלט חושב שאי אפשר", הוא מתחיל את המשפט, משתתק ומחפש את המילים המדויקות. "...לא יכול להיות מצב שקובע המדיניות הביטחונית של ישראל, מר ביטחון במשך כל הקריירה הפוליטית, יגיד ברגע של כישלון אותה מערכת 'זה לא רק באשמתי'. זה נכון שכל ראשי מערכת הביטחון כשלו, כולם מסכימים על כך. אבל בתור מנהיג שלקח לעצמו את הטייטל של 'מר ביטחון' - כשמגיע רגע של כישלון אותה מדיניות, לא יכול להיות עוררין על המרכזיות שלו בכישלון הזה".

חרף ההתנערות מנתניהו שעוד נחזור אליה, ולמרות כל מה שעבר בעקבות הקשר איתו - שנות עבודה מפרכות, חקירות איומות במשטרה, העמדה לדין, תדמית שלילית בתקשורת וגירושים - הרו אינו ממורמר או כועס. בניגוד לרוב אנשי נתניהו שפנו נגדו בזעם, הרו מביט אחורה בסיפוק ובגאווה.
"החלום שלי מילדות היה לתרום למדינת ישראל ולעם היהודי. היתה לי הזכות לעשות את זה במקום החשוב ביותר, לשכת ראש הממשלה, לצד אדם שהוא עדיין בעיניי מנהיג היסטורי ענק. תשאל אותי, האם הייתי חוזר על הכל שוב, כשאני יודע שזה המחיר שאשלם? התשובה שלי היא כן".

לוס אנג'לס - גולני - הליכוד

"לנתניהו היה חסר בחברים קרובים - אפילו עם חבריו לשעבר מימי הצבא הוא לא חש בנוח. הוא מצא נחמה בסיגרים הקובניים שלו, בכוסות מים מוגזים עם שפריץ של מיץ אשכוליות, ובמישהו שתמיד היה איתו בחדרו. נתניהו היה בודד, אבל רק לעיתים רחוקות היה לבד. הוא רצה וקיבל לוויה של אדם הכפוף אליו, גם אם אותו אדם ישב דומם בפינה" (עמ' 60)

ארי הרו נולד בלוס אנג'לס ב־1973, בן למשפחה יהודית ענפה, עם זיקה ציונית עזה. "בשולחן השבת בביתי, כחניך צעיר בקייטנת בני עקיבא בקליפורניה, הסיפורים על צעירים יהודים אמיצים המקריבים הכל כדי להקים מדינה יהודית במולדת העתיקה, מילאו אותי בגאווה", הוא פותח את ספרו.

כשהיה בן 12, משפחתו עלתה לארץ והתיישבה בשכונת נווה עליזה בשומרון. אחרי לימודי תיכון הוא התגייס לגולני. בהמשך השלים תואר ראשון ושני באוניברסיטאות בר־אילן, תל אביב וברוקלין. בד בבד, החל להשתלב בחיים הציבוריים, תחילה בעיתון "מקור ראשון", ולאחר מכן בארגון ההסברה Honest Reporting. המפגש הראשון עם נתניהו היה ב־2002, כשזה התמודד נגד ראש הממשלה דאז שרון על הנהגת הליכוד. רון דרמר, שהכיר את הרו בליגת הבייסבול הישראלית, גייס אותו, ואפשר להבין מדוע.

הרו מהיר מחשבה, חרוץ ומסור מאוד למטרה, עדין ודיסקרטי אך יודע להתקשח, ודובר אנגלית רהוטה - תכונות הכרחיות לעבודה עם נתניהו. באותו סיבוב ב־2002 שרון ניצח בהתמודדות. נתניהו מונה לשר אוצר, והרו שב לארה"ב.

"בלי קשר לנתניהו ולדרמר, הוצע לי לנהל ארגון, שהיה אז די קיקיוני, בשם 'ידידי הליכוד בארה"ב'. המטרה שלי תמיד היתה לחזור לארץ, ולתרום ולהשפיע על המדיניות פה. הבנתי שבניית בסיס כוח בארה"ב, עם הבנה עמוקה של השדה הפוליטי שם ושל הארגונים הפרו־ישראליים והיהודיים, תעזור. לכן הלכתי על זה. אחד הטלפונים הראשונים שעשיתי היה לנתניהו, כדי להבין ממנו איך הוא רואה את העבודה שלי בחו"ל. הוא עדיין היה אז שר האוצר".

למה התקשרת אליו, ולא לראש הממשלה שרון?

"פניתי לכל חברי הליכוד, מראש הממשלה שרון ומטה, וגם אירחתי אותם כשהגיעו לביקורים. אבל הייתי בין אלו שקראו את כל הספרים של נתניהו. שמעתי אותו נואם באיפא"ק. היתה הערצה מאוד גדולה אליו. בתור יליד ארה"ב ומישהו שחי את ההוויה האמריקנית כלפי ישראל - היכולות ההסברתיות שלו היו דבר שאין שני לו. היכולת שלו לעמוד מול הגורמים העוינים ומול התקשורת ולהציג את ישראל בצורה כזו, נתנה גאווה גדולה לרוב יהדות ארה"ב".

ניהול "ידידי הליכוד בארה"ב" לשביעות רצונו של נתניהו, אכן רקם את הקשר בין השניים. הרו הכין את ביקורי הזוג בארה"ב, ארגן לנתניהו מפגשים עם בעלי השפעה וליווה אותו לשיחות. "הוא הבין שיש לו על מי לסמוך בארה"ב", מסכם הרו את התקופה בארה"ב.

זו היתה הפעם הראשונה שהיית במעגל הקרוב שלו. האדם שראית מרחוק על המסכים, הוא אותו אדם שאתה פוגש בארבע עיניים?

"אתה רואה אדם מאוד מרשים. להבדיל מרוב הפוליטיקאים הישראלים שמגיעים לארה"ב, הוא מרגיש שם בבית. זה לא משחק זר עבורו. ולהסתובב איתו במקומות השונים, ולשבת לצידו בפגישות בפורומים כאלה ואחרים, היה גאווה ישראלית ויהודית. גם בתוך הפגישות המסרים שלו חדים, מאוד ציוניים ולא מתנצלים. יש הרגשה שיושבים עם ראש ממשלה, אפילו שהוא עדיין לא".

עלו אצלך סימני שאלה, על הפוליטיקה וההתנהלות האישית?

"באותן שנים ההשפעה שלי היתה חינוכית, לקדם את האידיאולוגיה של ז'בוטינסקי ובגין. זו היתה ההסתכלות. לא היה לי קשר לפוליטיקה הישראלית, וגם בהמשך לא אהבתי לעסוק בזה. לכן מה שראיתי בהחלט סיפק אותי".

לימים המשטרה וכמה עיתונאים יטענו ש"ידידי הליכוד בארה"ב" היתה צינור להעברת כספים לנתניהו.

"מדובר בארגון חינוכי אמריקני, שמעולם לא עבר ממנו שקל, לא לנתניהו ולא לכל חבר כנסת אחר. טכנית זה גם לא יכול לקרות. יש בארה"ב כללים מאוד קפדניים מה מלכ"ר (מוסד ללא כוונות רווח, א"כ) יכול ולא יכול לשים עליו כסף, במה מותר להשקיע ובמה ולא. לכן תרומות לאנשי ציבור הן דבר שלא היה ולא נברא".

אם כך, מה חשבת כשראית את הפרסומים?

"שזו לא פעם ראשונה שהתקשורת כותבת דברים לא נכונים. אתה צריך להבין, לפחות באותן שנים - אני פחות יודע מה קורה היום - לא היה ארגון פרו־ישראלי שלא אירח מנהיגים מישראל, מימין ומשמאל. איפא"ק, ADL ,FIDF וכו', אלה דברים מוכרים פה בארץ. גם רמטכ"לים לשעבר, שרי ביטחון וח"כים וכו' היו טסים על חשבון הארגונים. הארגון שלי עמד בכל החוקים הנדרשים בעניין".

הטלפון הבא מנתניהו הגיע. ב־2006, כשנתניהו יו"ר האופוזיציה עם מפלגה מרוסקת בת 12 מנדטים בלבד, הוא מבקש מהרו להצטרף לצוות האינטימי שלו בגן הטכנולוגי במלחה, וממנה אותו ליועץ קשרי חוץ.

"התקופה ההיא היתה השפל הכי גדול שלו. התפקיד שלי היה לכתוב נאומים, לעבוד מול תקשורת זרה ודיפלומטים ולתכנן ביקורים בחו"ל. בשלב מסוים הצטרפו איילת שקד ונפתלי בנט. אחרי שהם עזבו ב־2008, התחלתי למלא גם את התפקידים שלהם. ככה הגענו לבחירות 2009".

על העזיבה הזו אי אפשר לדלג בקלות כזו.

הרו מתחמק: "אני לא אדם של רכילות, ולא יודע להגיד בדיוק מה התרחש. במיוחד במערכת הפוליטית יש שינויים באופן קבוע. בתקשורת הישראלית, כשמישהו עוזב תפקיד עושים מזה עניין. כאילו זה סיפור עסיסי. בבית הלבן ראש הסגל מתחלף בכל שנה-שנתיים. התפקידים מאוד תובעניים. לכן בשלב מסוים עוברים לדבר הבא".

אבל זו לא היתה סתם עזיבה. זה פיצוץ אישי עם בנט ושקד, שהיו לו בסופו של דבר השלכות לאומיות.

"כשהם עזבו, עוד לא היו השלכות אדירות. הם היו אנשי צוות. אחר כך הם הפכו להיות דמויות מרכזיות. המטרה היתה להחזיר אותו לשלטון, וזה נראה רחוק באותה תקופה".

היתה חתרנות שלהם?

"לא היה שם מעבר למה שאמרתי לך".

"מכונת רעל? לא מכיר"

"הוא ישן לעיתים רחוקות, וציפה שהסובבים אותו - במיוחד אני - יעמדו בקצב שעות הערפד שלו. לא משנה אם זה היה לערוך נאום שוב ושוב, או לשבת איתו במרפסת בזמן שהוא צפה במשחק כדורגל. היום שלי נגמר כשהוא החליט לקרוא לזה יום. נתניהו אהב רק קומץ אנשים, אבל תמיד הרגיש צורך שיהיה חבר סביבו. היותו ממוקד במשימה הגדיר כל צעד שלו. הוא לא האמין בטינה אישית; לעיתים רחוקות הוא הפגין התקפי כעס או, לצורך העניין, כל סוג של רגש. הוא מעולם לא קילל. פעם הסנאטור לינדזי גרהאם השתמש במילת ה־F בעת ביקור בבית ראש הממשלה. אצל נתניהו זה עורר אי־נוחות..."

2009, אתם מנצחים בבחירות, אחרי שנים במדבר האופוזיציה.

"עברו בדיוק עשר שנים בין הקדנציות שלו (נתניהו הפסיד לאהוד ברק ב־1999). היתה שמחה גדולה, אבל היתה גם הבנה שנכנסים לאחריות מאוד כבדה שיש כעת על כתפיו. בדיוק הסתיים המבצע הראשון בעזה (עופרת יצוקה) ונבחר אובמה לנשיא. הוא הבין שנכנסים לתקופה לא קלה. הוא כבר לא היה צעיר וידע מה אומר התפקיד".

עם אילו לקחים הוא הגיע מהקדנציה הראשונה?

"פוליטית הוא הבין שהכל מתחיל מהבייס. הבייס מתחיל בליכוד ומתרחב לימין. הוא הבין שהיכולת שלו ליישם מדיניות מתחילה בזה שהוא נשאר בתפקיד. לכן שמירה על הבית הפוליטי והאידאולוגי היא מבחינתו חלק משמעותי ביכולת ליישם מדיניות".

אחת הטענות נגדו היא שבמשך השנים היוצרות התהפכו, ושמרוב רצון לשמר את השרידות הפוליטית הוא זונח את המדיניות.

"אני חושב שיש בעיה יסודית במערכת הפוליטית הפרלמנטרית בישראל, שבה היכולת שלך לבצע מדיניות בכל תחום שהוא תלויה בקואליציה, שיכולה בכל רגע להפיל אותך. בארה"ב הנשיא נבחר לארבע שנים, ובסופן המדיניות שלו נמדדת והוא עומד לבחירה מחדש. בארץ כולם יודעים שהצבעת אי־אמון או נפילת ממשלה יכולות לקרות בכל רגע. לכן השיקול הפוליטי במקום הרבה יותר גבוה".

אז הבעיה אינה בו אלא בשיטה?

"נכון. כולם מכירים את הדוגמה של אריק שרון, עם השינוי הדרמטי שעשה בהתנתקות מחבלי מולדת. זה נתן לו גב פוליטי רחב במקומות שלא היו לו. זאת אומרת שהיכולת לשרוד פוליטית השפיעה על ההסתכלות המדינית. אם מדברים על נתניהו - הוא למד שהוא חייב לשמור על הבייס. שרון ובנט נטשו את הבייס, וקיבלו מנדט קצר טווח. אצל שרון אי אפשר לדעת מה היה קורה (משום שלקה בשבץ מוחי, א"כ). אבל אצל בנט אנחנו יודעים איך זה נגמר".

אז מה דעתך על האמירה שביבי בשביל הישרדות עושה הכל?

"המערכת הפוליטית בארץ בנויה בצורה כזו, שהשיקולים הפוליטיים של רוב הח"כים והשרים משפיעים בצורה משמעותית על המדיניות שלהם".

והוא יותר מאחרים?

"אנחנו בתוקפה שמחפשים את המאחד, אז אני לא רוצה להביע עמדה מעבר למה שאמרתי. הבעיה היא המערכת. הנושאים הקריטיים שעמדו בראש מענייו לא השתנו לאורך השנים. הוא לא היה הפכפך עם המנטרות שלו. איראן תמיד בראש, כלכלה וכולי".

יש מכונת רעל? חיילים שנשלחים למשימות מלוכלכות?

"זה לא משהו שאני מכיר אישית".

זה לא קיים או שאתה לא מכיר?

"בשנים שאני הייתי שם, עד 2015, לא ראיתי התנהלות כזו, ואם היתה כזו הייתי מכיר. הוא פוליטיקאי, וכל פוליטיקאי פעיל ברשתות ומפעיל תומכים".

איך הסתדרת עם בעיית האמינות שלו? בסוף אתה אמור לעבוד יום־יום עם אדם שלפעמים, נגיד בעדינות, סוטה מהאמת?

"בהתנהלות שלי מולו לא הרגשת את זה".

איך יכול להיות?

"אולי זה טיב הקשר בינינו. אני לא הרגשתי בעיית אמינות, ולא ראיתי את זה באופן אישי. נתניהו אדם מאוד חדור מטרה, והוא עושה מה שצריך כדי להגיע אליה. אם צריך בדרך להשתמש בדרכים כאלה ואחרות, הוא עושה זאת. הוא אמר לך בבחירות 2015 'לא תהיה מדינה פלשתינית', ואחרי הבחירות בעקבות הלחצים הבינלאומיים תמרן. אני לא חושב שהוא מתכוון להיות לא אמין, אלא משנה כיוון כשהוא מגיע למסקנה שזה נדרש".

עזבת באמת אחרי בחירות 2015. למה?

"הרגשתי שזו נקודת יציאה נכונה. עשיתי את זה כבר כמה שנים. ליוויתי אותו במערכת הבחירות. הוא ביקש שאצטרף לצוות המשא ומתן הקואליציוני והבנתי שאֶמָשך חזרה לתוך קדנציה שלמה. החלטתי שזה הזמן לפרוש. אצל נתניהו כדי לסיים בטוב, יש נקודות יציאה. אתה לא רוצה לתת תחושה שאתה קופץ מהספינה. בין קדנציות יש מסלול יציאה יותר מובן ביחסים הבין־אישיים. כמו שהסברתי קודם, התחלופה היא דבר מקובל. לפרוש באמצע קדנציה זה פחות נעים. וזה לא רק עניין מקצועי. אתה חלק מקבוצה מצומצמת שחיה ונושמת ביחד 24 שעות ביממה את ענייני המדינה דרך ראש הממשלה. התפקידים האלה תובעניים בצורה דרסטית. אתה מנותק ממשפחה, מחברים ומכל דבר שמחוץ לעבודה. היו לי שקיות מתחת לעיניים, כך שאלה היו שנה וחצי מאוד אינטנסיביות והרגשתי שזה הזמן לעבור הלאה".

לדעת רבים, ואני בתוכם, קרה עוד משהו ב־2015. הניצחון באותן בחירות כאילו שחרר אותו, הסיר מעליו רסנים, התחיל ההיבריס.

"היו שם שני דברים. בזירה הפנימית הפוליטית, הציבור והסקרים נתנו לבוז'י ולציפי את הניצחון. אחרי שהוא ניצח בגדול, זה שינה את ההסתכלות הפוליטית שלו. זו היתה מערכת בחירות שלישית ברצף שהוא ניצח. היתה אמונה ש'גילינו את הנוסחה, שיש נוסחה, וכל עוד נישאר באותו כיוון לא נפסיד'. זה היה מין רגע של וואו. כשכל הסיכויים היו נגדנו וכל הסוקרים ניבאו הפסד - ניצחנו. אז כנראה הנוסחה שלנו יותר חזקה מהסקרים".

כלומר, תחושה שאנחנו פה לנֶצח?

"כן, כל עוד אנחנו דבקים בנוסחה. הדבר השני היה מדיניות החוץ, ובזה מתמקד הספר. בסוף 2014 ובתחילת 2015 הוסרו המסיכות מול האמריקנים (פירוט בהמשך, א"כ). אחרי הניצחון בבחירות שני הדברים האלה התלכדו".

אני זוכר מאותה תקופה אפיזודה שהיית מעורב בה, והיא הרצון שלו לבטל את מוסד הנשיאות כדי לחסום את רובי ריבלין. זה כבר היה סוג של מגלומניה.

"אני לא כל כך רוצה להיכנס לזה. אבל בוא נגיד בדיפלומטיה שהנימוק למהלך אז היה לשים בבית הנשיא מישהו עם יותר פנים לעולם היהודי, ופחות תפקיד פוליטי. לכן היה שיח על שינוי מוסד הנשיאות, לא ביטולו. אני, כל השנים שלי שם, ניסיתי לברוח מהפוליטיקה כמה שיכולתי. יש את הפסוק שהאחים של יוסף זורקים אותו לבור ורש"י מסביר ש'הבור ריק, אין בו מים - אבל נחשים ועקרבים יש בו'. ככה ראיתי את המערכת הפוליטית. תמיד יש שיקולים נוספים, ואינטרסים אחרים, וצריך תמיד להיזהר מהבור. זה אחד הדברים שלא התחברתי אליהם. הגישה שלי היתה הפוכה. היכולת שלי להתנהל מול אנשים היתה בגלל שידעו שאני לא משחק משחקים אלא אומר את האמת. כך ידעו שגם יכולים להתנהל ביושר מולי".

אתה נשמע מאוד מפויס, בעוד רוב האנשים שהיו במעגל הראשון של נתניהו עזבו בכעס ובטריקת דלת. למה זה תמיד נגמר ככה?

"אני לא רוצה לדבר על אחרים, אלא על עצמי. מאוד הערכתי את היכולות והאדם, והרגשתי שהוא נתן לי לתרום לישראל. זה שיש חיכוכים במערכת פוליטית ובמשרד שעובד כל כך קשה ובמערכת כל כך אקטיבית - אנשים מבינים את זה. אצלי הכרת הטוב היתה יותר מכל רגש אחר. השאלה היחידה שלי היא אם אני תורם או לא - ולכן לא היה מקום לרגשות של כעס או פגיעה. היתה לי הזדמנות, ואני מכיר תודה עליה".

אלה שעזבו בטריקת דלת עשו זאת בדרך כלל בגלל שרה ויאיר, נכון?

"אני לא רוצה להתייחס למשפחה שלו".

למה? המעורבות שלהם ידועה, ואני בטוח שראית אותה.

"אני מדבר על התקופה שעבדתי איתו, ולא עם משפחתו. גם לי יש משפחה וראיתי איך היא חוותה תקופה לא פשוטה שעברה עלי, אז אני מכבד את הצורך בשמירת המשפחה מחוץ לשיח".

עושים עוול למשפחה שלו?

"אני לא מתייחס לזה".

איראן, איראן, ושוב איראן

"היה זה בלתי אופייני לנתניהו לחשוף את רגשותיו. הוא לבש חליפת שריון קבועה שמנעה מאחרים, אפילו מהקרובים ביותר, לראות אותם. היו טרגדיות ופשעי טרור לפני כן; חיילים שנהרגו בקרב ותאונות אימונים. אבל החדשות על גילוי הגופות של שלושת הנערים אחרי 18 יום של חיפושים, היו שונות. הוא ביקש להיות לבד. לרגע אחד, הוא לא היה פוליטיקאי - הוא היה אבא, אדם פשוט ואזרח. יכולתי להבחין שהוא מזועזע עמוקות. כולנו קמנו לעזוב את המשרד, אבל כשהגעתי לדלת נתניהו קרא לי. חזרתי לכיוון השולחן והוצאתי כיסא מבלי לשבור איתו קשר עין. האיתנות שלו קרסה מכאב. ישבתי מולו באלפי פגישות עם חדשות טרגיות. אף פעם לא ראיתי אותו מפגין כאב כה רב. עיניו התנפחו מדמעות. 'אבנר בסביבות הגיל שלהם', אמר כשהוא חנוק. ידענו ששיברון הלב והכאב יורגשו בקרוב בכל בית בישראל" (עמ' 149)

הספר שלך נקרא על שם מבצע "שובו אחים". אתה פותח בחטיפת שלושת הנערים ומקדיש לכל מה שקרה אז ולמבצע צוק איתן חלק נכבד מאוד. למה, בעצם?

"שנת 2014 היתה לדעתי שנת מפנה שבה הוסרו המסיכות, בעיקר בינו לבין אובמה. מאז 2009 הקו היה לנסות לתת משהו לאמריקנים בעניין הפלשתיני, כדי שהם יעשו מה שצריך בנושא האיראני. אני מזכיר לך את הקפאת הבנייה ב־2009 ואת התהליך שהוביל מזכיר המדינה דאז, ג'ון קרי, ב־2014. ביוני 2014 אבו מאזן היה זה שפוצץ את השיחות, אבל קרי הטיל את האחריות על שני הצדדים. זה הרתיח את נתניהו. ציפי לבני, שניהלה אז את המשא ומתן, היתה בהתחלה לגמרי בצד של נתניהו, אבל אז מסיבות פוליטיות ביקרה אותו. באותו חודש גם נחטפו שלושת הנערים בידי חמאס. במקביל, ראינו שארה"ב מתקדמת מול האיראנים להסכם, שהגיע ב־2015. שני הדברים האלה (הטלת האחריות על ישראל בסוגיה הפלשתינית והתקרבות האמריקנית לאיראן, א"כ) היו שבר אמון של לשכת ראש הממשלה מול ממשל אובמה. ממשלת ישראל מצאה עצמה במצב ששילמה המון, אבל גם האשימו אותנו ולא קיבלנו כלום בצד האיראני. ההרגשה היתה שהם לא נותנים לנו גב, ואני מזכיר לך גם את העיכוב במשלוח הטילים למסוקים בצוק איתן. לכן הוא החליט שאין יותר משחקים בנושא האיראני. זה המשיך בכך שהוא הלך לנאום בקונגרס בתחילת 2015. בנושא הפלשתיני, שים לב שמאז 2014 לא היו איתם יותר שיחות. זה שינוי דרמטי".

נחזור לכל זה, אך האם עסקת שליט, שהיתה מנוגדת לאג'נדה של נתניהו, נעשתה כי היתה הזדמנות או בגלל המחאה החברתית?

"כי היתה הזדמנות. כמו שאני מסביר בספר, כבר ב־2009 הוא הורה למתווך דאז, חגי הדס, לחתור לעסקה בגלל השיקול של הטייסים שחלילה ייפלו בשבי באיראן. זה מה שאני שמעתי ממנו, שאם ישראל תרצה לתקוף את אתרי הגרעין האיראניים וכמה טייסים ייפלו בשבי, (הם יידעו) שמדינת ישראל תעשה כל שביכולתה להחזיר אותם הביתה בחיים. הוא הלך על זה בניגוד לבייס הפוליטי".

וזה שוב מעלה תהיות, האם נתניהו פועל על פי תפיסותיו או האינטרס הפוליטי ההישרדותי?

"אין סתירה בין הדברים. קל מאוד לשבת במכון מחקר ולכתוב על מדיניות, הרבה יותר קשה ליישם. יש הרבה שיקולים ואילוצים שמשנים את המציאות האוטופית. זה נכון לגבי כל ראשי הממשלה, וזה הכוח של הדמוקרטיה. אם הוא הלך נגד המצביעים, הם לא היו חוזרים ותומכים בו".

אותן חמש שנים, מנאום בר־אילן ב־2009 ועד קריסת תהליך קרי ב־2014 - האם הן היו הונאה אסטרטגית ודרך של נתניהו למסמס את העניין הפלשתיני, או שבמקרה שבו אבו מאזן היה נענה לתנאים, נתניהו באמת היה חותם על הסכם?

"נתניהו הוא אדם שאוהב לשמור אופציות פתוחות ומקבל החלטות ברגע האחרון. תמיד. הוא לימד אותי שזה קשור לימיו ביחידה. התקדמות בשיחות עם הפלשתינים היא לא דבר מחייב כשלעצמו. ואם זה מקדם את אינטרס העל שהוא איראן - זה בסדר. יכול להיות שהוא היה מגיע ביום מן הימים לנקודה שכבר אין אופציות. אבל זה לא שהוא בא עם כוונה זדונית לעבוד על האמריקנים. היתה בהחלט הבנה שיש ריקוד עם ארה"ב. אתם עוזרים לנו עם איראן - ואנחנו לכם עם הפלשתינים".

בוא נחזור לצוק איתן ולמלחמה הנוכחית. מי שנתן לחמאס לצמוח זה נתניהו, והוא הגדיר את עצמו "שומר ישראל".

"נכון, אבל האשמה פה היא מקיר לקיר. אלה החלטות שהתקבלו באותן שנים סביב כל השולחנות. המערכת הביטחונית לא דחפה לפעול. יותר מזה, אני מספר בספר על אותו רגע שראש אמ"ן דאז, אביב כוכבי, מושך אותי לצד בסיום אחת מישיבת הקבינט של צוק איתן ואומר לי, 'אתה צריך לגרום לראש הממשלה לסיים עם המבצע'. כך שראשי מערכת הביטחון גם כשלו. כולם מסכימים לזה. אבל מי שעומד בראש הפירמידה הוא אחראי. קשה לי מאוד להגיד את זה. היסטורית הוא מנהיג ענק. אבל אצטט פה את חבריי, האבות השכולים, דדי שמחי ויחיאל לייטר, שאמרו, 'צריך להחליף 150 איש - את ההנהגה שהיתה אחראית לכישלון הגדול בהיסטוריה של מדינת ישראל'".

כמי שישב שם באותן שנים, איפה נעוץ שורש הכישלון במבט לאחור?

"מה שאני ראיתי בקבינט היה חשיבה קבוצתית. קריטי לאתגר מחשבתית את המערכת, וזה לא קורה. הדבר השני, בוא נקרא לילד בשמו, היתה פה יוהרה. זה מתחבר לנושא האיראני. כשאתה רואה את מנהיגינו מדברים על 'כוח אזורי, ומי יעשה לנו בעיות? ארגון קטן שחופר לנו מנהרות? אנחנו מתקדמים טכנולוגית', וכן הלאה - ההסתכלות הזו חייבת להשתנות. במבט לאחור, הנושא האיראני היה כל כך מרכזי במדיניות של נתניהו, ששילמנו מחירים במישור הפלשתיני, והעובדה היום היא שזו היתה טעות".

כלומר?

"כדי לקדם מדיניות יותר תוקפנית כלפי איראן, ממשלות נתניהו סחרו בנושא הפלשתיני. בהסתכלות היסטורית, לוותר על איום שהמערכת האמינה שהוא 'קטן' ורובץ לפתחנו, לטובת איום 'גדול יותר' רחוק - זו היתה טעות. אם אנחנו משדרים כלפי חוץ פרמטרים ברורים, היכולת של האמריקנים ושל מדינות אחרות לקבל אותם הרבה יותר גדולה. שנית, בהחלט היכולת לגייס תמיכה הרבה יותר מעמיקה... כולם מדברים היום על מערכת החינוך הפלשתינית ועל כך שהם מגדלים דורות של מחבלים - זה לא חדש. זה היה גם אז. התקבלה החלטה אז לעצום עיניים".

הסיבה לעצימת העיניים, מסביר הרו, היא אותו סחר חליפין שנתניהו האמין בו, בין הסוגיה האיראנית לזו הפלשתינית. "הרי כמה חודשים לפני כן הוא קרא במערכת הבחירות להשמדת חמאס", הוא מזכיר.

הוא הרגיש מחויב להצהרה הזו?

"עובדה שלא. הפוקוס היה כמה אלפי ק"מ מפה, במקום כמה מטרים. אם היתה הבנה של גודל הבעיה, ודאי שהיו מטפלים בזה אחרת. ואני חושב שזו טעות של כל המערכת".

"נתניהו סימן עם האצבע"

"אפילו בחודש מאי האוויר בוושינגטון הבירה היה מחניק. נתניהו תפס לפתע בזרועי והוביל אותי בפנייה חדה שמאלה לכיוון כיכר לאפייט. המאבטח המזועזע עשה כל שביכולתו כדי לעמוד בקצב שלנו. הוא ליווה אותי עד קצה הבלוק, רחוק מאוזניים סקרניות, הביט בעיניי ואמר, 'ארי, אנחנו בבעיה'... הנשיא אמר לו בנימה נחרצת שהוא רוצה הקפאת בנייה מוחלטת בגדה המערבית. הוא השתמש במונח 'לא לבנה אחת'" (עמ' 35)

תגיד, מה שיבש את הקשרים בין נתניהו לאובמה? אתה הרי מתאר בספר כיצד ב־2008, כאשר נפגשו בקינג דיוויד בטרם נכנסו לתפקידיהם, היתה פגישה טובה והם סיכמו לעבוד ביחד.

"הבעייתיות היתה ההסתכלות על האזור, לכל אחד היתה תפיסה שונה. אובמה האמין שאפשר לחבק את העולם האסלאמי, כולל את הרדיקלים. נתניהו ראה בהם ובאיראן את האיום הכי גדול כלפי ישראל. אנחנו הבנו את זה מייד. העולם הבין את זה כשהוא נסע לאזור, דילג על ישראל ונתן את הנאום בקהיר. לנתניהו היה רצון אמיתי לבנות קשר אישי עם אובמה, אבל היעדים שלו היו אחרים. כשיצאנו מהפגישה הראשונה בבית הלבן ב־2009, הייתי האדם היחיד איתו ברכב וראיתי שמשהו קרה. הוא לא רצה לספר וסימן עם האצבע כלפי מעלה, מחשש להאזנות".

יש הטוענים שאלה הפרנויות של נתניהו.

"אלה עובדות, הוא לא המציא את המשפט הזה. לאובמה היתה מדיניות ברורה והוא ניסה לקדם אותה. מה שקרה לא היה באשמת נתניהו".

בוא נקפוץ חמש שנים קדימה ל־2015. מגיעה ההזמנה מהיו"ר הרפובליקני של בית הנבחרים לנאום נגד הסכם הגרעין. אתה תמכת בקבלת ההזמנה. בדיעבד, זו היתה החלטה נכונה?

"אני חושב שכן. נתניהו ראה בהסכם הגרעין איום ממשי כלפי מדינת ישראל. הוא חשב שגם מול חברים אנחנו חייבים לעמוד על שלנו, גם אם זה משפיע באופן שלילי על קבוצות מסוימות בקונגרס, וידענו שנשלם מחיר. אבל, וזה אבל גדול, הידידות שלנו מול ארה"ב ומול כל גורם חיצוני בנויה על כך שהקשר מקדם את האינטרסים שלנו כמדינה עצמאית. באותן שנים מדיניות המערב כלפי איראן גרמה נזק משמעותי לישראל. מנגד, אני משוכנע שהנאום הזה חיזק את מעמד ישראל, וגם הביא בסוף להסכמי אברהם. המסרים ממדינות ערב התחילו להגיע כשעוד היינו בבניין הקונגרס".

אז היית ממליץ לו לעשות זאת שוב?

"כן. במבט היסטורי, את תוצאות הטיפול המערבי בנושא האיראני ראינו גם במתקפת 7 באוקטובר. היכולת של חמאס וחיזבאללה לבנות מערכת טרור כה גדולה על הגבולות שלנו, ולבנות את המיליציות בתימן, בסוריה ובעיראק - היא תוצאה של המדיניות הכושלת של ארה"ב ושל המערב בטיפול באיראן. בניסיונות השכנוע שלנו להתנגד להסכם העלינו את נושא הפרוקסיס של איראן. חובתה של ישראל היתה להתריע מעל כל במה מפני הסכנה".

שתיקה רועמת

שש שעות שיחה עם הרו לא מותירות ספק שמדובר באדם ישר, אך משטרת ישראל ופרקליטות המדינה איכשהו פספסו את זה. שנה לאחר שעזב את לשכת ראש הממשלה, המשטרה פתחה נגדו בחקירה. שמונה שנים לאחר מכן, ההליך המשפטי עדיין לא הסתיים, כך שהרו מסרב אפוא להשיב לשאלותיי. "הפרקליטות אסרה עלי ועל כל העדים לדבר עד סוף המשפט", הוא אומר, ומפנה אותי לעדות שלו במשפט נתניהו כעד מדינה, ולפרסומים מוקדמים יותר בתקשורת על מה שנעשה לו. עולה מהם בבירור כי מטרת חקירותיו במשטרה לא היתה לגלות את האמת על מעשיו, אלא לגרום לו לפתוח את הפה נגד הבוס לשעבר.

הוא נעצר בירידה מהמטוס ערב בת המצווה של בתו ועבר ארבעה סבבי חקירות. רכושו הוחרם, ועל פי התמליל שהוצג בבית המשפט, החוקרים אמרו לו, "זה כמו בזאר פה: תן לנו משהו, ותיחלץ מהתסבוכת שלך". המשהו, שאמנם לא נאמר בצורה מפורשת, אמור היה להיות נתניהו.

בנקודה מסוימת החוקרים אפילו הציגו לו מכתב, שכאילו נחתם על ידיו, שבו הוא מודה כביכול בעבירה פלילית. הרו זכר שלא כתב מעולם מכתב שכזה, ובעיצומה של החקירה זיהה כי נפלה שגיאת כתיב בשם שלו עצמו. כך זיהה שמדובר בזיוף וניצל מהמלכודת.

"הבנת מהם שהם מהדקים על צווארך את החבל, בתקווה שתקיא משהו על נתניהו?" שאל אותו עו"ד חדד, פרקליטו של נתניהו בבית המשפט. הרו אישר שאכן כך. חקירת המשטרה ריסקה את חייו של הרו. הוא עבר גירושים ונאלץ לבנות את חייו מבראשית. היום הוא נשוי בשנית וביחד הם הורים לשישה.

"כשנה אחרי שעזבתי את השירות הציבורי, נגררתי לסדרת חקירות משטרתית נגד ראש הממשלה נתניהו. בתחילה נאמר לי שהנושא היה כרוך בעבירות לכאורה הקשורות לאופן מכירת חברת הייעוץ שלי, אבל במהלך החקירה הממושכת התברר שהייתי בסך הכל פיון במשחק עם הרבה עניינים הרבה יותר גדולים. כ־20 חודשים לאחר שהמשטרה פשטה על ביתי, מילטתי את עצמי ונכנסתי להסדר טיעון: ההתניה היתה שעלי להיות עד מדינה בתיקים הפליליים שיובאו נגד נתניהו. יש הרבה מה לומר על מהות התיקים נגדי ונגד נתניהו, ועל מערכת החקירות והמשפט בישראל. אבל בזמן שספר זה נכתב, אני עדיין מוגבל במה שביכולתי לחשוף בפומבי. אני מצפה ליום שבו כבלים אלה יוסרו", (עמ' 13).

תם ולא נשלם.