בוזוקי בשטח

"עכשיו את תנהגי", יורה אלי שי המדריך במפתיע, דווקא כשאני עומדת להיכנס למושב האחורי של הרייזר. אני עוברת להתיישב בכיסא הנהג, כשמאחוריי עוד שישה כלים של חבריי לקבוצה, שאני צריכה להוביל. כובד האחריות על כתפיי.

כשאני משלבת לדרייב ומתחילה בנסיעה, אני מבינה מייד על מה שי דיבר כשאמר לי שהנהיגה ביוון שונה מהפעמים האחרות שלי בתא הנהג של הכלי הזריז הזה. אני נושמת את היער שמסביב, מרגישה את העלים מתפצפצים מתחת לגלגלים.

באזורים המוצלים עוטף אותי אוויר קריר, וכשהשמש שוב פוגשת אותנו, קרניה מלטפות בחמימות. אפילו את עדר העיזים שמלחך עשב במעלה ההר אני מריחה עוד לפני שאני רואה אותו. החושים מתחדדים. באורח פלא, אפילו רעש המנוע הופך ללא יותר מאשר צליל צרצור של צרצר.

אני לוחצת על דוושת הגז ושועטת במעלה הדרך הצרה וזרועת האבנים שהידרדרו מההר שמימיני. משמאלי תהום לא סלחנית. אני נוהגת בין האבנים על השביל, משתדלת לא לעלות עליהן, שלא יחתכו לי את הצמיג - בדיוק כפי שאליקוס, המדריך המקומי, הנחה אותי. לפתע נשמע בום חזק מתחתית הכלי. לשמחתי, האבן הסוררת שפספסתי לא גרמה כל נזק, מלבד לאגו שלי, שטיפה נפגע.

48 שעות קודם לכן נחתנו ביוון לטיול רייזרים, רכב שטח סייד ביי סייד. הטיול, מטעם חברת "כפרי דרייב", מתרכז בחבל אבריטניה שבמרכז יוון. "זהו חבל ארץ הררי, משופע יערות ונהרות, והרייזרים הם הכלי האידיאלי לכך", מסביר צחי כפרי, הבעלים של החברה. "יש לרייזר עבירות טובה שמאפשרת לצלוח כמעט כל מכשול. הוא מאוד בטיחותי, והכי חשוב, מתאים לכולם, מקטן ועד גדול. אין צורך בניסיון קודם, ורישיון נהיגה בתוקף מספיק בהחלט".

הבשר ש"גילה" עיר

בתום נסיעה של כארבע שעות מאתונה לכיוון צפון־מערב, אנחנו מגיעים לקרפניסי, עיר הבירה של חבל אבריטניה. האגדה מספרת שבחירת המיקום להקמת קרפניסי נעשתה לפני 3,000 שנה בעזרת חתיכות בשר. מאחר שחבל אבריטניה הוא הררי, ובחודשי החורף פוקד אותו שלג כבד, המקומיים חיפשו את המקום החם ביותר באזור, להתחיל בו את ההתיישבות. ארבעה נתחים גדולים וטריים של בשר פוזרו בכמה נקודות, והמקום שבו נמצא לאחר כמה ימים נתח הבשר הרקוב ביותר - נבחר להקמת היישוב.

מהכניסה למלון "אונירוטפרה" נשקפת פסגתו של הר הוולוכי, שבחודשי החורף הופך לאתר סקי. אחרי התרעננות אנחנו נפגשים ליד הרייזרים, לתדרוך בטיחות ולהסבר על הכלים. את הקבוצה מוביל המדריך שי לוי, שבשוטף הוא טייס אזרחי ובעליו של בית ספר לטיסה בארה"ב. לצידו המדריך המקומי אליקוס, בן 75, בעברו סקיפר בצי הסוחר היווני.

אחרי תדריך הבטיחות וכיוון מכשירי הקשר שנמצאים בכל כלי, אנחנו מסתדרים בנוהל שיירה ויוצאים לדרך. אני מתמקמת בכלי המוביל של שי המדריך, שיש בו ארבעה מקומות ישיבה שבאופן מפתיע הם מרווחים ונוחים גם ליושבים מאחור. חברי הקבוצה מתמקמים מאחורינו בזה אחר זה.

סבתא אתי, בת 77, ג'ינג'ית אמיתית מלאת שמחת חיים, הגיעה יחד עם נכדה בן ה־17 חגי. "לפני שלוש שנים בני האמצעי, מורן, אביו של חגי, נפטר מסרטן, ועכשיו באנו לעשות קצת כיף ביחד", היא מסבירה.

מייד אחריהם גורג'י ובתו לי־אור, שמנצלים ימי אזרחות אחרונים של הבת לפני גיוסה לתפקיד לוחמה מסווג. במהלך הטיול זוכה לי־אור לתואר "מש"קית חגורות" בשל מנהגה להזכיר לכולם לחגור לפני כל יציאה.

בהמשך השיירה אסף, שהגיע עם חברו הטוב משה; נעמה, שחליטה להפתיע את בעלה, גיא, לכבוד יום הולדתו ה־40; אביחי ובנו יהלי, שלקח חופשה קצרה מהשירות הצבאי לטובת הטיול; והמאספים שלנו: חופית ובעלה דורון, שהטיול הוא הפתעה ליום הולדתו ה־50.

לכאורה, אין דבר משותף בין חברי הקבוצה, מלבד האהבה לטיולי טבע ולרייזרים, מה שיתברר בהמשך כמכנה המשותף הטוב ביותר לחוויה מהנה.

ההר הפך למרפסת

בתום נסיעת כביש קצרה אנחנו יורדים מערבה, לדרך עפר. סביבנו הרים בעלי מראה מחודד, הודות לעצי האשוח הרבים שמכסים אותם, מראה שילווה אותנו לאורך כל הטיול. רכס הרי הפינדוס נשקף מכל עבר. הטיפוס, שנעשה בקצב נוח, לוקח אותנו לעמדת תצפית יפהפייה שמשקיפה על כל אגם קרמסטון. מדובר באגם המלאכותי הגדול ביותר ביוון, עם צבע טורקיז ולשונות מים שיוצאות ממנו ויוצרות מפרצים ופיורדים קטנים. בניית הסכר שלו הושלמה ב־1965, והוא מספק חשמל לרשת הארצית של יוון.

כשהגענו לנקודת התצפית הרחבה והמרהיבה על האגם, הבנו מדוע הכינוי "מרפסת" דבק בו. ספסלי אבן אותנטיים, הממוקמים עם הפנים לאגם, גורמים לנו לנשום עמוק. שי מנצל את ההפסקה, ומייד שולף גזייה להכנת קפה חם בליווי עוגיות, ואליקוס חותך ומגיש לנו פירות טריים.

נהיגה רטובה בנהר

חבל אבריטניה הוא אזור דליל באוכלוסייה. חיים בו 20 אלף איש בלבד על שטח שגודלו שישית משטחה של ישראל, ורוב התושבים שחיים בכפרים שמסביב הם מבוגרים שבאים לאזור להעביר את שארית חייהם בקצב חיים רגוע. הכל לאט־לאט, או ביוונית: סיגה־סיגה. אין לחץ ואין למה למהר.

נהר הטברופוס מתחיל מהסכר של אגם פלסטירה ונשפך אף הוא לאגם המלאכותי קרמסטון. אל הנהר אנחנו מגיעים אחרי נסיעת שטח לא קשה. רגע לפני שאנחנו משתעשעים בנהיגה באזור הרדוד של הנהר, שי חוזר שוב ושוב על הדגשים: "לפני הכניסה לנהר משחררים את החגורות ונוסעים צמוד־צמוד אחד לשני. לא סוטים שמאלה ולא ימינה. לפעמים מספיק רק חצי מטר לכל כיוון כדי שנמצא את עצמנו באזור עמוק, וזאת הסיבה שמשחררים חגורות. חילוץ מתוך מים עמוקים הוא כבר סרט אחר, אז גלו אחריות".

הירידה לנהר מתחילה רק אחרי שאליקוס מאשר את מקום החציה. בשנייה שאנחנו נכנסים רצפת הרייזר מתמלאת במים, והתחושה היא כמעט כמו לחצות את הנהר ברגל. אני ממהרת להרים את התיק שלי מהרצפה המוצפת.

בזה אחר זה חוצים הכלים את הנהר. התזות המים מחלצות מכולנו שאגות שמחה והופכות את הנהר לאטרקציה הכי חמה שיש ליוון להציע לנו.

החבל הלא רשום

אחרי הפסקת קפה אנחנו ממשיכים בנסיעה לעבר חבל אגרפה, שבו ההרים מתנשאים לגובה של 2,000 מטרים. למעשה, חבל אגרפה מסמל את תחילתו של רכס הפינדוס הדרומיים. בחבל זה יש יותר מ־15 כפרים קטנים, שהמפורסם שבהם הוא הכפר שנושא את שם החבל. הנסיעה בחבל הזה איטית ומפותלת, בשבילים שדורשים נהיגה בתשומת לב יתרה.

פירוש השם אגרפה הוא "החבל הלא רשום", ואגדה מספרת שבמאה ה־19, כשיוון היתה תחת השלטון העות'מאני, הסולטן של האזור היה שולח גובי מסים על גבי חמורים כדי לגבות מסים מתושבי הכפרים. מרד שהנהיג אחד הלוחמים בכפר גרם לכך שכל גובי המסים נהרגו בדרך לכפרים, ולא השלימו את משימתם. כשהסולטן הבין שחבל לו לבזבז את חיי הגובים על הכפרים האלו, הוא החליט למחוק אותם מהמפה העות'מאנית והתייחס אליהם כלא קיימים.

כשאנחנו מגיעים אל הכפר הנעלם, הטברנה של טקי כבר מחכה עם ארוחת דגים מקומית מהדגים שטקי היווני מגדל בבריכות בטון, ובהן מים שהוא שואב מהנהר שלצידן.

לישון ביער דיסני

תכף יתחיל להחשיך, ואנחנו סוגרים את היום השני. שי מאיץ בנו לעלות על הכלים, כדי שנספיק להגיע באור יום למקום שבו אנחנו לנים. בלב יער עבות, באמצע שום מקום, שי נעצר עם הרייזר ליד דלת עץ ענקית וכבדה וצופר כמה פעמים.

כעבור כמה דקות הדלת נפתחת, ונשימתנו נעתקת.

בתוך היער פזורות בקתות עץ קטנות, שדלת הכניסה אליהן מעניקה תחושה של כניסה סודית לגזע של עץ. איילים מתרוצצים חופשי ומתקרבים בזהירות לרחרח את האורחים החדשים. סוסי פוני משתעשעים זה עם זה, ושני חמורים צופים עליהם.

התחושה במקום כה קסומה, עד שנדמה שבעוד רגע אחד משבעת הגמדים של שלגייה ייצא מאחת הבקתות.

אחרי טבילה בבריכה המזמינה של המקום אנחנו עולים לכיוון הטברנה, שממוקמת בפסגת הגבעה, לערב יווני אותנטי. בקבוקי האוזו מתרוקנים בקצב מהיר, לצד קריאות "יאמס" (לחיים ביוונית) בלתי פוסקות. קטרינה, הזמרת היוונייה, מלמדת אותנו את צעדי הריקוד היווני לצלילי הבוזוקי, וצלחות גבס מתנפצות על הרצפה.

תפילה בזווית חדה

אל אחת האטרקציות הגדולות של הטיול אנחנו מגיעים ביום השלישי, כשאנחנו נוסעים ברחובותיו הנטושים של רופוטו - הכפר השוקע. עד 2012 היה מדובר בכפר רגיל, ככל הכפרים האחרים שבאזור. הוא מנה כ־300 משפחות, שרובן התפרנסו מגידול תפוחים. אלא שב־2012 התושבים התעוררו וגילו שהכפר שבו הם חיים מתחיל לשקוע. תזוזות שנגרמו בעקבות חלחול מים תת־קרקעיים גרמו לסחף של הקרקע.

אחד הכבישים המשובשים של הכפר מוביל לכנסייה, שבה נהגו תושבי הכפר להתפלל בכל יום ראשון. לפי עדויות, כשהכפר החל לשקוע וכל הבתים שמסביב נהרסו, הכנסייה נשארה בשלמותה ושטה במורד ההר. היום היא נמצאת במרחק כ־100 מטרים ממיקומה המקורי. המראה של הכנסייה, שניצבת בזווית לא הגיונית על רקע ההר שממול, מתעתע - ומבלבל עוד יותר מראה האנשים שצועדים בתוכה.

שי עולה במדרגות הכניסה לכנסייה, והעין מתקשה לתפוס את האשליה שנוצרת. למי שעומד בקו האפס של הרחוב, ומסתכל באדם שעומד בפתח הכנסייה, נראה שאותו אדם עומד מוטה הצידה בזווית בלתי אפשרית. מי שנמצא בכנסייה עצמה לא מרגיש שהוא עומד בזווית כלשהי.

"כשאתם צועדים בתוך הכנסייה, אל תעשו תנועות ופניות חדות, אחרת תחטפו סחרחורת", מזהיר שי. ביציאה מהכנסייה לוקח למוח כמה שניות להתאפס מחדש, ולהבין שהישר הוא כנראה רק בעיני המתבונן.

שומרי ההרים

נהיגה ברייזר היא אחת הדרכים היותר קלות לטיפוס על הרים. גובהו של הר לופטה הוא כ־6,000 רגל. שי מנדב את הידע שלו מהטיס ומסביר שכל 1,000 רגל הם כ־300 מטרים בטיפוס - ומינוס שתי מעלות בטמפרטורה.

אנחנו מתחילים את הטיפוס בגובה 900 רגל, ומבינים שלמעלה, ברום של כ־2,000 מטרים, יהיה לנו קר מאוד. הדרך במעלה ההר מלאה פיתולים ושבילים צרים. ככל שאנחנו מטפסים למעלה, כך מראה העצים המחודדים מפנה את מקומו לצמחייה נמוכה ודלילה יותר. ערפל כבד מלווה אותנו, ואנחנו רק מקווים שכשנגיע למעלה נצליח לראות את כל העמק הפרוס מתחתינו.

בפסגה הערפל לא מתפזר, ומתוכו אנחנו מזהים להקת כלבי רועים שיורדת מהגבעות ורצה לכיווננו, לבדוק את האורחים הלא קרואים שהגיעו לבקר.

את הכלבים האלה, שפרוותם העבה מגינה עליהם מפני הקור, אפשר לפגוש הרבה גם בצד הכבישים וליד הבתים שבכפרים הקטנים. הם משמשים בעיקר לשמירת עדרי הבקר והעיזים.

בירידה מההר אנחנו עוצרים לארוחת צהריים בטברנה המקומית שבכפר הסמוך ונהנים מארוחה יוונית טיפוסית, הכוללת הרבה ירקות ממולאים באורז, שיפודי בקר וסלט ירקות יווני, הקרוי חוריאטיקי, או בתרגום חופשי: סלט הכפר.

אל תעשו לי־אור

רגע לפני שאנחנו עושים את דרכנו חזרה לעבר קרפניסי, אנחנו יוצאים לסיבוב למרגלות האגם המלאכותי פלסטירה. האגם הוקם ב־1960, והוא קרוי על שמו של הגנרל ניקואס פלסטירה, שהגה את הקמתו - אך לא זכה לראותו. האגם רחב הידיים, המתפרס על שטח של 24 קמ"ר, מוקף פסגות מושלגות והפך למוקד של תיירות ונופש. אנחנו מקיפים אותו ומגיעים עד למקום שבו נבנה הסכר הגדול, שנועד למנוע מנהר הטברופוס, הנשפך לתוכו, לגרום להצפות.

את המשך הדרך לקרפניסי אנחנו עושים בדרך שטח יפהפייה, המובילה אותנו היישר לתוך נהר הטברופוס, שמעניק לנו עוד קצת שעשועי מים וטבילה.

רגע לפני העצירה בנהר, בתוך יער חשוך וקריר, לי־אור מחמיצה בור עמוק בצידי הדרך ונופלת לתוכו עם הגלגל האחורי, מה שגורם לחלקו הקדמי של הכלי להתרומם באוויר. לשמחת כולנו לא נגרם נזק, והכלי מחולץ בתוך דקות בסיוע רצועה שחוברה לכלי אחר. שי המדריך לא מוותר על ההזדמנות לטבוע ביטוי חדש, ובכל תדריך נסיעה הוא מזכיר מעתה לכולם "לא לעשות לי־אור".

את הלילה אנחנו מעבירים במלון בקרפניסי. בבוקר, רגע לפני החזרת הכלים, אנחנו מספיקים לעלות לשתי תצפיות יפות על ניראיידה ווני והר קליאקודה. אנחנו מעיפים מבט אחרון בנוף ואומרים אפחריסטו (תודה) ליוון, שהיתה טובה אלינו. בדרך לישראל כולנו מקווים שנצליח, ולו לחלק מהזמן, לשמר את קצב החיים המתון של היוונים. בנחיתה מתברר שלמרות הקרבה הגיאוגרפית, כולנו פה רחוקים מאוד מהרוגע היווני.

הכותבת היתה אורחת "כפרי דרייב" ביוון