# הנצח – הגדרות רבות לו. ראשונה להן, ועל כך יסכימו איתי כל מי שמחזיקים במכונית פרטית, היא פרק הזמן שלוקח לנהג מהרגע שהוא נכנס למכונית ועד שהוא יוצא מהחניה. זאת - במקרה שמטר וחצי מאחוריו ממתיו נהג אחר. כשהוא לבדו והרחוב ריק ויש לו את כל הפנאי בעולם – הוא יושב, חוגר, מתניע, משלב – ויוצא. אפס, כשמישהו, נאמר אני, גילה שהוא עומד לצאת מהחניה וממתין בסיפוק לכך שייצא – אז הוא לוקח את הזמן. יושב, מחכך ידיים מהקור, חוגר באיטיות, מחבר טלפון לכנו וכבל הטענה לתחתיתו, מכרסם וופל שרכש זה עתה, מוריד את מגן השמש ובוחן במראה חצ'קון שבקע. זה הזמן לסדר סוף סוף את מראות הצד וגם לתת את הדעת לשאלה האם הן צריכות להיות בזווית שתאפשר לראות את קצה המכונית או שמא קצת יותר החוצה (בדיוק לאחרונה הוא שמע שהגישה השתנתה), חיטוט קל באף, שתי הודעות ווטסאפ.
ומאחור, מאחור נפתחו שערי הגיהינום. איש אחד, להלן אני, יושב במצוקה נוראה וממתין. מאחוריי חצי העיר בטור ארוך ומצפצף ואני עסוק בהמתנה ושטנה. איני צופר חס וחלילה. מנומס אני כשוויצרי קשיש ומשופם. אני רק מקלל. חרש בלב, אבל גם בקול רם, שהרי אני לבדי במכוניתי מוגפת החלונות וברגעים אלה האומץ מציף אותי וכל כולי אסרטיביות מבעבעת. לך לעזאזל יא מכוער, אני אומר. צא כבר, צא כבר, חתיכת רשע. רק וופל חסר לך, כן? תראה איך אתה נראה. ומה הוא עושה שם בכלל? בטח רוצה להישאר באוטו. בטח מחכה לאשתו. אז למה אותת ליציאה? כנראה בטעות. ובעצם לא. לא בטעות. הוא אותת כדי לדפוק אותי. חתיכת מנוול מרושע. צא! צא כבר!
ויש רק דבר אחד שלא יקרה: הנהג הממתין לעולם לא יעזוב את המקום בייאוש. זה פשוט לא יקרה. אני אקלל ואשבר ואצפור, אבל לא אעזוב בשום אופן. המקום הזה הרי נועד לי מן השמיים. הוא נרשם על שמי, יעקב בן יונה ומה פתאום שאוותר עליו. שעה אני מסתובב כאן ומחפש חניה, פתאום זה יוצא, שנייה לפני שעברתי אותו! היש לכם השגחה פרטית גדולה מזו? ימות העולם. לא זז.
ומה שמעניין הוא שיש רק דבר אחד יותר מעצבן וזה כשאני מסיים את קניותיי, מתיישב באוטו, וכל מה שאני רוצה זה לשתות רגע משהו, לאכול וופל, לקרוא כמה הודעות, לסדר את המראות ואיזה נודניק מהגיהינום נצמד לי פתאום לקצה האוטו ועושה את התנועות המלחיצות האלה: יוצא? יוצא? מה זה עניינך, יא ניג'ס? זה הרחוב שלך? אני יושב באוטו שלי, במקום החניה שלי, אוכל את הוופל שלי ושותה את הזירו שלי. מה, אני עובד אצלך? אני צריך עכשיו לצאת כי אתה מחפש חניה? לא! אני לא יוצא! אני ממש צועק עליו. כלומר, אני לא באמת צועק, כי הכל סגור והוא לא שומע, אבל אני ממש מדבר בקול שמהדהד באוטו הסגור. איזה טיפוסים מגעילים יש בעיר הזאת. באמת נמאס.
הדברים האלו מוכרים, כאמור, למי שמשתמשים ברכב פרטי. אחוז גבוה מחיינו החברתיים מתרחש בכביש. שם הכללים די ברורים. יש חוקים כתובים וצריך להקפיד עליהם. אחוז גבוה עוד יותר מתרחש ביחסי חניה. לא לחינם הקדישו אלתרמן ורוזנבלום שיר מופתי לעניין. עבור בעלי המכוניות, החניה היא מהות החיים החברתיים. היא התקווה והייאוש, הסיפוק והשטנה, הקנאה והתחרות, הקין וההבל. העניין הוא, שלהבדיל מיחסי הכביש, שם כאמור הכללים די ברורים, יחסי החניה הם אזור פרוץ וכאוטי, נטול חוקים וכללים, ואיש הישר בעיניו עושה.
לדעתי הצנועה כל זה שייך לפינה אחת ויחידה שקשורה אמנם לאופי ולהתנהגות וליושר ולחינוך, אבל לא רק. היא קשורה בעיקר למצבו הנפשי של היושב במכונית: הוא מרגיש בבית. הקופסא הסגורה הזאת, שמגוננת עליו וסוגרת אותו, היא מבחינתו רשות היחיד. וברשות היחיד האדם נעשה אדון.
וכשזה קורה באוטו, במיוחד בחניה, שוכח האדם שהוא אמנם ברשות היחיד, אבל רשות יחיד כזו שחולקת מרחב עם עוד רשויות יחיד כמוה, וכל זה הופך לרשות הרבים. זו ממש לא רשות היחיד. ועל כן כל מה שצריך לקרות זה רק שימת הלב לכך שיש עוד אנשים מסביב, ואז ממילא הכל יקרה. נהגים ונהגות ייצאו מהר ממקום החניה כשמישהו ממתין, נהגים ונהגות לא יחסמו חצי עיר כשנקרית הזדמנות לחניה על דרכם.
אז צריך סוף סוף לכתוב את הקודקס השלם ליחסי חונה/חניה. ובשביל זה אני כאן:
1. מקום החניה מיועד למכוניות, על כן רק מכונית יכולה לתפוס חניה. יצור אנושי לא יכול לתפוס חניה עבור מכונית שעתידה לבוא.
2. משך הזמן המותר להמתנה למקום חניה במקרה שהדבר מפריע למכוניות אחרות הוא פרק הזמן הסביר שצריך נהג כדי לצאת מחניה. נגיד 30 שניות. עבר הזמן – הפסדת. לא חוסמים את העיר. נכנעים.
3. משנפלה ההחלטה לצאת מהחניה, ראוי ויאה לעשות זאת מהר ומייד, לא כל שכן אם יש בסביבה מכונית שממתינה. יאללה כבר צאו, צאו. תהיו בני אדם.
4. מי שאינו נכה ומחזיק בתו נכה – אינשאללה שיהיה נכה. טוב, הגזמתי קצת. חוזר בי.
5. תחנו בין הפסים. אנא. אם מישהו לפניכם זייף – תשתדלו לחשב איך להזיק כמה שפחות. וביציאה תשרטו לו את האוטו עם מפתח. סתם! לא באמת. גם כי אסור לעשות דברים כאלה וגם כי אולי גם הוא קרבן לזבל שזייף לפניו.
6. כשאתם מתכוונים לעצור לצורך חניה, אותתו בארבעת הווינקרים. זה הכי מובן. יותר מתנועות ידיים וצעקות שאיש אינו שומע.
7. סעו בתחבורה ציבורית.
8. לכו ברגל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו