משואות או לא להיות

מה שמחתי לראות את רשימת משיאי המשואות השנה. אחרי כל הדיבור שהיה קודם, דיבור מאוכזב מראש, הגיעה רשימת המכובדים והמכובדות שיעמדו בהר הרצל, רועדים מקור, וליבי התחמם.

ראויים אחד־אחת. ועם כל הביקורת העזה שיש לי על השרה רגב, ויש לי משאית פול־טריילר עמוסה בביקורות עליה - על שפתה המתלהמת, על מינוייה הפסולים, על סדרי העדיפויות שלה בעולם התחבורה, ועוד ועוד - בעניין הזה היא דייקה. אני יודע שהיא בסך הכל נדרשה לאשר את הבחירה שנעשתה על ידי ועדה מייעצת, אבל גם לקבל עצה טובה זאת יכולת בלתי מבוטלת.

יותר מכל שמחתי להתבשר שתנועת "השומר החדש", שאליה אני קשור בעבותות של אהבה, זכתה להכרה המגיעה לה, ושחניכה בתנועה תשיא משואה. השומר החדש, מייסודם של חברי היקר יואל זילברמן ושותפו און ריפמן, היא, בעיניי, הכוח הכי מעניין בחברה הישראלית בתקופה הזאת. אולי שמעתם איך הם עוזרים לחקלאים לשמור על אדמותיהם בעזרת עשרות אלפי מתנדבים, שעוזבים מיטות חמות בלילות ויוצאים לסכל טרור וביזה חקלאיים.

אבל זה רק קצה הפעילות של השומר החדש. התנועה הזאת נכנסה לוואקום החינוכי הקיים במדינה והקימה את רשת בתי הספר "אדם ואדמה", שבה לומדים בני נוער ערכים ועבודת אדמה בו בזמן, והופכים להיות אנשים מחוברים לארצם ולעמם, מה שבמערכת החינוך הרגילה כמעט לא קורה.

כמו כן, הקימה השומר החדש תנועת נוער ענקית, שחברים בה כבר עשרות אלפי בני נוער, ובהם גם 3,000 ערבים. כן. כי השומר החדש רוצה להכניס את כולם לסיפור הישראלי, לחיבור לאדמה, וממנו לצמוח. תחת המטרייה הזאת, למשל, מגיעים חרדים לימי התנדבות בשדה ומתנסים לראשונה בעבודת כפיים. הם עפים על זה. השומר החדש גם הקימה חברה לעידוד סטארטאפים חקלאיים, אפליקציה להתנדבות, ועוד ועוד.

העומד בראש, יואל זילברמן, עבר לפני כחודש אירוע טראומטי. התגלה אצלו גידול במוח. ככה פתאום, באמצע ריצת מרתון. דאגתי לו עמוקות כי אני צופה שהוא יוביל את עם ישראל בעוד 20 שנה. אחרי ימים ארוכים של אי־ודאות, הוצא הגידול ממוחו המבריק, ונקבע שהוא שפיר. זאת היתה השמחה הכי טובה שלי השנה.

יש דיבור בשמאל על החרמת טקס המשואות השנה, ועל זה שמי שמשתתף בו לוקח חלק בפועל במהפכה המשטרית. ואני אומר - לאור רשימת המשיאים והמשיאות, ובתקווה שלא יהיה בטקס מופע פוליטי מבזה, אשמח מאוד להתרגש בערב יום העצמאות עם הנבחרים. הם ראויים ביותר. אפשר לעבור לקושי הבא.

לה פמיליה

בן אדם אחד נכנס לי השבוע ללב. דוד מזרחי, לשעבר חבר בלה פמיליה והיום איש טוב. הוא נאם בהפגנה בקפלן, ודבריו חייבים לעורר את כולנו. האיש האמיץ הזה סיפר על ילדותו כבן לאב מקבץ נדבות נכה ולאם חולה. כך הפך לעבריין צעיר, ובגיל 16, עם הקמתו של לה פמיליה, ארגון האוהדים שהפך לארגון טרור, הצטרף לשורותיו והפך לפעיל מרכזי. מה שנגע לי יותר מכל הוא הדיווח שלו על תחושת השייכות שהעניק לו הארגון הזה, באין כל שייכות אחרת.

בנאומו המרגש, שכדאי לחפש אותו ברשת ולצפות בו, דוד מזרחי העיד בכנות שהמטרה היחידה שלו ושל חבריו היתה "לזרוע שנאה ופחד, גזענות ואלימות, במיוחד נגד ערבים". הוא דיווח איך היה מרביץ לסתם ערבים שנקלעו לטווח ידו, כי הם היו האויב, וזה מה שלימדו אותו. מעניין מי לימד, ולמה הוא חופשי ממש כרגע.

מאוחר יותר מזרחי התיידד עם פלשתינים במקום עבודתו והבין שהם בני אדם, כמוהו. ואז היה לו הכוח לעשות את השינוי הגדול ולצאת משם. היום הוא מרצה על גזענות, אלימות ולה פמיליה.
ראשית, יש לי אהבה עצומה לאנשים שמתפכחים. יש להתפכחות תמיד מחיר כבד בטווח המיידי, והתוצאות הטובות מגיעות רק אחר כך.

שנית, התחברתי לדבריו הנוקבים, ששואלים: איך ארגון לה פמיליה עדיין חוקי במדינת ישראל? רק לפני כמה ימים נעצרו כמה פעילים בארגון, בחשד שהציתו את מועדון הפועל תל אביב לפני כחודש וחצי. החבר'ה האלה, המחפשים זהות והשתייכות, הופכים להיות טרוריסטים לכל דבר ועניין, אבל בגלל הקשר לכאורה לכדורגל הם מקבלים את ההנחה השמורה לחוליגנים בשם הספורט. אין להם שום קשר לספורט, זה רק תירוץ למופעי גזענות מחליאים, לאלימות לא מנומקת, לקיומה של מיליציה פלילית בחסות השר לביטחון הפנים.

אבל יותר מכל, שמעתי את הזעקה לחיבור. כל הבחורים הצעירים לובשי השחורים, עוטי הקפוצ'ון גם בימי שרב, הם צעירים מנותקים. אין להם שום עוגן במדינה, ולכן ניתן לעצב אותם להיות סוכני טרור פנימי תמורת תחושת הביחד. אז אחרי טיפול נחרץ במנהיגי הקבוצה הזאת והשלכתם לכלא לשנים ארוכות, אחרי הוצאת הארגון הזה אל מחוץ לחוק והגדרתו כארגון טרור, חייבים לתת לחבריו תחושת משמעות, תחושת חיבוק וחיבור, משהו לקום בשבילו בבוקר שלא כולל הפצת שנאה גולמית אל תוך החברה המיוסרת גם ככה שלנו. הגיע הזמן לשקם את חברי לה פמיליה, להחזיר אותם אל החברה כאזרחים מועילים, ולא ככנופיה מהלכת אימים. אחרי הכל, הם אחים על מלא.

מעגלים חדשים

התקופה הקשה הזאת, שכולנו עוברים פה במדינה, מניבה המון חיבורים חדשים ומפתיעים. זו לא רק הידרדרות אל התהום, אלא גם עלייה מפתיעה מכיוונים חדשים. עד כדי כך. זכיתי להיות מוזמן לפורומים שצצים כמו מוכרי בייגלה בהפגנות, ולהיפגש עם מגוון אנשים שבדרך כלל יוצא לי פחות לבלות איתם ערב בשיחה.

החרדה הקיומית שנחתה על כל המגזרים פתחה ערוצי קשב שהיו חלודים לגמרי, ושאיש לא תכנן להשתמש בהם יותר. פתאום אנשים יוצאים ממרחבי הנוחות שלהם והולכים לחפש מה ניתן לעשות כדי לעצור את הקריעה האלימה של אריגי חיינו המשותפים.

וכך, פעילי שמאל, אנשי מחאה, תומכי הרפורמה, דתיים־לאומיים והמון חרדים מתכנסים לדיוני חירום משותפים על מה עושים כדי להמשיך לחיות יחד. ואני יושב שם, בשולחנות עגולים עם מיטב בני הארץ ובנות הארץ הזאת, ורואה שלמרות ההבדלים הגדולים בין האנשים והשקפותיהם, יש עוד כוח חיים בעם הזה, יש רצון לחיות ביחד ולשלם מחירים משמעותיים על הביחד הזה.

מנגד, יש תנועה הולכת ומתרחבת של אזרחים שמדברים על חלוקת הארץ למחוזות. שלב א' לפני היפרדות למדינות שונות. יצא גם ספר בעניין, של שגיא אלבז, "יציאת חירום" שמו, ובו רעיון לחלוקת המדינה למחוזות אוטונומיים: חילוני, דתי־לאומי, חרדי וערבי. כל מחוז יתנהל על פי האידיאולוגיה של אזרחיו, תהיה לו מידה גדולה של עצמאות, והעניינים הביטחוניים והכלכליים יישארו משותפים.

אני קולט שהרבה מיואשים מהמצב הולכים שבי אחרי הפתרון הזה, שנראה קל וקוסם, אבל יבשר, בעיניי, את קץ מדינת ישראל ואת חורבנה במהירות מדהימה. התומכים מביאים מדינות שבהן יש מחוזות כאלה, קנטונים, כמו שווייץ, שבה דווקא ההיפרדות החלקית של אוכלוסיות מאפשרת קיום משותף. אבל עם כל הכבוד לשוויצרים, ולחיים שלהם, שוקולד ותותים, מה שעובד להם לא יעבוד לנו. אם לא נדבר וניפגש ונתפשר ונמצא מסילות ללבבות, נהפוך להיות אויבים. זה בגנום שלנו. אין לנו מסורת של חיים בכבוד הדדי ללא הסכמה. זה או הכל או כלום.

התרופה כרגע למצב היא דיבור. מעגלי שיח, מפגשים בין יריבים, הקשבה לכאבים עתיקים וקבלתם. המוקש הזה שעלינו עליו יכול להיות מנוטרל לפני שיתפוצץ סופית. כשמדברים, כך אני חווה בכל המפגשים שאני מגיע אליהם, נרגעים. לא הכל נפתר, אבל האהבה ניצתת מחדש. מה שטוב לזוגיות, טוב גם לחברה. דברו עם מישהו שלא דיברתם איתו מעולם, ותראו: גם כשהשכל מתנגד, הלב יכול להשלים.

avrigilad@gmail.com