"הילדים לומדים פתאום ללכת ובני השש לומדים פתאום לקרוא. והאופה אופה לי את הלחם וזהו זה החג בהדרו", שוררה נעמי שמר כשרצתה לתאר את חגיגיותו של היומיום הפשוט.
שורה אחת בשיר הזה הילכה עלי תמיד קסם, וגם עוררה בי קנאה. זו שמספרת על הלחם, הלחם היומיומי שנוצר בידיו של יציר הקסם הלשוני הכפול "האופה אופה" ובעיקר: "לי". זו לא איזו כיכר ארוזה הנרכשת ונמעכת בדרך אל המקפיא, אלא תהליך יומיומי מוקפד ושלם, שבמהלכו אופה אופה לחם עבור הכותבת.
שיערתי לעצמי שנקל היה לה לדמיין אופה שאופה "לי", בכנרת, מן הסתם, שבה גדלה, או במקומות אחרים מן הימים ההם, שבהם חוויית הלחם היומיומי כרוכה היתה בתמונת איש חרוך גבות ואדיר כפות, הרודה במרדה ורוקק על אבני תנור לוהטות, מעשה גיבוריו של מאיר שלו ז"ל שאת ספריו אני קורא באובססיה בימים אלה ממש.
אח, אני נאנח בליבי בקול של איש שדוחק בזקנתו שכבר תבוא, מה לזה וללחם התעשייתי הפרוס והקפוא שמלווה את היומיום של היום? איפה אנחנו ואיפה הם? נכון שעולם שלם של לחמי איכות מצוינים ומתוחכמים ממלא את פני תבל תנובה, ונכון שבכל קרן רחוב מעידים נחתומים על עיסתם בשלטי ענק ובחנויות מעוצבות, ואפילו אני בעצמי מכיר אישית אנשים, בשר ודם, המאכילים מחמצת בביתם כאילו היתה חיית מחמד - אבל זה עדיין לא זה. אופה שאופה לי את הלחם זה מבנה ייחודי, שכבר לא יהיה כמותו.
• • •
כשהתחילו השבוע כולם לגלגל על הלשון את השם "מאפיית אנג'ל", לדון ולדוש בה סביב פרשת ההפגנה וחרם הצרכנים - התחלתי לחשוב קצת על הנושא, כדי להביע דעה על אודותיו. ובתוך כך, מרוב שאמרתי ושמעתי שוב ושוב את צמד המילים הזה, הבנתי משהו שהוא הרבה יותר משמעותי מעמר בר־לב וממניית אנג'ל גם יחד.
לא אביע כאן דעה ביחס לחרם עצמו, למה שהוביל אליו ולתוצאותיו. כבר דובר מספיק בנושא. רק אספר שבעוד כולם עסוקים בשאלת לחם אנג'ל כן או לא, חרם צרכנים לגיטימי או לא, כבוד התורה מחול או לא מחול, אני ביליתי במחסני זיכרוני העמוסים והשתעשעתי בזיכרונות על אופה שאפה לי לחם. בערך.
• • •
אני ילד אנג'ל. ירושלים של שנות ה־70 וקצת ה־80. כל מי שגדל במעגל הרחב של שכונות מערב ירושלים, מהצפון ועד הדרום, זוכר את החלון ברחוב פרבשטיין שהיה הדבר הכי קרוב ל"אופה שאופה לי את הלחם". זו היתה החנות הכי עירומה בעולם. מטר על מטר, מדפי אבן (או אולי עץ פשוט. לדעתי אבן) ועליהם - לחם: לבן, שחור, קימל. זהו. הלבן, ארוך ובהיר עם שני בקעים לרוחב, השחור - קטן וכהה בפנים חלקות, והקימל - שחור עם פצעים מוארכים קטנים וטעם נורא. את מחצית שטח החלון מילאה דמות המוכר, שלא היה ממש אופה, כנראה, אבל הוא היה זה שסיפק, ישירות, את הכיכרות, ובעיקר - כל זה קרה במרחק של פחות מ־50 מטר מהמקום שבו הם נילושו, תפחו ונאפו.
הבית שלנו היה רחוק מרחק־מה מן החלון הזה. "ללכת לאנג'ל" היה מבחינתנו משהו שעושים כשהמכולת סגורה או כשהלחם כבר נגמר. ואת הפעולה הזו, של ללכת לאנג'ל, היינו עושים תמיד בלוויית איזה רגש גאווה קטן, כמו זה שפוקד חקלאים שמגדלים את אוכלם מאחורי ביתם וכשחסר להם תבלין הם לא הולכים לסופר או למכולת אלא יוצאים לשדה, אל הדבר עצמו, וקוטפים. כך אנחנו הלכנו לאנג'ל.
גם כשלא הלכנו לאנג'ל, אנג'ל באה אלינו. זאת משתי סיבות. ראשית - ארובת הענק המתנוססת מעל המאפייה ופולטת תועפות ריח שאפשר לדעתי לשבוע ולהתקיים ממנו פיזית היתה כל כך קרובה, עד שראינו מהמרפסת בקומה החמישית לא רק את העשן, אלא גם את שפת הארובה. וכל האושר הזה חדר לבית ולנחיריים.
ושנית - מפני שבדירה הסמוכה גרו הרב משה והגברת יפה וילדיהם. הם היו אנשים צדיקים ויקרים, אבל משלח ידו של הרב משה הפך אותו מסתם צדיק ויקר לנכס של ממש. הרב משה היה הרב של אנג'ל. נכון שזה נשמע קצת מצחיק שלא רק לערים ולכפרים יש רב ראשי, אלא גם לחברות ולמפעלים, לגופים ולתאגידים, לאגודות עות'מאניות ולמקרקעין בחכירה מהוונת.
אבל במקרה של אנג'ל זה היה ממש מוצדק כי הרב משה היה מפקח הכשרות הראשי, שבזכות פיקוחו העניק הבד"ץ את הכשרות למאפייה. וכשאתה הרב של אנג'ל - השכנים שלך לא צריכים לכתת את רגליהם ולצעוד עד החלון כדי לדמיין שהאופה אופה להם את הלחם. אתה פשוט מביא להם אותו עד הבית. ובפעם הבודדת ההיא בכל שנה שבה היה שלג ירושלמי כבד מכסה את הרחובות, בעוד חברינו ברחביה ובגאולה ובגבעה הצרפתית ובתלפיות אוכלים קרקרים וצנימים מלפני חודשיים, היינו אנחנו מתלווים לרב משה, מבוססים בשלג מהלך 500 מטרים, נכנסים איתו לאן שנכנסים ומביאים כיכרות לוהטות שזה עתה יצאו מהתנור. לבן, שחור וקימל. סתם, השתגעתם? לבן ושחור. מספיק.
• • •
ויום אחד, באמצע שנות ה־80, ואני כבר ילד גדול ותלמיד ישיבה, נסגר החלון. באנג'ל החליטו לפתוח חנות מפעל יפה ומכובדת. כמו בתל אביב. לא עוד חלונות וחצאי כיכרות ותשלום במזומן. כל ירושלים חגגה את החנות החדשה בבית אנג'ל בגבעת שאול ובקריית משה, שבה מכרו לחם לסוגיו. וחוץ מהלבן והשחור והקימל, היו גם אי־אלו לחמים מקמחים מלאים ומדגנים משונים, ובעיקר: עוגות ובורקס אין מספר. שמרים ושוקולד ופרג ותפוחים וגבינה ותפוחי אדמה. בתוך שתי דקות הפך המקום להיות יעד מועדף על כל בני העיר. לנו, נערי ישיבה ותלמידיה בשכונות קריית משה, גבעת מרדכי ובית וגן, זה היה מקום הבילוי האולטימטיבי וגם היחיד. ה"הולכים לאנג'ל" התחלף ב"נוסעים לאנג'ל", והלבן והשחור התחלפו בבורקס וברוגלך.
• • •
היינו צעירים, טיפשים ונטולי כלים אמיתיים לבילוי. מופרעים, אבל עם תום די טהור של ישיבה־בחורים, עניין שדחף אותנו לילה אחד מתוך תהומות השעמום להתערב אם יהין מי מאיתנו לנסוע בטרמפ או במונית לאנג'ל ולהביא קילו בורקס לחבר'ה כשהוא לבוש פיג'מה. כשאני אומר פיג'מה אני מתכוון לפיג'מה של פעם. הבגד הנשכח ההוא העשוי פלנל או בד זול, רקעו בהיר ועליו הדפסי פסים או עיטורים כעורים. וכשאני מציג את זה כתחרות אתגרית זה משום שהיא באמת כזו, כי תלמיד ישיבה צעיר לא נוהג להוציא את אפו החוצה כשהוא לא לבוש במדיו הקבועים.
כמו שיכול הקורא לשער לעצמו, כעבור חצי שעה מרגע הכרזת ההתערבות כבר מצא עצמו עבדכם, בפיג'מת רקע בז'־פסים חומים ובכפכפי גומי, פוסע בביישנות לתוך החנות ההומה של אנג'ל, מתפלל שאיש לא יראה אותו וממהר אל מדף הבורקס, שהיה, כצפוי ריק לחלוטין.
"סליחה", שאלתי עובד חולף, "יש בורקס?"
"לא יודע", השיב, "תיכנס ותשאל בפנים".
נכנסתי פנימה, אל האגף הסמוך למאפייה עצמה, שממנו יוצאות הכיכרות והעוגות ושאלתי בקול: "יש בורקס גבינה?"
ומאחורי עגלת המגשים יצא, שחוח ומעט עייף ומבוגר, רבי משה השכן, הרב של אנג'ל, ראה מה שראה, שתק רגע ארוך ואמר: "אני לא יודע. אני אחראי רק לכשרות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו