"סלמאן אמר לי 'אמא, אל תפחדי'. אמרתי לו 'בסדר, אבל אל תהיה תמיד ראשון', וידעתי שיהיה"

סלמאן חבקה היה בכיתה ז' כשחזר בוכה מבית הספר כי קיבל 99 בבחינה בעברית, ולא 100 כמו שהיה רגיל. הודיע לאמא שלו שזהו זה. מבחינתו אין לו אבא יותר, כי הוא הוריד לו נקודה במבחן שלא בצדק.

"הוא היה תחרותי בעיקר מול שתי בנות בכיתה, שכל הזמן היו בודקות לו את המבחנים לוודא שאבא שלו לא פספסף איזו טעות", אומרת מואהב אמו, ולרגע אפשר לראות איך הצחוק מתיישב בעיניים היפות שלה.

הצחוק הזה שישב חזק בעיניים של סלמאן שלה, הבכור מבין ארבעה בנים ושתי בנות שנולדו לה ולעימאד, שעד לפני שנה עבד כמחנך וכמורה לעברית והתעקש ללמד גם את הילדים שלו. נשבע שלא גרע ולא הוסיף מהם דבר, שנהג בהם כבשאר התלמידים. רק רצה לוודא שיקבלו את השיעור הכי טוב.

ירוק הנוף וירוק הדגל של מכבי חיפה שמתנופף במרפסת הבית בכפר יאנוח, שיידעו כולם שפה גדל אוהד שרוף של הקבוצה. ואפשר לראות ממנה את הלבנון, את ראש הנקרה ואת החוף של נהריה. את עכו, שם סלמאן למד בבית ספר לקציני ים, מסתירות הגבעות.

בסלון הבית הקירות מכוסים מזכרות שהביאו איתם המנחמים. צילומים, ציורים ונרות שעליהם הודפס הפורטרט של המפקד הנערץ שבגיל 31 הועלה לדרגת סא"ל, המג"ד של גדוד 53, בן 33 בנופלו, שכבר ביסודי היה ברור שבורך ביכולות יוצאות דופן.

פה ושם צצה איזו תמונת ילדות, והנה צילום שלו עם כל האחים בחתונה של תאמר, הבן השלישי, שהיתה ביולי האחרון. משפחה שלמה, שמחה כל כך.

וסלמאן עומד ליד ערין היפה, שלה נישא לפני ארבע שנים, על הידיים עימאד, הבן שנולד להם לפני שנתיים ושבעה חודשים, וכמקובל עם הבכורים קיבל את השם של סבא. עימאד הקטן, שבשנת הלידה שלו רצה אלוהי הפרידות וסלמאן היה בלימודי תואר שני במזרחנות וחזר כמעט בכל יום הביתה, כמו ביקש לעצמו שנה אחת שבה יראה את הילד שלו גדל. אחרי זה בא המינוי והיה מגיע אחת לשבועיים, ואז באה המלחמה הזו, שאחריה אבא לא יבוא יותר.

בתקשורת ובמסע הלווויה נעטף זכר הבן שלהם במילות הלל ושבח על גבורתו הגדולה. "איך נפלו גיבורים מתוך המלחמה", ספד לו גדעון סער שהיה נציג הממשלה. "באתי לחלוק כבוד לאחד הגיבורים הגדולים של צבא ההגנה לישראל. של מדינת ישראל. מפקד צבאי אמיץ שחושב שונה ומחוץ לקופסה. רבים מאזרחי ישראלי חבים את חייהם לסלמאן חבקה. גם בקרב שבו נפל, גילה סלמאן גבורת נפש. הוא נפל בקרב מורכב מול עשרות מחבלים. בקרב שבו נפל הוא שוב גילה גבורה אישית".

"מי ישמור עלינו?"

כשאני שואלת את עימאד אם הוא יודע באילו נסיבות נהרג הילד שלהם, אם הפרטים מעניינים אותו, הוא מספר על קרב שבו ירי השתולל בכל מקום. "טנק יכול לירות קדימה אבל שמישהו יפגע בו מאחור", הוא אומר. "באיזשהו שלב סלמאן הציץ מהצריח, רצה לתכנן ירי ותגובה, ואז נפגע. ככה הוא היה תמיד, לא שולח אף אחד. תמיד זה 'בואו אחריי'. אתה לא יכול לצפות מהפקודים שלך שיגלו גבורה, אלא אם אתה גיבור. משמש דוגמה. הוא הבין את זה ופעל ככה כל ימיו".

כשהיה ילד ראיתם את זה בא? את המנהיגות הזו?

"הוא תמיד היה בראש. נעים הליכות, אבל כזה שמוביל אחרים. כשישבנו בבית העם והגיעו המנחמים, הגיעה קבוצה של מי שלמדו איתו בבית הספר לקצינים בעכו והם סיפרו עליו בלי סוף.

"זה היה הביקור שריגש אותי כנראה יותר מהכל. הם זכרו אותו לפרטי פרטים, איך היה עוזר לכל מי שביקש בשיעורי הבית בלי לבקש תמורה, רק כי הוא היה יכול. הגיעו לפה הורים של חייל שהסתבך בחוב בגלל הימורים, וסיפרו איך הילד שלי לקח עליו חסות והוציא אותו מהבוץ. סיפרו לנו שהוא היה הולך בבסיס ומדבר עם החיילים, ואנחנו מדברים על 400 איש. היה מתעניין ומפציר בהם שבכל בעיה פשוט יגיעו אליו ללשכה. ככה מפקד צריך להתנהל. ככה מנהיג צריך להיות מול פקודיו".

ומול המילים האסופות של האב השכול, אני שואלת את מואהב אם פעם אחת ניסתה להניא אותו מקריירה צבאית. לכוון את הילד המוכשר שלה לעולם האקדמיה, להליכה בשדות יותר בטוחים.

"מה פתאום?!" היא עונה לי, כמעט מופתעת מעצם הרעיון. "אין לנו ברירה אחרת מלבד ההגנה על המולדת. מי ישמור עלינו? מי ייתן לנו חיים אם לא החיילים?!" היא אומרת, ובמילים שלה יש איזו נחרצות כשעימאד אומר שממילא אלוהים הוא הקובע את היום שבו אדם יעזוב את העולם הזה. שזה לא משנה אם סלמאן היה בעזה או על הכביש במקום אחר. זה היה היום שלו, הגורל, ושום דבר לא יכול היה לשנות את זה.

עימאד חבקה, אביו של סלמאן: "יש פה דרוזים, צ'רקסים, בדואים ונוצרים, שנותנים את הדם למדינה שמחוקקת חוקים שפוגעת בהם. אני רוצה שיזכרו את סלמאן כגיבור של החברה בישראל ולא משנה אם הוא מוסלמי, דרוזי, יהודי או נוצרי"

וכשאני שואלת אם האמונה הדרוזית בגלגול נשמות מקילה במשהו את הכאב, הוא אומר שיש בזה משהו. "בגדול כן. אתה נולד מחדש, ויש משפחה שמחכה לו עכשיו והיא שמחה לקבל בן. רק נשאר להתפלל שזו משפחה טובה שיודעת לחבק ולגדל", הוא מסביר, ומוסיף משהו שהם מאמינים שרק אלה שנפלו בקרב יזכו לזכור בגלגול הבא משהו מהגלגול הזה, אבל גם במילים האלה מואהב לא מוצאת נחמה.

היא מנידה את הראש מצד לצד כשהיא אומרת, כמעט כמו לעצמה, שאין כאב יותר גרוע מלאבד ילד - ואני חושבת שבכל הגלגולים, איפה ימצא עוד הורים כאלה שבכל פעם שאחד הילדים שלהם נכנס לסלון הבית, כמו עוד שמש קטנה זורחת בו. באיזה בית הוא ילמד שיעורים באהבה ובמסירות כמו אלה שלמד כשחוסאם, הילד השני, אובחן כחולה טרשת נפוצה וסלמאן יצא מגדרו כדי לעודד אותו. היה יושב ליד המיטה בבית החולים, שאבא ואמא יוכלו לנוח קצת.

ובאיזה עוד משפחה תהיה לו אחות כמו למאר הקטנה, שהיא רק בת 14, שהוא נתן לה את השם שפירושו מי זהב, ויש משהו בצחוק שלה שמזכיר את זה שלו. משהו בתנועת הגוף הממזרית, כמו זו שיצאה ממנו כשרקד בחתונות. איש זורח בסרטונים למזכרת, שם רגליו הרוקדות את מקצב הדרכים מתמסרות לקצב, ושפתיו השרות את מקצב הפקודה הן בתוך שמחת השיר.

מסירות זקופה

את מסע ההלוויה, שכמוהו לא נראה בכפר, הוביל ראש העדה הדרוזית, השייח' מואפק טריף, שספד למפקד מהולל ובין היתר אמר ש"על קברניטי המדינה והממשלה להרכין היום ראש בפני סלמאן, בפני חבריו ובפני אלפי החיילים הדרוזים שנקראו לדגל במלחמה. עליהם החובה להתעורר מהתרדמת, להתנצל בפני העדה ולהביא לשינוי אמיתי, מהותי ומורגש. שותפים אנחנו לא רק במלחמה, אלא גם בעיתות שלום שכולנו מייחלים לו".

אבל קברניטי המדינה לא הרכינו ראש וחוק הלאום עוד מהדהד מעל דמם של בני הארץ הזו, וכמוהו חוק קמיניץ. וכשאני מתעניינת לדעת אם עצם הקיום שלו לא פוגע במוטיבציה של הצעירים להתגייס לצה"ל, לא פוגע בנאמנות שלהם למולדת שהכזיבה, אומרים ההורים שזהו חוק אומלל שחוקק בלי מחשבה לעומק.

"יש פה דרוזים, צ'רקסים, בדואים ונוצרים, שנותנים את הדם למדינה שמחוקקת חוקים שפוגעת בהם", כואב עימאד את המילים. "וישנה התחושה הזו ברחוב שמכיר כל אזרח דובר ערבית. אני רוצה שיזכרו את סלמאן כגיבור של החברה בישראל, ולא משנה אם הוא מוסלמי, דרוזי, יהודי או נוצרי. ביום הזה אני אדע שהגענו למשהו.

"אבל גם כל אלה לא יוכלו לברית שכרתו בני העדה הדרוזית עם מדינת ישראל. זו המולדת, גם אם לפעמים זה כואב. היו אצלנו הרבה שרים, גם בן גביר הגיע לנחם, אמר שהילד שלנו הוא גיבור. אם הוא מתאים או לא מתאים, זה לא הזמן לדבר על זה במעמד כזה.

"את ביבי לו היה בא היה לנו יותר קשה לקבל, כי הוא הקודקוד העליון. הוא האחראי לכל. יריב לוין, שבתחילת המלחמה אמר שאין מקום לשנות את חוק הלאום - הוא כנראה בכלל לא יוכל להתקבל ביישוב דרוזי".

ואני מקשיבה לכל המילים וחושבת כמה שהארץ הזו לא ראויה לטוטאליות של האנשים האלה, למסירות שלהם היושבת זקופה בתוך צחנת הגזענות והאפליה.

עימאד: "הגיעו לפה הורים של חייל שהסתבך בחוב בגלל הימורים, וסיפרו איך הילד שלי לקח עליו חסות והוציא אותו מהבוץ. סיפרו שהיה הולך בבסיס ומפציר בחיילים שבכל בעיה יגיעו אליו ללשכה. ככה מפקד צריך להתנהל. ככה מנהיג צריך להיות"

"אם הלך אולי יחזור"

בשבת השחורה סלמאן היה בבית. הם תכננו לנסוע לגולן לחגוג למואהב יום הולדת לפני שיחזור לבסיס, אבל מהדרום נפתחו שערי הגיהינום והוא נפרד מהאישה ומהילד והקפיץ בדרך את כל הגדוד, חילק אותם לכוחות קטנים. שניים-שלושה טנקים לכל יישוב. הוא עצמו נכנס לבארי, שממנו לא יצא ארבעה ימים של לחימה שקשרה לראשו עטרת גבורה.

ובבית הדאגה התפשטה בין החדרים, כי לא הגיע טלפון בימים שבהם שמועות החליפו ידיעות והכאוס היה בכל מקום. כשיצא משם, התקשר לאמא וביקש סליחה שלא התקשר ב־8 באוקטובר לברך אותה במזל טוב. והיא, שמתחילת המלחמה הרגישה שמשהו נורא עומד לקרות, אמרה לו שהיא לא רוצה דבר, רק שיחזור הביתה בשלום.

את כל אהבתה בישלה לו. בסופי שבוע, כשהיה נשאר בבית הספר לקצינים והמשפחה היתה באה אליו לביקורים, היתה מכינה סירים גדולים של אוכל. יודעת שברגע שיעזבו את החדר, התלמידים האחרים יסתערו על האוכל כי כולם ידעו שאין על הברכה שיושבת על הידיים שלה.

בישלה לו בטירונות, בישלה וישבה לחכות לו עם אוכל חם בלילות שבהם היה מגיע מאוחר, התעקשה לשבת איתו עד שיגמור מהצלחת, לשתות איתו כוס תה עם נענע לפני השינה. ובישלה לו ב־28 באוקטובר, רגע לפני הכניסה לעזה, כשהגיעה עם ערין אשתו, עם האחיות והאחים ועוד כמה חברים מהכפר. עשו פריסה באופקים לגדוד 53, רגע לפני.

הוא קיבל שוק כשראה את אמא בין הבאים. שאל למה באה ואמר שמסוכן. "כי התגעגעתי", אמרה לו, "כי רציתי לראות אותך".

מאז אותו בוקר, יום חמישי, 2.11, היא בקושי נכנסת למטבח. עלי גפן ומקלובה היא בטח לא מכינה. "בידיים שלי אין חשק להכין את כל מה שהוא אהב לאכול", היא אומרת, וממלאת את הכוס בעוד מים עם נענע ולואיזה שהיא מגדלת ומייבשת, שיספיק לכל השנה, לא משנה מה תביא איתה.

"הוא לא היה רק הבן שלי, הוא היה החבר הכי טוב שלי. על כל דבר הייתי מתקשרת אליו ומתייעצת והא תמיד ענה. אם לא מייד אז כמה דקות אחרי. הוא הרגיש אותי. אמר לי 'אמא, אל תפחדי'. אמרתי לו 'בסדר, אבל אל תהיה תמיד ראשון. אל תהיה תמיד בראש'. אפילו שידעתי שתמיד הוא ילך קדימה. והוא הלך. אני לא אומרת את המילה ההיא, אני רק אומרת שהלך. כי אם הלך אולי יחזור".