גילוי נאות
השירים של אביב גפן הם עבורי חלק מפסקול תקופת התיכון. את הדיסק הראשון ידעתי בעל פה וישבתי שעות לנתח את משמעות מילות השירים. בגיל 15 נהגנו לנסוע לתל אביב בטרמפים (התנהגות לא אחראית! לא לעשות את זה!) לפאב "הכלב המעשן" בדיזנגוף, והיינו מתרגשות בכל פעם שאביב היה מגיע, יחף ומגניב.
אני מספרת את זה כחלק מגילוי נאות, למי שעלולים לחשוב שהטור הזה הוא כתב הגנה לאחד היוצרים שהערכתי בימי נעוריי. בגרתי מאז, ואני מקווה שאתם סומכים עלי שזו לא הסיבה לכתיבת הטור הזה.
זו לא גסות רוח, זה פתרון קל מדי
הסיבה לכתיבת הטור היא דבריה של טלי גוטליב על יהונתן גפן ז"ל, כשנשאלה מדוע רה"מ בנימין נתניהו לא ספד לו.
"אני צריכה להספיד את מי שכתב טורים נוראיים על ימין ועל דתיים?" ענתה גוטליב, והוסיפה: "בעיניי שתיינות, סמים, בוהמייניות ופריצות לא מייצגים את מדינת ישראל".
גם אני, כמוכם, ראיתי את הזעזוע ברשתות. אבל אני לא רוצה שוב סתם להזדעזע. אני רוצה לנצל את התקרית כדי לפתוח למחשבה את הבורות העמוקה שיש לכולנו, כחברה, בכל הנוגע להתמודדות של חיילים וחיילות, כמו גם נפגעי ונפגעות פעולות איבה ורבים נוספים, עם הצלקות הרגשיות שנותרות בהם. או כמו שמגדירים את זה באופן מקצועי: פוסט־טראומה.
הכותרות דיברו על "המריבה" בין טלי גוטליב לאביב גפן, אבל זו ממש לא מריבה. גם אם נשים בצד את השיפוטיות בנוגע לעובדה שגוטליב אמרה את הדברים על אדם שזה עתה נפטר, בלי קשר למי שהוא, הדברים שאמרה מטרידים אותי משום שמדובר באדם שסיכן את חייו שוב ושוב במלחמות ישראל, וחזר משם פצוע בנפשו והלום מהקרבות, כמו שחזרו הרבה לוחמות ולוחמים.
ההתמודדות עם הזוועות מביאה רבים מהחיילים לשימוש באלכוהול ובחומרים אחרים, ואני רוצה לקוות שגוטליב לא התכוונה להשתמש בפצע הכואב של גיבור מלחמות ישראל - שלא קיבל את הטיפול הראוי מהמדינה ששלחה אותו להילחם עבורה - כדי לדבר בגנותו אחר מותו, אלא שהיא פשוט לא מספיק מכירה את הנושא, כמו רבים מאיתנו, כמוני.
גם אני לא הכרתי את הנושא הזה לעומקו, עד שלא הפכתי למראיינת בתוכנית טלוויזיה ונחשפתי לעשרות אנשים שמוכנים לשבת באומץ ולדבר על הפוסט־טראומה שלהם. יותר מדי חיילים איבדו חלק מנשמתם במלחמות, מבלי לקבל שום הכרה במחיר ששילמו. יותר מדי מכדי שנסכים פשוט לעבור הלאה ולהתייחס לדבריה של גוטליב כאל גסות רוח בלבד.
מלח הארץ
בימי נעוריי היה בי חלק מרדן ופרוע שאהב רוקנרול ומועדונים חשוכים, אבל היה חלק נוסף שבערה בו כמיהה להיחשב ל"ילדה ישראלית ערכית". הערצתי את הילדות והילדים הישראלים שבאו ממשפחות שנחשבו "מלח הארץ". חובת ההוכחה היתה עלי, ובתור ילדה מהגרת הבנתי שהדרך אל התואר הנכסף עוברת דרך התייצבות בנקודות הציון שמחייב האתוס של מדינת ישראל הצברית, הציונית.
הדרכתי בצופים, אחר כך התקדמתי לדרגת רשג"דית, וכשחבריי לתנועת הנוער שרו שירים של "כוורת" שהכירו מהבית, ורקמו על חולצות את המילים של שירי "הכבש השישה עשר" שעליהם גדלו, מיהרתי הביתה לשנן את המילים ולהקשיב לשירים, גם כי הם עצמם הקסימו אותי, אבל גם כי רציתי להוכיח שאני שייכת.
המוזיקה שהשמיעו בבית ילדותי היתה של חואן מנואל סראט, של מרסדס סוסה ושל ליאון חייקו. התאהבתי ב"גזוז" וב"צליל מכוון" ממש לא כי הייתי חייבת, אלא כי מדובר ביצירות מופלאות.
התגייסתי לקורס קדם־צבאי על חשבון זמני האישי, אבל לרגע לא הרגשתי שזה מעשה התנדבותי. להפך, הרגשתי אסירת תודה על שהתקבלתי לקורס מש"קיות חינוך וידיעת הארץ. זו החותמת האולטימטיבית להיותי "ישראלית". גם אם ההורים שלי לא מקשיבים בשבת למערכונים ישנים ברדיו - הנה אני תוקעת יתד בתרבות המקומית.
הציעו לי לשרת ביחידה שלכאורה מבטיחה שירות זוהר וקליל יותר, ללוות ולארח קצינים ומפקדים מצבאות זרים בביקורם בצה"ל. התאמתי מאוד לפוזיציה בשל השפות הזרות שאני דוברת, אבל רציתי להרגיש "צבא אמיתי", לשרת "בשטח".
ואכן, שירתי בדיוק כפי שחלמתי, בבסיס טירוני חיל רגלים אי שם בדרום, בסיס אוהלים באמצע המדבר, הכי "שטח" שאפשר לדמיין. גם משרד החינוך ושאר המשרדים וגם מגורי הבנות והבנים - הכל באוהלים. קיבלתי אישור לישראליות שלי עבור כל המשפחה, וכשאחותי התגייסה אחריי ושירתה כמדריכת שריון, קיבלנו "חותמת" סופית - הפכנו ל"מלח הארץ".
חלון הראווה הישראלי
כמו כל מהגרת, ברור שעשיתי אידיאליזציה לישראליות. כמו כל אדם שרואה חלון ראווה מבלי לקבל הצצה למחסן, השתאיתי אל מול האבות במדי המילואים וההורים שקראו ספרים בעברית, והתרשמתי מאוד כשדפדפתי באלבומי התמונות אצל חברים שמתוכם ניבטו פיסות היסטוריה של המדינה. היו אבות שהגיעו לבית הספר ביום העצמאות לספר את סיפורי הקרבות. באותן שנים לא ידעתי כלום על המחיר שמשלמים חלק מהם בתוך הבית, על זה שיש להם אבא שהיה "חייל גיבור" שחזר מהקרב.
אביב גפן, אני משערת, לא מתוך היכרות אישית, חווה ילדות שונה לגמרי משלי. ילדות שמוקפת בסיפורי גנרלים. את מה שאני למדתי בגיל 18 במורשות הקרב בקורס חינוך וידיעת הארץ, רבים מבני גילי הכירו מהחיים לצד אבות שמתעוררים בלילה בזעקות שבר, אבות שיש להם התקפי זעם לא מוסברים או ניתוקים. שוב אני מדגישה, אני לא מדברת על יהונתן גפן, אלא משתמשת בסערת גוטליב־גפן כדי להציב מראה מול כולנו, כי הכי קל להאשים רק את חברת הכנסת חסרת המעצורים בחוסר הרגישות הכללי.
תרבות השתיקה
אתוס המלחמה היה מוטיב מרכזי בכתיבתו ובשיחות שהתפרסמו עם יהונתן גפן בתקשורת. מספיק לקרוא מעט ממה שכתב בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים כדי להבין שחזר מצולק, לא חייבים ללמוד פסיכולוגיה לשם ההבנה הזו, מה גם שהוא הודה בכך בפה מלא.
לא אתיימר לתייג הגדרות מקצועיות כמו טראומה או הלם קרב ספציפית לגביו, אינני יודעת. קראתי את תיאוריו מקרב תל פאחר, את הדברים האיומים שחווה. סוף־סוף, בשנים האחרונות, אנחנו יותר ויותר פתוחים להבנה שתוצאות המלחמה, גם זו שבה נוכתר כמנצחים, מותירות לא רק הרס פיזי, אלא גם צלקות רגשיות עמוקות שיכולות להימשך כל החיים.
גם כיום, למרות המסגרות שתומכות, רבים מהחיילים ששורדים את הקרבות והיו עדים לזוועות המלחמה נותרים לרוב להתמודד עם ההשלכות הפסיכולוגיות בכוחות עצמם. אופן הטיפול בפצעים הרגשיים של שורדי מלחמות ישראל לאורך עשרות שנים התאפיין בהזנחה. לא תמיד מודעת, לא מכוונת, אבל אין ספק ששנים ארוכות הם לא טופלו.
השבוע ראיינו בתוכנית הבוקר חיילים וחיילות שסובלים מפוסט־טראומה. כולם סיפרו על תהליך ארוך שעברו עד שיכלו להודות ולהסכים לקבל את הפגיעה שלהם. לא רק מכיוון שהמערכת לא טיפלה בהם, אלא גם בגלל הבושה והאשמה שליוו אותם. אחרי שאיבדו חברים שחייהם נגמרו - איך הם, שנשארו בחיים, מעיזים להתלונן?
הפחד להיחשב חלשים, הסטיגמה שעדיין קיימת סביב בעיות בריאות הנפש בצבא, הרצון לשים את האירועים מאחור ולהמשיך לחיות - כל אלו מקשים מאוד על הטיפול הנכון. תרבות השתיקה שהתפתחה במשך שנים רבות מנעה מהם לקבל עזרה, מה שגרם להם לפנות לדרכי טיפול לא רשמיות שיעזרו להתמודד עם הכאב: סמים, אלכוהול, התמכרויות מאלחשות אחרות.
תרבות השתיקה לא מאפיינת אותנו רק כחברה, היא חיה גם בתוך המשפחות. ליאון בן זוגי פגש לפני כעשור איש זר ברחוב באופן אקראי, ואותו איש אמר לו: "אתה יודע שאבא שלך הציל אותי במלחמת יום הכיפורים?".
ליאון לא ידע דבר וחצי דבר על מה שעבר ועשה אביו במלחמת יום הכיפורים. הוא סיפר לאבא שלו על אותה פגישה מקרית, ואביו ענה: "כן, קרו שם הרבה דברים במלחמה". בזה מסתכם הידע של ליאון על מה שקרה לפני 50 שנה, וכנראה השפיע ומשפיע על היחסים המשפחתיים שלו עד היום.
זר לא יבין אותם, וגם לא את ילדיהם
מחקר שנערך על ידי חיל הרפואה של צבא ההגנה לישראל גילה שרק 25 אחוזים מהחיילים עם PTSD קיבלו טיפול נפשי מתאים. כחלק מחוסר ההבנה וחוסר הטיפול בצלקות הנפשיות של יוצאי המלחמות לאורך השנים, הטיפול הלקוי עבר גם לדור הבא. אנחנו, כחברה, לא נותנים מספיק משקל לאופן שבו הטראומה מהדהדת בחיי משפחותיהם, במיוחד ילדיהם.
לחיות עם אבא שמספר על פינוי גופות בערימות ועל חברים יקרים שמתים לידו, לחיות עם אבא שמספר על פחד המוות שאחז בו כל כך הרבה פעמים, זו חוויה מורכבת שבוודאי מעצבת את העמדה האישית כלפי השירות בצבא וכלפי מלחמות בכלל.
אני זוכרת כמה אהבנו את השירים של אביב גפן, ועדיין, כשדיברנו עליו או הלכנו להופעות שלו, היה ברור לנו שאנחנו לא מסכימים עם הגישה שלו לשירות בצבא. כל הכותרות צעקו בסלידה שאביב גפן משתמט משירות צבאי, הוא הפך לסמל הלאומי לתרבות ההשתמטות. הוא, שחי עם אבא שהקריב חלק גדול משלוות חייו בשירות המדינה, הפך למושא ללעג ולביקורת.
בדיעבד, בראייה של אישה מבוגרת שמכירה היכרות קרובה לוחמים ולוחמות שסוחבים את השירות הצבאי יום־יום ואינם אותם האנשים שהיו, היום אני שואלת את עצמי, למה אף אחד לא הזכיר ולו בכמה מילים באף אחת מהכתבות שקראתי או בשיח התקשורתי סביב אביב גפן ושירותו הצבאי החסר, את היותו בן של קצין למוד קרבות? למה אף אחד לא ניסה לבחון או לפחות להתעניין בקשר בין זה שלא שירת בצבא (נושא שלאחר מכן התברר כקשור לעניין רפואי, אבל זה לא משנה לעניין זה) כחלק מהסימפטומים של משפחה בהלם קרב?
יהונתן גפן היה אחד הראשונים שהסכימו לדבר על המחיר הכבד מדי של המלחמה, לא כסרבן שמעולם לא חווה אותה, אלא כאחד שהתחכך בה באופן הכי אכזרי שאפשר.
האמת היא שכלל לא מעניינת אותי השאלה אם אביב גפן לא התגייס בצדק או שלא בצדק - אני שואלת מדוע, בשום כתבה שקראתי על אביב בשנות ה־90 המוקדמות, כשהפך לכוכב רוק בועט, הייצוג האולטימטיבי ל"ילד רע", לא הזכירו בחמלה את האפשרות שמדובר בתגובה לסיפור המשפחתי המורכב?
לא כדי להגן על אביב גפן אני שואלת את זה, מאז כבר הפסקתי להעריץ כוכבי רוקנרול (חוץ מאשר את בונו, התמכרות שלא ניתנת לטיפול), השאלה שלי נשאלת כאישה שאכפת לה מהחברה האזרחית שבה אני חיה, שזרועה סיפורים של כאב וסבל והלם וטראומה, כדי שנדע להתייחס אחרת למאות הילדים האחרים שגדלים כאן, ולצערי, גם אלה שנולדים בדיוק היום. חלקם יגדלו במשפחות עם טראומות ממלחמות, ממבצעים ומפיגועים שכבר היו - ועוד יהיו.
אלכוהול
בעניין האלכוהוליזם, הקשר בין פוסט־טראומה ואלכוהול כבר הוכח במחקרים רבים. היעדר מערכות תמיכה נאותות והזנחה חברתית לאורך השנים תרמו ותורמים לשכיחות האלכוהוליזם וההתמכרות לסמים. מחקר של המחלקה לענייני חיילים משוחררים בצבא האמריקני מצא שכמעט 75 אחוזים מהחיילים שחוו חוויות טראומטיות במהלך מלחמות סובלים גם משימוש לרעה באלכוהול.
בעניין יהונתן גפן, לפני כעשור הוא עבר תהליך גמילה ובאומץ רב חשף אותו בראיונות. דיבר על ההתמודדות ועל הקושי. באחד הראיונות אמר: "מדובר במלחמה יומיומית, אבל לפחות המלחמה הזו צודקת".
מכל ראיון ומכל קטע וידאו שבו הוא מדבר, אפשר לזהות את הכאב, את הרצון להתגבר. מכורים גמולים הם גיבורים בעיניי, ולא סתם מביאים אותם להרצאות בפני תלמידים, בפני חיילים. מי שנגמל מהתמכרות הוא אדם שמישיר מבט לשדים הכי אפלים שלו - ומחליט להפסיק להיכנע להם. ממליצה לכם לצפות בפרק הישן של "שיחת נפש" של פרופ' יורם יובל ויהונתן גפן. שיעור מאלף באומץ ובכנות.
הבורות היא מקור הרוע
לרוע המזל, לעיתים קרובות אנחנו כחברה מחזקים את ההזנחה של המערכת הצבאית, ולא מגלים הבנה לאופן הפעולה של אותם אנשים ובני משפחותיהם, שהקריבו את הבריאות הנפשית מבלי שאפילו ידעו שזה מה שהם עושים.
חוסר האמפתיה לא נובע מאדישות בדרך כלל, אלא מההחזקה בסטריאוטיפים ובתפיסות מוטעות. הבושה ותחושת האשמה של הלוחמות והלוחמים מתחברות כמו כפפה ליד לחוסר הרצון שלנו כחברה לדעת יותר מדי על המחיר הכבד הזה.
האחריות לשנות את הגישה הזו נמצאת בראש ובראשונה בידי קובעי המדיניות, אבל זו הזדמנות נפלאה להבין, בעקבות דברי גוטליב למשל, שיש צורך לתקצב תוכניות מדיניות שיגבירו את המודעות לאופן שבו יש לנהוג, כחברה, בחיילים ובחיילות ובנפגעי פעולות איבה ששרדו פיזית כדי לספר, אבל השאירו חלק מהנפש שלהם מאחור.
יממה לאחר ימי הזיכרון והעצמאות, זה בדיוק הזמן לתת למילים היפות ולטקסים החגיגיים לנוח, ולטפל בחיים עצמם. כי האחריות הקולקטיבית היא שלנו, אחריות להבטיח שהקורבנות שהקריבו האנשים למודי זוועות המלחמה ובני משפחותיהם שחיים בתוכנו, יטופלו כראוי. כי האנשים הללו הם אנחנו, הם השכנים שלנו, ובני הדודים והאחות והחבר של האחות.
או כמו שכתב אביב גפן:
"גנרל, הצבא בהלם קרב,
גנרל, כולנו בהלם קרב,
אתה לא רואה,
גנרל, כולנו בהלם קרב".
צילומים: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון, במחנה, ערמון נועם
Info@paulanatural.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו