משיבים את הנפש: במתחם טיפולי ייחודי משפחות שכולות ושורדי המסיבה מנסים לאחות את השברים

לפעמים, כשנכנס רסיס זכוכית לרגל ולא מוציאים אותו כמו שצריך, יש חשש שהוא ייכנס פנימה. שהעור יכסה אותו עד שלא תרגישו אותו יותר. בכלל תשכחו שהוא שם. ואז, יום אחד, משהו יגרה אותו במקום מושבו, ובכף הרגל תתפתח דלקת מהגיהינום, וייקח זמן עד שתבינו מאיפה היא באה, והדרך לריפוי תהיה ארוכה בהרבה מאותו הדימום שהיה נגרם לו הוצאתם את הרסיס בזמן.

אם הבנתי נכון את שהסבירה לי עינת חיימוביץ, עובדת סוציאלית קלינית המתמחה בטיפול בנפגעי פוסט־טראומה, הוצאת הרסיס בזמן היא העומדת לנגד המטפלים בנפגעי טראומה. למנוע מעור הנפש לכסות על האירוע עד לבוא איזה קול, ריח או מילה שיציתו אותו. לכן, חלון הזמנים שבו יש לפעול, לעבד את הטראומה, למצוא נרטיב חיובי מתוך תהום הכאב, הפחד והאשמה - הוא קריטי.

במושב סתריה שמדרום לרחובות, במקום שבו פעם עמד המשק של הוריה, פועל עכשיו מתחם "אדמה טובה", שאותו פתחה לפני יותר מחודש עם בן זוגה יפתח שחר, מדריך מדיטציה, העובד בין היתר בשיקום אסירים. מתחם טיפולי אינטימי המכיל עד 50 מטופלים, שאליו הזמינו את "כל מי שהיו שם, במסיבות ההן ובכלל, בגופם ובנפשם - והמקורבים להם".

שמש של סוף יום מאירה את המקום שבו עמדו לולי התרנגולות של המשק. המולת מתנדבים ואור כתמתם מאיר מיגוניות בטון שעליהן מצטופפים ציורים וכתובות בצבעים עליזים. כמו אלבום מצויר של באי המקום. לבבות, פרחים, מגן דוד, המילה "אהבה" בכמה שפות, החיים קורים.

"נחל עוז זה הלב", חתמה שם תצפיתנית שהגיעה, וכשמתקרבים רואים גם אותן, דמויות זרועות בנשקים שלופים שצוירו - והגרון נתפס.

"על הבוקר היה לנו ברור שאנחנו חלק מהאירוע הזה", אומר יפתח, שבעיניים הכחולות שלו רואים אדום של עייפות. "אנחנו חלק משבט המסיבות. אני הייתי בין האנשים שהביאו את מסיבות הטבע לארץ בשנות ה־90".

לפעמים בני הזוג עוד נוסעים לאיזו מסיבה, לרקוד מזריחה עד זריחה. נובה לא היתה אצלם בתוכניות. מראש היה ברור שמדובר באירוע המכוון לצעירים. די.ג'ייז נחשבים נתנו שם סשנים מתחלפים, עד שבאור ראשון של יום שבת עלה השטן לנגן.

לא רק נאמנות לשבט היא שדחפה אותם לצאת לדרך, ולברוא יש מאין מתחם שכולו מבוסס על תרומות ועל מתנדבים.

"אפילו שכרגע נראה שלוקחים את זה ברצינות", אומר יפתח, "כמו שאני מכיר את מדינת ישראל, כשהעשן יתפזר - כל אחד יחזור לעניין שלו. הממשלה תדאג לסקטורים שלה, והילדים האלה ייפלו בין הכיסאות. הם לא יצעקו ולא ידחפו. הם ייפלו לתוך השתייה ולתוך הסמים, ואנחנו כאן בשביל לקוות שנצליח לעזור לכמה שיותר חבר'ה".

""אנחנו אנשי טיפול, זו המהות שלנו, והעשייה שלנו מכוונת לטווח ארוך", ממשיכה אותו עינת, שההקשבה לה מציעה לעשות סדר בסערת המחשבות של כל הבאים בשערי המקום: מטופלים, מתנדבים וסתם כאלה שבאו לכתוב.

הפרסומים האחרונים על ניצולים שאושפזו בכפייה נתפסים בעיניה כניפוח תקשורתי הנוגע באחוזים בודדים. "יש לי חבר טוב שמנהל בית חולים לבריאות הנפש. משיחות איתו אני יודעת שרק במקרים של פיקוח נפש, של מצבי קיצון ממש, מאשפזים", היא אומרת.

"בסוף, זה עדיף על פני מישהו שיתלה את עצמו. אל תשכחי שלא כל מי שהגיעו למסיבה הגיעו מאותו הרקע הנפשי, מאותו החוסן. הכל היה מנופץ ומפוזר בתוך העולם שהשתנה, ואת רואה איך הדברים מקבצים אנשים זרים שהופכים לקהילה. בתוך קהילה".

יפתח שחר, מדריך מדיטציה: "כמו שאני מכיר את מדינת ישראל, כשהעשן יתפזר הילדים האלה ייפלו בין הכיסאות. הם לא יצעקו ולא ידחפו. הם ייפלו לתוך השתייה והסמים, ואנחנו כאן בשביל לקוות שנצליח לעזור לכמה שיותר חבר'ה"

"המוזיקה פותחת משהו"

הכל השתנה ב־7 באוקטובר, גם היתושים. "פעם ראשונה בחיים שהם עוקצים אותי", מחייך יוסי חבני. "אלה לא באים לתימנים". כמה שהוא נמרח, הם לא משחררים. "נמאס להם מהעור הלבן של אשתי".

בלה שלו, שאיתה הקים משפחה בנס ציונה. אבא, אמא ושלושה ילדים. הבכורה שלהם, שקד חבני, חזרה לפני חודשיים מהטיול הגדול בדרום אמריקה, היתה מדי פעם מתקשרת להודיע שהיא מתנתקת לכמה ימים כי היא נכנסת לג'ונגל או עולה על איזה הר, ואבא יוסי היה משתדל לא תשמע בקול שלו את כל הדאגות והפחדים. כמה רווח לו כשחזרה בהפתעה אחרי שבעה חודשים. "אמרתי לעצמי שזה מאחוריי, שהיא חזרה בשלום. חודשיים אחרי זה היא נסעה עם ידיד ל'נובה'".

בלה ויוסי עמדו לצאת להליכה בים כשהגיע לנס ציונה מטח הטילים, ואיתו ווטסאפ: "אימושקה", כתבה לה שקד, "הכל מעלינו, ברגע שתהיה הפוגה באזעקות נצא לדרך". אחרי זה כתבה שהיא כבר מקליטה הודעה. יותר לא שמעו ממנה. ב־12:00 כבר התחילו לחפש אותה ברשתות. אולי מישהו ראה, אולי מישהו שמע.

שישה ימים, בין שבת לחמישי, הם חיו בתוך טרללת הספק. קפה במקום אוכל, מחשבות במקום שינה, והמקלחת שהיתה ליוסי לחדר תפילה. "הייתי עומד תחת הזרם ובוכה. דורש מאלוהים שיחזיר לי את הילדה חיה. לא מבקש - דורש! 'כל החיים עשיתי טוב, עזרתי לכל כך הרבה אנשים, לא יכול להיות שאתה תיקח לי את שקד!', צעקתי אליו. הייתי האיש הכי מאמין, אבל עכשיו יש בי סדק. יש בי כעס עצום, אבל הוא לא יחזיר לי את הבת. אני כועס על אלוהים, ואני כועס על כל בעלי ההחלטות, שצריכים להיכנס לבית סוהר".

במרחבי הסלולרי שלו, שקד היפה צוחקת את החיים על רקע נופים מתחלפים. הנה היא, דור שלישי לכדורגלנים, מקפיצה כדור בשליטה מלאה.

בסרטון אחר, מירי מסיקה יושבת אצלם ושרה לכבוד יום ההולדת של שקד, שהחודש היתה אמורה לחגוג 22. "לכי עכשיו לזרוח כמו שמש / יש לך כנפיים, תעופי רחוק", היא שרה לתוך העיניים שלהם, והמילים שכתבה הודיה חיוט בשיר הקורא לטרוף את העולם, טורפות עכשיו את אבא ואמא.

"החברים של שקד הזמינו את מירי בהפתעה. איזה ילדים. איך הם עוטפים אותנו, כמה כוח הם נותנים", אומר יוסי. "ידענו ששקד היתה ילדה מיוחדת, אבל לא ידעו עד כמה. כל שבת החברים שלה מתאספים אצלנו, ואנחנו לומדים עליה עוד דברים. על הגיבורה שמתה בתחילת הסרט. היא היתה מאוד צנועה, הבת שלי. לא אהבה לדבר על עצמה. עכשיו אנחנו מדברים עליה בכל מקום".

כבר שבועות הוא מגיע לכאן עם בלה ושני הבנים, פלג (16) וניצן (19). אומר שהמקום הזה נותן להם הרבה, גם ביחד וגם לכל אחד לחוד, לפי המקצב והצורך שלו.

"אנחנו מנסים לחזק את הבנים, אבל אנחנו פצועים בעצמנו. בהתחלה בכיתי לידם, אבל לפני שבוע ניצן אמר לי 'לא נעים לי שאתה בוכה לידי'. שאלתי אותו אם הוא בוכה, והוא אמר שהוא בוכה כבר מאז אותה השבת. שזה רק אני שהאמנתי בניסים".

יוסי חבני, אביה של שקד ז"ל: "הייתי עומד תחת זרם המים במקלחת, בוכה ודורש מאלוהים שיחזיר לי את הילדה חיה. לא מבקש - דורש! הייתי האיש הכי מאמין, אבל עכשיו יש בי סדק. יש בי כעס עצום - אבל הוא לא יחזיר לי את הבת שלי"

החושך יורד, מדי פעם מישהו מהמושב מגיע עם עוגה או מרק. מהמדורה אפשר לשמוע את הגיטרה של מוטי, מורה ומטפל במוזיקה, שכמו כל דבר במתחם הזה - גם היא באה בשקט.

"יש במוזיקה משהו שמאפשר פשוט להיות", הוא מסביר. "היא מאפשרת לגעת בעומק בצורה עדינה. לפעמים מישהו מתיישב והוא לא יכול לעשות יותר מאשר להקשיב, ואז המוזיקה פותחת משהו שמבשיל למילים. לשיחה. אל תשכחי שאלה חבר'ה שמאוד מחוברים למוזיקה. היא בדם שלהם, בגוף שלהם ובנפש. הם כבר מכירים את המפגש איתה".

"שביל לחוויה"

שלוש פעמים בשבוע פועל המרחב. בימי ראשון, שני ורביעי, משעות אחר הצהריים עד 21:00 בלילה. המתנדבים נחלקים לשלוש קבוצות עיקריות: אנשי טיפול פרופר, מטפלים אלטרנטיביים ומי שמתפעלים את הכל. היצע המציע עצמו בשקט. כל מפגש נפתח בישיבת צוות, שבה בכל פעם מחדש מחליטים לשמר את הסדר הקיים, שלפיו אין תגי שם ואין תגי תפקיד ולא פעם מתבלבלים בין מטפלים למטופלים.

לעומר בקרמן כתוב על הפנים שהוא מהצוות. ביבליותרפיסט העושה שימוש בתהליכי קריאה וכתיבה, שהקליניקה שלו ממוקמת בנס ציונה. ביומיום הוא מתמקד בעבודה עם חירשים וכבדי שמיעה. "למילה תמיד יש את הגבולות שלה", הוא אומר לי כשאני מנסה להבין איך אירוע כל כך קיצוני מבשיל לכדי מילים.

"מילה היא כמו מגע וצליל שיכולים להוות איזה שביל לחוויה. בשבועות הראשונים, המאמץ כולו מנותב לשאלה איך אנחנו מונעים מהחוויה להפוך לפוסט־טראומה. את האירוע לא נוכל לבטל או לשנות, אבל כן נוכל לשנות את האופן שבו הזיכרון מתנהג.

"ברגע שמישהו חווה אירוע סטרס טראומטי כל כך גדול, כזה שמאיים על הקיום בצורה חזקה, ושורד אותו - השאיפה היא כמה שיותר מהר להחזיר את החוויה שאני בשליטה, ולא חסר אונים. זה יכול להיות להתמקד ברגע המקרה, שיח על תפקוד בו, על כוחות. שיח על התגייסות. לא שיח על איך אתה מרגיש, כי זה קשה, אבל זה לא הזמן. אנחנו רוצים להשתמש כמה שיותר במוח הקדמי".

איך, למשל?

"אם מישהו אומר 'נורא פחדתי', נשאל אותו ממה בדיוק הוא פחד. כי מישהו אחד יפחד מצלילים, מישהו אחר מהמראות, מישהו מהמחשבות על מה הולך לקרות לו ומישהו ממחשבות על זה שלא אמר כלום למשפחה. אנחנו ממש מנסים לבנות את זה בצורה קוגניטיבית, ככה שגם אם הוא לא שולט באירוע - הוא שולט במה שקורה לו בפנים".

זה נשמע לי הרבה מאוד להשיג אחרי אירוע כמו שהם חוו.

"בשלבים האלה זה הכל. כמה שבועות אחרי זה אנחנו כבר מתחילים לפגוש את האבל. מנסים לבדוק אילו פונקציות נפגעו אצל כל אחד, ואיך אנחנו יכולים למצוא כוחות בתוך הדבר הזה, וכן לתקף את הרגש", הוא עונה, ויש משהו מרגיע במקצב המילים, בניסוח הברור.

עומר בקרמן, ביבליותרפיסט: "אם מישהו אומר, למשל, 'נורא פחדתי', נשאל אותו ממה בדיוק הוא פחד. אנחנו ממש מנסים לבנות את זה בצורה קוגניטיבית, ככה שגם אם הוא לא שולט באירוע - הוא שולט במה שקורה לו בפנים"

אף אחד לא תכנן את זה מראש, אבל ב"אדמה טובה", לצד קהילת הניצולים וחבריהם, מתפתחת קהילת הורים שמתקבצים במקום. אני שואלת את עומר אם הוא לא מזהה אצל ההורים איזה ביטוי של קנאה או כעס מול הניצולים, על זה שהם ניצלו והילד שלהם לא.

"אני לא פגשתי ביטוי כזה", הוא אומר. "המרחב מייצר איזשהו שיתוף שיש בו חום, סולידריות וערבות הדדית בינם לבין הילדים ששרדו. יש הורים שבאים לכאן עם החברים של הילדים שהיו איתם במסיבה וניצלו. מגיעים לכאן צעירים שאיבדו שבעה חברים ביום ההוא. הם לא אשמים בכלום. הם לא אשמים שהם שרדו".

עומר אומר שכל מי שחי עכשיו במדינה מרגיש מידה כזו או אחרת של אשמה. "גם אני וכל מי שמתנדב פה. האם אני עושה מספיק? מה יכולתי לעשות אחרת? כל אדם שיצא משם שואל את עצמו: למה לא עשיתי ככה? למה לא נכנסתי לאוטו? למה לא לקחתי נשק?".

למה ולמה שורטות השאלות בלוטן, שהפעיל ב"נובה" פוד־טראק. מכר שניצלים, נקניקיות. מי אמר פלאפל ולא קיבל?

"היתה מסיבה מהממת", הוא אומר. מספר שנשאר מאחור כדי לקפל ציוד, ובמקביל להשיג את פיקוד העורף, המשטרה, מד"א, מישהו שיעשה משהו עם הטילים שעפים מעל הראש של אלפי אנשים.

"כשכולם התחילו לרוץ נשארתי לבד בשטח. יש לי פלטינות ברגל, כמה אני כבר יכול לרוץ", הוא מספר. "אמרתי לעצמי, מה זה משנה אם למות פה או עוד קילומטר מכאן. צבע אדום ויריות בכל מקום ואנשים רצים לכל כיוון. תדמייני לול תרנגולות שאת נכנסת אליו ומייד הן מתחילות לרוץ. הזדמן לי אוטו עם דלק במצב טוב שאפילו שריטה לא עשיתי בו. בהתחלה נסעתי לבד, אחרי איזה קילומטר אספתי עוד אנשים שהתחבאו מאחורי העצים. אחרי זה האוטו נתקע והמשכנו ברגל, ואז עוד אוטו".

עם זיכרון ההימלטות עולה בו כל שלא עשה, הפנייה שבה לא בחר, הדרך שאליה לא חזר. "אם הייתי חוזר אולי יכולתי להציל מישהו, ואיך לא הצלחתי להציל את הבחורה שקנתה ממני קודם? ומה יכולתי לשנות בשביל לקחת איתי עוד מישהו?"

לוטן, שורד שהפעיל פוד־טראק במסיבה: "הצטערתי כל כך שהסכינים שלי לא היו איתי, שאין עלי כלום שהוא נשק. עכשיו אני מסתכל על התיק שלך וחושב מה יוכל לעזור לי אם נהיה בסכנה. נגיד - עם הכבל של הטלפון אני אוכל לחנוק מישהו"

ככל שמתרבות השאלות עולה בו הרעד, ואני רק חושבת שאיזה מזל שהוא לא שינה פסיק בדרך שבה פעל. לא בטיימינג, לא במסלול, אפילו לא במהירות הנסיעה. כי בתופת הבלתי נגמר, כל דלת מסתובבת יכלה להיגמר במוות.

"הצטערתי כל כך שהסכינים שלי לא היו איתי באותו היום", הוא ממשיך. "שאין עלי כלום שהוא נשק. עכשיו, למשל, אני עומד ומסתכל על התיק שלך וחושב מה יוכל לעזור לי אם נהיה בסכנה. נגיד, עם הכבל של הטלפון שלך אני אוכל לחנוק מישהו".

"אומרים שהם לא פחדו"

קרני קריגל, ד"ר לסוציולוגיה, מבועתת מהרעב לנשק שהולידו אירועי השבת ההיא. קריגל, מנהלת הכשרות במשרד הרווחה וחוקרת אלימות במשפחה, אומרת שמלחמות הן תמיד בשורה רעה לנשים.

"מדברים אלימות. כל ה'נז*** את חמאס', 'נחסל אותם', זה שיח אלים שנכנס הביתה. יש לחץ כלכלי, הבתים בסטרס, ובמשפחות עם רקע אלים כל ההקשר הזה מתפוצץ. תוסיפי לזה את הנשק שמחולק עכשיו לכל דיכפין. גבר אלים עם אקדח אפילו לא צריך לירות בו. מספיק שהוא מסתכל עליה ומלטף אותו. הנשק הזה הוא רע חברתית, רע לנשים, רע לכולם! זה נזק עצום שיהיה קשה לחזור ממנו אחורה. מי יאסוף את כל הנשק הזה מהרחובות?".

כבר כמה שבועות היא מתנדבת ב"אדמה טובה". עד עכשיו יצא לה לשוחח רק עם בנים, שחלקם עדיין בתוך הטראומה. מספרים פעם ועוד פעם את חוויית ההינצלות. היא אומרת שדווקא אלה שהיו על חומרים באותו הבוקר אומרים שזה הציל אותם. "הם היו יותר ממוקדים, מפוקסים על המטרה. אומרים שהם לא פחדו".

קרני קריגל, ד"ר לסוציולוגיה: "כל מה שצריך זה שהם יראו את העיניים שלך ואת הלב הפתוח. לתת את האמונה בטוב האנושי אחרי כל הרוע. אני מתעסקת כבר חיים שלמים ברוע, זה שבתוך הבית, ולא תמיד יש מי שיאמין - אבל יש גם מלא טוב"

את יוזמת את השיחות או שניגשים אלייך?

"עושה מה שצריך. מספיק שהם יראו את העיניים שלך ואת הלב הפתוח שרוצה להקשיב. להיות בשבילם, לתת את האמונה בטוב האנושי. אני מתעסקת כבר חיים שלמים ברוע, זה שבתוך הבית. רוע יומיומי שבו אין אזעקות, ולא תמיד יש מי שיאמין - אבל אני עדיין יודעת שיש מלא טוב".

אז מה יהיה?

"יהיה טוב. למה? כי החברה האזרחית היא מדהימה. היוזמות הקהילתיות, כמו המקום הזה. אין ממשלה, אבל יש עם".

גלית ברודש היא אישה מגנט. יושבת זקופה עם גוף מלא כוח, אחת שרואים עליה את הסנטר. "אני אמא של שירז היפה והמתוקה שנרצחה בשבת", היא מחייכת, ואני מרגישה את המילים כמו אגרוף בסרעפת. "הכי יפה שיש", היא מבטיחה - ומקיימת. מראה לי את שירז שלה חבוקה בזרועות אבשלום אהובה.

"אנחנו מרמות מאיר, מושב קטן ופסטורלי, לא רחוק מכאן. הם גרו ביחידה לידנו. אבשלום פרץ, לוחם ימ"מ הורס מנתיבות, בחור מוכשר, מהמם", היא ממשיכה, ויש בדיבור שלה אותה הנדיבות שהיתה בו כשדיברה על הבת שלה. "הוא בן 27, היא בת 23 וחצי, מאמנת כושר ופילאטיס. ילדה שנתנה מעשר מכל מה שהרוויחה למשפחה נזקקת. היתה לה נשמה מיוחדת. לא בת 23.

"היא היתה החברה הכי טובה שלי. לפני שנתיים הוציאו לי גידול של עשרה ס"מ מהראש. הייתי כמו ילדה קטנה ובדיכאון, והיא באה, טיפלה בי והרגיעה אותי. לרגע בחיים החלפנו תפקידים", היא מספרת, ואני מרגישה איך פחד משתלט עלי. איך מתוך היחסים שהיא מתארת משתקפים היחסים של אלמה ושלי. אלמה, שכבר כמה חודשים נמצאת בחילופי סטודנטים בפריז, ועכשיו, מול המילים של גלית, הדמיון המבוהל שלי מוציא אותי מדעתי. כמה בלתי נסבלת הפכה להיות מלאכת הגעגועים בעולם שבו הכל פרוץ ומדמם.

שירז ברודש היתה הבכורה מבין שלושת הילדים של גלית ומיקי. היא מחנכת בתיכון, מורה לספרות ותנ"ך, הוא אחרי 30 שנה ביס"מ. "יום אחרי הפרישה שלו, כשיצא, הוא החזיר את הנשקים ואמר לי שהוא עם ביטחון גמר. לא רוצה לשמוע ולא רוצה לגעת".

למי שבא מתוך המערכת, כל המחדל הזה הוא בטח גיהינום.

"נורא. חטא ההיבריס. אני זוכרת שראיתי בטלוויזיה את השופל מרים את הגדר ואת הקלות שבה הוא עושה את זה, וזה היה נראה כמו הזיה. היבריס נוראי גם מול התצפיתניות. אני רוצה שכל ה־120 ילכו. כולם. אין לי אמון באף אחד".

גלית ברודש, אמה של שירז ז"ל: "בכל מקום אנשים מסתכלים במבט של רחמים, וגם אם הם לא אומרים כלום - את רואה את זה במבט. כשאת נמצאת עם אנשים שעברו את זה, את מרגישה שמשהו נפתח בלי להתאמץ. זה משהו אחר"

באותה השבת נסעו שירז ואבשלום לנתיבות. קצת אחרי 7:00 בבוקר הקפיצו אותו ליחידה. הסיכום היה שבדרך יוריד את שירז אצל ההורים שלה. ואז הגיע עוד טלפון, שכיוון אותו לעלות על כביש 232.

"בתוך עשר דקות הם ספגו פגיעה ישירה מטיל נ"ט", אומרת גלית. "שלוש דקות לפני כן עוד דיברתי איתה. היא אמרה לי 'איזה בומים יש פה'. אמרתי לה שלא תפריע לאבשלום לנהוג, שתקרא את תפילת הדרך. היא ענתה שהיא לא מפוקסת, וביקשה שאשלח לה את התפילה. שלחתי, ראיתי שני וי, ואחרי שתי דקות, כששאלתי אם הכל בסדר, כבר היה רק וי אחד".

הבנת מייד?

"לא. הפחד הגדול שלי היה שחטפו אותה. בזה לא הייתי עומדת. את אבשלום זיהו כי הוא איש צבא, והיתה לוחית נשק שבעלי ידע לתת להם את הקוד שלה. הזיהוי של שירז הגיע הרבה אחריו. 12 יום ישבנו בלי להיות בטוחים", היא אומרת, נושמת וממשיכה. "אני אישה מאוד־מאוד מאמינה, באתי מבית של בני עקיבא. אני חושבת שכל נשמה יורדת עם זמן שהוקצב לה.

"אבל אנחנו בעולם הפיזי, יש פער גדול בינו לבין עולם הרוח, ולפעמים מאוד קשה פה. מאוד. היא בהרוגי מלכות, אבל אני נשארתי עם הג'יפה, ואני מתעוררת למציאות הזו וכל הבטן שלי, הרחם שלי, הכל עולה למעלה ואני מרגישה כאב פיזי.

"לוקח לי שעתיים עד שאני מרימה את עצמי ליום חדש. למיקי, בעלי, הערב יותר קשה. הוא גם פחות מאמין. זה מקשה. הגיע חבר של אבשלום שהוא מעצב תכשיטים, וסיפר שאבשלום אמר לו להתכונן. מיקי לקח את זה קשה. אני מאמינה שהם עכשיו ביחד".

לא מזמן היא חזרה ללמד, רק כיתות י"ב. "אם מישהו מפטפט - ישר קופצים עליו שלא יפריע לי", היא מחייכת, מספרת איך התלמידים עטפו אותה. "הם חצי ילדים שלי, ואיך הם מנחמים. יש בזה משהו נקי. בכל מקום אנשים מסתכלים במבט של רחמים, וגם אם הם לא אומרים כלום - את רואה את זה במבט. כשאת נמצאת עם אנשים שעברו את זה, את מרגישה שמשהו נפתח בלי להתאמץ. את לא צריכה. זה משהו אחר".

"חפצת חיים אני"

רעות אדרי היא שהביאה את גלית ל"אדמה טובה". השתיים הן חברות טובות שמלמדות באותו התיכון. פעם היא לימדה אנגלית, אבל אז עשתה הסבה להיסטוריה ואזרחות.

"תקופה קשה ללמד אזרחות", אני אומרת לה. "תקופה מאתגרת", היא עונה, "אבל זו ה־תקופה", היא מחייכת את התשובה כמו שתחייך את כל המילים שיבואו אחריה.

"אני לא מתביישת. מי יגיד לי עכשיו משהו אחרי מה שעברתי? אני אומרת לתלמידים שחייבים לעשות את ההפרדה. גם מהמקום הכי כואב, נקמה לא יכולה להיות הרגש המוביל. תכו במחבלים - לא בילדים, בקשישים ובנשים. לא בחפים מפשע. אם לא נלמד לעשות את ההפרדה, במה אנחנו יותר טובים מהם?".

"אישה חפצת חיים אני", רעות מדברת בשטף קולח, אבל מדייקת את המילים. אור בעיניים שלה, קעקועים על זרועותיה, תכשיטי זהב לצווארה, וטבעת נחושת, הטבעת של עידו, הבכור מבין שלושת ילדיה, אח של יונתן ותמר, שנרצח במסיבה.

"ילדיי היפים, האמיצים והחזקים", היא מכריזה כשהיא מראה לי את התמונה. הילדים שכמוה גדלו בכפר גיבתון, המושב שסבא שלה, אחיו של רפול, היה ממקימיו. אבא של עידו הוא דמות בולטת במערכת הביטחון, ואחיה, כמו רפול, שירת בצנחנים. "ואז שברנו אותם עם גולני", היא צוחקת. "עידו היה סמ"פ בגולני. הוא העניק ליונתן את הכומתה".

רצית אותם קרביים?

"בחינוך שלנו לא היתה אופציה אחרת. בגלל אבא, בגלל המשפחה. אחיי כולם בצבא. סבא שלי היה מושל אל־עריש. זה הבית שגדלנו לתוכו. ציונות, זו השליחות. לא אגיד לך שלא היו לי כעסים על עצמי, אבל מה שעידו עשה במסיבה זה סיפור גבורה שלא את כל הפרטים שלו אפשר לחשוף.

רעות אדרי, אמו של עידו ז"ל: "אני אומרת לתלמידים שלי שגם מהמקום הכי כואב, נקמה לא יכולה להיות הרגש המוביל. תכו במחבלים - לא בילדים, בקשישים ובנשים. אם לא נלמד לעשות את ההפרדה - במה אנחנו יותר טובים מהם?"

"הוא היה חולה מסיבות, והוא גם זה שלא היה מתמסטל. תמיד היה מפוקס. הם נסעו שבעה חברים. הרכב הראשון שנורה ברעים היה שני רכבים מאחוריו. הם ראו אותו סוטה ומישהי נופלת מתוכו. עידו והחבר שהיה איתו התפצלו, עידו טיפל בפצועה, עשה לה חוסם עורקים ופינה אותה. אחר כך הוא לקח נשק משוטר ירוי ונלחם במחבלים. הכניס שתי בנות לרכב ושלח אותן משם. הן ניצלו ויצרו איתנו קשר.

"דיברנו איתו עד 8:30. לי הוא לא אמר בשום שלב שיורים עליו, לאבא שלו כן. הוא אמר שהוא מטפל בפצועה, ביקשתי עדכון, אמר שאין כלום. שאלתי אותו אם האקדח שלו עליו, והוא אמר שהשאיר אותו בבית וביקש להפסיק לדבר כי הוא לא יכול עכשיו. שנמשיך בבית. בסוף הוא הפסיק לענות". אני שומעת וחושבת על הילד היפה הזה שלה, שמתוך קרב יריות לא מפסיק לענות לאמא.

כבר כמה שבועות היא מגיעה ל"אדמה טובה". חברה שמתנדבת שכנעה אותה לתת לזה צ'אנס, והיא באה לחצי שעה ונשארה שם חמש שעות. "זה מקום שנותן לי אוויר", היא נושמת את המילים. "איזה יופי של אנשים יש כאן. צריך לתת כוח לצעירים, זה נותן לנו כוח".

את פוגשת ניצולים?

"קודם כל את החברים של עידו, שגדלו איתו מגיל 3. הם כולם עכשיו במרוץ לעידו. מי יהיה הראשון שייוולד לו בן וייקרא על שמו. אנחנו בית פתוח וגם עכשיו הם אצלי. יש להם אשמת ניצול מאוד קשה, גם מולי".

ובך יש איזו קנאה או כעס על איך זה שהם נשארו בחיים ועידו לא?

"לא. אני מלאת אושר ואהבה לכל אחד שנשאר בחיים. זה משהו אחר. המחשבה שאם כולם היו נהרגים הייתי יודעת שזה חסר סיכוי. היו כמה נקודות שבהן עידו יכול היה להינצל, ובכל פעם הוא בחר לחזור ולהציל מישהו אחר. יש לי סרטונים שמראים את זה היטב. היו לו לפחות שלוש נקודות שבהן הוא היה יכול לצאת מזה בחיים. הוא בחר לחזור אחורה ולהציל עוד חיים. מי אני כי אלין?! זו היתה הבחירה שלו, אני חייבת לכבד אותה".

shishabat@israelhayom.co.il