שורות הבאות נספר על חוויותיי מביקור במה שמכונה "הטבע", כמו אלה שחוויתי השבוע בטיול שכלל צפייה בנופי רמת הגולן המושלגת והיפהפייה, גיחה לחרמון, סיבוב במפלי סער ועוד. ברור שהטיול לא כלל מאמץ הליכה ודברים מסוג זה. אני לא במיטבי מבחינת הכושר; המדובר במה שמכונה "מקומות יפים". כמו שהגדירה באוזניי השבוע חברה חכמה: "מקומות יפים זה שאפשר לשבת". וכאן הגיע הזמן לתת סימנים בעניין, לפרק את מרכיבי החוויה שלי ולהבין עניין או שניים.
כשאני מגיע למקום יפה, ממש יפה, ממש־ממש יפה - התגובה הראשונה שלי היא נשימה שנעתקת ועיניים שנפערות ולב שמנתר בהתרגשות. לעולם אזכור את עיקולי הדרך, שאחריהם התגלו לעיניי מחוזות החפץ היפים שאליהם נסעתי. המקום הכי יפה בארץ מבחינתי הוא ראש הנקרה, והוא מתגלה ככה פתאום והלב קופץ. קופץ. זהו השלב הראשון בחוויה, המכונה השלב האקסטטי שנמשך בין דקה וחצי לשתי דקות. מייד אחריו מורגעת הנשימה, ואחרי שהתודעה מפנימה את גודל הרגע, מגיע השלב הבא - הוא השלב הפוטוגרפי, שכולל חלקים רבים לפי הסדר.
דבר ראשון מפציעה תחושת האכזבה על כך שאין לי מצלמה טובה, ואיזה עלוב הוא הבנאדם שמתקמצן על דבר שהוא כל כך נהנה ממנו ולמה לא יד שנייה ואוף. ואז: בחירת זוויות הצילום, החלפתן בזוויות אחרות, כינוס קולני של השותפים/ות לטיול מתוך קוצר רוח ומעט רוגז, העמדה, הפעלת פילטרים, דין ודברים עם צלם/ת מצטלם/ת סרבנים, היעלבות, נטישת הזירה, התנצלות, העמדה מחודשת, ניסוי וטעייה ממושכים, החלפת טלפונים בין המשתתפים, ניקוי העדשות באמצעות הבגד, תכנות המכשיר לצילום מושהה, העמדה, צילום.
שלב זה לוקח בין 10 ל־15 דקות ומהווה את לוז הביקור במקום והוא גם זה שיישאר, אגב, גם לאחר שנעזוב את המקום. מייד אחריו מגיע השלב שלשמו בעצם התכנסנו, והוא השלב האפוקליפטי שלא ידובר בו עכשיו, אלא יורחב בו בהמשך. הוא לוקח דקה-שתיים, מייד אחריו השלב האקסוסטי, הוא שלב המיצוי הכולל פיהוק ממושך, שלושה "יאללה" בדילוגים של שתי דקות וחצי האחד מרעהו, "איפה יש כאן שירותים לעזאזל" דקה, דקה "לאן אלה שם הולכים", "אוף, מה זה הבוץ הזה", "רוצים? תישארו. אני הולך", ויאללה לשלב הסופי, השלב הרסטורנטי, שבמסגרתו מתקיימת שיחת טלפון עם המסעדה סביב השאלה אם ניתן להקדים את השולחן בשעה וחצי כי מתברר ש"סיימנו" מוקדם מן הצפוי, עניין שברוב המקרים נענה בחיוב, כך שדי מהר אנחנו כבר ישובים ביעד ובין מנה למנה יכולים לערוך את התמונות, להדגיש צבעים, להעלים כרס סוררת, למחוק עובר אורח שנתקע וכן הלאה על זו הדרך, פעולות הרואיות שיעניקו לטיול המפעים חיי נצח באינספור תיקיות ואלבומי משנה.
עד כאן פירוט השלבים ההכרחיים בכל ביקור שלי ב"מקום יפה". ומכאן להרחבה שהבטחתי בקשר לשלב השלישי, הוא השלב האפוקליפטי, המגיע בין שלב הצילום לשלב המיצוי ומתבטא בתחושה מוזרה מאוד, האופפת אותי באופן קבוע בעיתות כאלה. התחושה מנוסחת במילים והן: "איזה מקום מדהים. צריך לבוא לפה פעם". ממש כך, במילים האלה בכל פעם, ובעוצמה תחושתית עזה.
והתחושה הזו, הלא תסכימו, היא מוזרה מעט, שהרי ממש עכשיו, שעה שאני חש את הצורך להיות במקום הזה, אני נמצא במקום הזה! ממש־ממש כאן, במקום שבו אני שואף להיות. אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני בעצמי. אז מהי השאיפה הכמוסה הזו "להיות כאן"? שמא בגלגול הבא?
והשאלה העוד יותר מעניינת, שבאמצעותה ניתן אולי להשיב על חברתה, היא שדווקא בהמשך היום, שעה שניתחתי אומצה אדמדמה וסעדתי עד כלות במוסד קולינרי נפלא - שם דווקא לא הרגשתי ש"צריך לבוא לפה פעם". מקסימום הרגשתי "צריך לבוא לפה עוד פעם", אבל החוויה - היתה החוויה. אפילו לא מצאתי צורך לצלם. מה קרה?
אני חושב שמה שקרה הוא שיותר מדי שנים החוויה שלי במקומות יפים ונעימים היא מה שקורה לי בפרקי הזמן הקצרים שבין מסעדה למסעדה. זה יכול להיות מפל סער וזה יכול להיות המגדל הנטוי בפיזה, ואפילו מפלי הניאגרה - זה תמיד המקום הזה שהולכים אליו בדרך לגיליס בנוב, או בדרך למלון הכשר בפירנצה או לדירה בבאפלו. מכירים "טיול קולינרי"? אצלי, מתברר, כל טיול הוא טיול קולינרי. נקודת המוצא היא אוכל - אי אפשר לטייל על בטן ריקה; היעד חייב להיות אוכל. מי לא אוכל אחרי טיול? הרי אפשר למות מרעב. והטיול עצמו? הוא פרק הזמן הנינוח שבין ארוחה לארוחה, בין החלבי לבשרי, בין הבוצ'ר לדינר, בין הפתיחה לעיקרית. אבל איזה יופי פה! איזה יופי! חייבים לצלם ולהעלות כדי שיראו שהיינו פה, וחייבים - אבל ממש חייבים! - לבוא לפה פעם. זאת התורה כולה.
(והאמת? פעם גם האוכל היה אצלי רק פרוזדור לטרקלין, תחנה בדרך לחוויה האחרת, והיא הסיגריה שאחרי האוכל. תודה לא־ל נחלצתי מזה, אבל זה כבר עניין לסיפור אחר).
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו