אפתח בווידוי אישי: אני אוהב שאלונים. מסיבות שטרם פענחתי, משהו בתוכי מאמין שמדובר במשחק חברתי כיפי, ואני מתקשה לעמוד בפני הצעה להשתתף בשאלון.
מכיוון שמדובר במשחק, אני נוטה להתייחס ברצינות גמורה גם לשאלונים המטופשים ביותר. זה יכול לבוא ברגע הכי פחות נוח, זה יכול לבוא מצידם של הילדים או בוטים מטעם חברת סקרים, אבל השאלה "מה טעם הגלידה המועדף עליך" תזכה למלוא כובד הראש וחיבוטי הנפש (לכן אני מתנגד לשאלות "מה הכי..."), וגם פניות סלולריות מיותרות בסגנון "שליחנו הניח ליד הדלת את החבילה שלא הזמנת, נשמח אם תדרג את איכות השירות מ־1 ועד 17" - עשויות לגרום לי לכווץ את המוח ולשקוע בהתלבטות. למה באמת 9 ולא 8?
והנה בתחילת השבוע, שהיתה גם תחילתה של שנה אזרחית חדשה, התפרסמו כאן תוצאות שאלון שערך "ישראל היום", ובין הנתונים בלט אחד שלא יכולתי להישאר אדיש אליו. לשאלה "באיזו מידה את.ה מרוצה מהרכב הממשלה הנכנסת" ענו 25 אחוז מהנשאלים את התשובה "ככה ככה".
כמעט שכחתי שזאת תשובה אפשרית. ככה ככה. לא "ימות המשיח" ולא "קץ הדמוקרטיה". לא "פצצה" ולא "אסון". לא "מנגו בננה ומלון" וגם לא "מלנכולי על הגג". ככה ככה. בין 5 ל־7 כזה. בדיוק כמו שאני עצמי חשתי מול תמונות השרים החדשים. קומסי קומסה.
חשתי, אבל חששתי לומר זאת בקול, כי כבר שכנעו אותנו שאין בכלל מרכז ביקום הישראלי. אין ככה ככה. לא עוד. כך באמת מצטייר מתיאורי התקשורת. שכרגע כולם מצטופפים בקצוות כמו אחרי בלהה צנטריפוגלית. כולם, בלי יוצא מהכלל, חייבים לעוף על הממשלה הזאת או לשקוע בדיכאון. או או. לצהול ברינה ואף להכניס פה ושם אצבע לאיזו עין, או להתקפל בייאוש, לאיים, לוותר ולארוז מזוודה.
והנה, מתברר שרבע מהציבור לא שם. ובמילים אחרות, אחד מכל ארבעה - 25 אחוזים בשפתם של לומדי הליבה - לא קונה את הדיכוטומיה.
מתברר שישראלים מסוימים עדיין שומרים לעצמם את הזכות לחשוב שממשלת בנט־לפיד לא היתה הטוב המוחלט, וגם לא הרוע בהתגלמותו. הם משערים שכך תהיה מן הסתם גם ממשלת נתניהו השישית. הם מודאגים, אך גם אופטימיים במידה. חלק מהשרים הממונים נראים להם כמו שיבוצים מעניינים, ואחרים מביאים אותם לידי גיחוך, כעס או כאב ראש. ובסך הכל "ככה ככה".
איך זה שאף אחד לא סיפר לנו שיש מחנה לא קטן של "ככה ככה"? שכל ישראלי רביעי מסוגל להאמין, לדוגמה, שיש צורך דחוף ברפורמה במערכת המשפט, ועם זאת שישראל חייבת להישאר דמוקרטיה ליברלית. שטוב להדגיש את זהותה היהודית של ישראל, אבל שהסיכומים עם המפלגות החרדיות הם מהלך מופקר וחסר אחריות. שהפרטים שנחשפים יום־יום על חקירת תיקי נתניהו מצטרפים לתמונה בלתי נסבלת, ושעדיין הרעיון למנות עבריין מורשע לתפקיד שר הוא ביזיון.
חתיכת עובדה מתגלה לעינינו. מתברר, להפתעתנו, שלפחות רבע מהציבור אינם אוטומטים של פוזיציה ולא צרכנים כבדים של מפלגה מסוימת, אלא אזרחים חופשיים. מתלבטים. צורכים פוליטיקה
במינונים נמוכים ולשימוש עצמי. ובעיקר פטורים מהמאניה־דפרסיה הכל כך ישראלית של "או סקנדל או פסטיבל". בוחלים בסופרלטיבים קיצוניים ומסוגלים להגיד מדי פעם מילים נשכחות כמו "בסדר", "סביר", "נחיה ונראה" או "יכול להיות יותר טוב". רבע מהציבור זה הרבה מאוד אנשים. אפשר לעשות לא מעט עם 25 אחוזים.
אז בשם 25 האחוזים אני מרשה לעצמי לפנות לכמה מהשרים החדשים, ולבקש: אם אפשר - קצת פחות גימיקים וקצת יותר תכלס.
השר לביטחון לאומי! תראה, אם בשבועות הקרובים עם ישראל ירגיש שינוי, אפילו פצפון, בנוגע לערך החיים של משתמשי הדרך; נניח, אם נראה פחות נהגים שנכנסים לצומת באדום; או יותר מעצרים של עברייני כביש אלימים, ייתכן שלכמה מאיתנו יהיה קצת פחות קשה לבטא את המילים "כבוד השר בן גביר".
כבוד השר אשר על האוצר, מר סמוטריץ'! צדקת כשפתחת בהכרזה שכולנו צריכים לעשות "דליט" על החודשים האחרונים. לשכוח מילים שנאמרו ולגשת לעבודה. אין ספק שאלו מילים כדורבנות. רק מה? נדמה לי שזאת בדיוק היתה בקשתו של חברך לשעבר נפתלי בנט. דליט. דף חדש. עבודה. תגובתך, ככל הזכור לי, היתה קריאה לסגור בפניו את בתי הכנסת. אפשר הבהרה?
חוצמזה, בתור השר שגם מתנגדיו מעריכים עמוקות, תגיד: ביטול המס על משקאות ממותקים? אמיתי? מה עם חזרה לעישון חופשי באוטובוסים? וברצינות, זה מה שאתה חושב על יהדות?
ואליך, כבוד השר שיקלי! חבר הקואליציה שלך, ח"כ פרוש, צעק השבוע לעבר ח"כ קריב את המילים "רפורמי, לך מפה!" מכיוון שגדלת בבית לא אורתודוקסי, ובתור האחד שתבע לעצמו את תואר "ההוא שלא עושה שקר בנפשו", מה תגובתך?
בשבוע הבא ייצא לאקרנים סרט חדש, "השכן שלי אדולף". זהו סרט קטן־גדול, שאני רוצה להמליץ עליו לאוהבי הסרטים הקטנים־גדולים. ולא רק בגלל שאת המילים האלה אני כותב בעשרה בטבת, יום זיכרון וקדיש לקורבנות השואה. הסרט מספר על אדם בודד, מבוגר, רטנוני, לעיתים פתטי ולעיתים בלתי נסבל בשם פולסקי, שמתגורר לבדו בבקתה כפרית מוזנחת באיזה חור בדרום אמריקה.
פולסקי הוא ניצול שואה שאיבד כל אמון או חיבה כלפי המין האנושי, ושיח ורדים שחורים שהוא מגדל בחצר הוא הדבר היחיד שבאמת יקר לליבו. אל הבקתה הנטושה הסמוכה נכנס יום אחד דייר חדש, בודד גם הוא, ופולסקי הולך ומשתכנע שהשכן החדש שלו הוא אדולף היטלר ולא אחר.
פגשתי בחיי מעט מאוד סרטים שהצליחו לגעת כך, בשילוב מבריק ואנושי כל כך של קומדיה ודרמה, באובססיית הצדק של דור ניצולי השואה - והרי כולנו במידה כזאת או אחרת ניצלנו מהשואה. מעט מאוד פעמים אנחנו פוגשים דמות קולנועית שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים, כמו דמותו המרופטת של אותו פולסקי.
בזכותה הרהרתי שוב ושוב בכך שהאובססיה הזאת - לנער עולם מאדישותו, לזעוק על המפלצתיות שבשנאה, לטפח חשש סביר שהיטלר לא באמת התפגר - היא חלק חשוב ויקר ממי שאנחנו. מעצם האנושיות שלנו. אובססיות נתפסות לא פעם כמשהו שהיה עדיף להיפטר ממנו, אבל נדמה שדווקא את האובססיה הזאת כדאי לשמור בחיים.
אותי באופן אישי הסרט זרק לחוויה מוזרה בטיול השחרור שלי. היינו באיזה אי טרופי יפהפה. היו שם, בגן העדן עלי אדמות, חופי זהב, מסיבות וקוקוסים, והיו רגעים שיכולנו להאמין שאפשר לחיות כך לעד. אבל בצימר שלידנו התגורר גרמני מבוגר עם דרכון ברזילאי, אהמממ.
הוא היה ברנש דוחה, שהתייחס באדנות למקומיים, ומבחינת הגיל השתייך ללא ספק לשנתונים ההם, אתם יודעים. העניין הזה טלטל אותנו, חבורה קטנה של צעירים ישראלים אחרי שחרור, עד כדי איבוד עניין ברוב האטרקציות המקומיות. בזמן שכולם מסביב הזמינו עוד קוקטייל, אנחנו שברנו את הראש - הו, כמה פתטי, ואולי לא - לגבי הסיכוי התיאורטי שיש לנו פושע מלחמה יימחשמוי'ניק בבקתה הסמוכה.
הבמאי לאון פרודובסקי ו"השכן שלי אדולף" הולכים עם זה יותר רחוק ויותר עמוק, כראוי לסרט קטן - אבל גדול.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו