ח"כים נכבדים, את האופנה המכוערת והמכאיבה הזאת צריך לגדוע מיד

יש רגעים שבהם המציאות עצמה מספקת את הדימוי שאף מוח יצירתי לא היה מסוגל לשלוף. ואנחנו דווקא זקוקים לדימויים בימים האלה, כי יש דברים שאין דרך אחרת להסביר. הפער העצום, למשל, שמשתרע בין העם בישראל לבין האנשים שאותו עם בחר להפקיד על ניהול ענייניו.

מדובר בפער בלתי נתפס ובלתי נסלח. תהום ממש. וכשאי אפשר לתאר במילים, אז אין כמו אירועים קטנים לדוגמה. מהסוג שלפני שנים נתן אלתרמן היה מלקט מהעמודים האחוריים של העיתונות היומית וממרקר אותם בעברית הזוהרת שלו, כדי להציג אותם כסמל.

קחו למשל את חבר הכנסת אוהד טל. לכאורה, זה סוג הח"כים שכולנו היינו רוצים לראות. הוא לא הגיע מעסקנות, אלא מתנועת הנוער ומתחום החינוך. גם בלי לבדוק מקרוב, אני מוכן לסמוך את ידי על כך שבימים שבהם נכנס לעשייה הפוליטית הוא היה חדור תחושת שליחות, וראשו בעבע תוכניות יפות וערכיות.

ובמילים אחרות, אין לי ספק שאפילו בסיוטיו הגרועים ביותר הוא לא העלה על דעתו שיום יבוא והוא יישב על כיסא העור בחדר ועדת הכנסת, יזרוק חצי מבט לעבר אזרח פגוע וכואב, ויאמר לו: "אני לא עובד אצלך".

בימיו הראשונים והנרגשים הוא לא חשב שאי־פעם ידבר כך אפילו לסתם טרחן ונודניק. מן הסתם שינן לעצמו "הנני העני ממעש", והתחייב לגלות מאור פנים לכל פונה. בוודאי ובוודאי כשמדובר במשפחה שהשמיים נפלו עליה בזמן המשמרת שלו, וכתוצאה ממחדליה.

אז איך זה קרה, לכל השדים והרוחות? ואיך שוב נבחר ציבור ישראלי מפספס הזדמנות להרכין ראש, לשתוק מעט, ואולי, מי יודע, אפילו לשאול "איך אני יכול לעזור?" - שאלה בסיסית ויקרה מפז, שבוודאי תסכימו איתי שאנחנו לא זוכים לשמוע מספיק.

ואז, אם לא באותו יום אז אולי למחרת, מגיע סיפור באמת קטן מכיוונה של משפחת שרעבי. אלי חזר מהגיהינום של עזה היישר לבשורות הקשות שהמתינו לו, והדרך עוד ארוכה וקשה. אבל בינתיים משפחת שרעבי זכתה לפיסת נחמה, ומשהו שאפשר להתעודד ממנו. בתום כמה ימים של השגחה רפואית התירו לו הרופאים לחזור לאט־לאט ולאכול מה שהוא באמת רוצה.

וזה מרגש ומעניין מאוד, לבחון מה אנשים באמת רוצים אחרי קרוב ל־500 ימים של הרעבה. התשובה, דרך אגב, היא אוכל פשוט. ביתי ומנחם, או סתם ילדותי ומעורר זיכרונות. אבל פשוט. חף מפנפונים ומצילחותים. ירדן ביבס רצה בירה ובמבה. אוהד בן עמי התעקש על סופגנייה פשוטה עם ריבה. אלי שרעבי ביקש מרק תימני סמיך וטוב.

גיסו של אלי פנה למסעדת "האחים בועז" בשכונת התקווה, והסביר במה מדובר. ניר, נציג המסעדה, לא נבחר לתפקידו על ידי הציבור, ולהבדיל מהח"כים שלנו הוא באמת לא חייב כלום לאף אחד. אבל ניר התרגש עד עמקי נשמתו. "אני מוכן להאכיל אותו כל החיים שלו. עלי. אנחנו מסעדה שפתוחה כבר 50 שנה, כל המדינה עברה פה, אבל שום דבר לא הכין אותי לרגע הזה. אני מאז בהלם. מתרגש. איזו זכות!"

כך הגיב ניר. אדם פרטי לחלוטין שעוסק לפרנסתו במזון, אבל יכול ללמד רבים מנבחרינו מה היא מנהיגות, ואיזו זכות זאת לשרת את העם המופלא הזה.

ח"כ אוהד טל הוא רק דוגמה. הוא לא רע במיוחד, וגם לא טוב באופן יוצא דופן. כמו רבים מנבחרינו גם הוא לא עובד אצל אף אחד חוץ מאשר הבייס, ונאמן בעיקר לעתידו הפוליטי. ומכיוון שאני סמוך ובטוח שאוהד טל הצעיר היה מזדעזע מח"כ אוהד טל מודל 23' עד 25', אין לי ברירה אלא לשאול מה יש בה, בעשייה הפוליטית בישראל, שהופך גם את טובי פעיליה לעדת ערלי לב שמהלכים בין הבריות וזורקים לכל עבר שורות אומללות בסגנון "יאללה יאללה", "גזגזו", "מי אתם בכלל" ו"עופו לי מהעיניים".

כשנתקלתי בשתי דוגמאות המחץ הללו, זו לצד זו, ניר מסיר המרק והלב הרחב, ואוהד מחדר הוועדה והעור העבה, השונים זה מזה כמו מרק רגל ורגל קרושה, חשבתי לי מה היה כותב אלתרמן, ואילו חרוזים היה צולף בתופעה הזאת. אבל למען האמת, כשהדוגמאות בוטות כל כך, וסמוכות כל כך, ספק אם יש בכלל צורך בחרוזים.

***

לפני עשר שנים הלך לעולמו אורי אורבך ז"ל, שהיה המון דברים, וכל אחד מהם חסר לי על בסיס יומיומי. כפי שציין כאן בשבוע שעבר חברי קובי אריאלי, אורי היה פובליציסט מושחז ופוליטיקאי נדיר. הוא ידע לקלוע חרוזים שנונים ולחצוב טיעונים חזקים, היה רציני מאוד ומצחיק עד דמעות, והיה לו כישרון אנושי נדיר שגרם ליריביו האידיאולוגיים להתאהב בו ולכבד אותו.

הוא האמין, למשל, שכל מי שהתחיל להצליח אפילו קצת - בכתיבה, ברדיו, בעשייה הציבורית או על הבמה - חייב להקדיש מזמנו כדי לטפח את הכישרונות של הצעירים ממנו. והוא היה בעיקר חבר אהוב.

בכל שנה סמוך למועד פטירתו אני נזכר בדברים חכמים ומצחיקים שזכיתי לשמוע ממנו, ומתגעגע לימים שבהם עם ישראל היה מסוגל לשלוח לבית הנבחרים אנשים כמו אורי, ולדעת שהם יוכלו לפרוח שם ולהעניק מטובם, בלי לחשוש להיפגע, ובלי לחשוב לרגע שרק ציניקנים שטופי אמביציה שלא עוצרים באדום ולא רואים בעיניים יכולים לעסוק בפוליטיקה.

באותה תוכנית רדיו בשם "המילה האחרונה", שאורי ז"ל היה ממייסדיה, היתה לי פינה מזדמנת בשם "ביקורת פתיחות ספרים". הרעיון היה שכמו שבבליינד דייט אפשר לדעת כבר אחרי דקה וחצי אם יש על מה לדבר, או שלפנינו ערב אומלל ועגום שעומד להימשך רק מטעמי נימוס - כך גם בספרים. אחרי כמה עמודים אפשר כבר לקבוע אם לפנינו ספר ששווה בכלל לנסות. מה גם שבסקירה שמבוססת על עמודים ראשונים אין כל סכנה ליפול לספוילרים מיותרים. בקיצור, אני בעד ביקורת פתיחות ספרים.

לא פעם נבחרי ציבור יושבים לכתוב ספר, וכמעט תמיד מדובר בצעד של יחסי ציבור. לא פעם היה זה יועץ מסוים שהציע להם לנסח השקפה, להמציא ביוגרפיה מרשימה ולשרטט דמות, אם הם באמת מתכוונים לעשות צעד משמעותי לעבר הספסלים הקדמיים.

ח"כ חילי טרופר הוא, ללא ספק, צעיר מכדי להוציא אוטוביוגרפיה, ואהוד מכדי לבזבז זמן על יח"צ. הספר "טיפות במדבר" כולל, כבר בפרקים הראשונים, סיפורים אישיים שבהם הוא מצביע על טעויות וכשלים. שלו עצמו! בניגוד לספרי "שופוני" למיניהם, הוא לא מתהדר בהצלחות.

אבל במיוחד נגע לליבי הרגע שבו טרופר התוודה על כך שהיו ימים שנוכחותו של אביו - רב, מלומד מאוד, אבל בעיקר סוחב מבטא זר וכבד - הביכה אותו. כמו צעירים רבים, גם טרופר ניסה פה ושם לחמוק מהצל הכבד של אביו. כמו מבוגרים רבים, גם הוא מצטער על כך לאחר מעשה. אבל בניגוד לפוליטיקאים גנריים, טרופר גם מוכן לספר על כך בפתיחות.

פתיחות שממשיכה ללוות את הספר גם הלאה, וזאת כשלעצמה סיבה מספיק טובה שבביקורת פתיחות הספרים שלי אודיע חגיגית שאת "טיפות במדבר" אני מתכוון לקרוא לאט־לאט, ועד העמוד האחרון.