ובכן, הוויכוח על השבת החטופים הוא לא מאבק בין הציבור החושב וההגיוני לבין הציבור הרגשני והפועה. הוויכוח על שלב ב' גם לא מותח קו גבול בין אלו שחושבים רק על הפרט לבין אלו שדואגים לטובת הכלל. כלל וכלל לא.
ההתבטאויות התכופות שמנסות לצייר כך את הוויכוח הן דמגוגיה שאפשר רק לקוות שהיא תמימה. האמירה בסגנון "אילו בתי היתה בין החטופות הייתי שורף את העולם, אבל מה לעשות ואני חייב לחשוב על עתיד המדינה..." נשמעת נחמדה והגיונית (או צבועה ויומרנית...), אבל היא ממשיכה להתעלם מנקודה שנוח להתעלם ממנה.
ואילו הגישה הפופוליסטית שמנסה להסביר לכולנו כמה איומים הם מחבלי חמאס, כמה מהם חוזרים לפעילות רצחנית אחרי שחרורם מהכלא, ומה הם מסוגלים לעשות - הגישה הזאת היא כבר שיא השיאים. ולמה? ובכן, כי צריך מידה ענקית של ניתוק כדי לגשת לאדם שמחבלי נוחבה פלשו לביתו, או לבית קרוביו, טבחו ובזזו ואז גם חטפו, ולהסביר לו בטון ידעני מי הוא חמאס, ומה זה טרור. הוא יודע. תודה.
כמו שחזרתי וכתבתי כאן, עד שגם לי קצת נמאס, שחרור מחבלים הוא אירוע שיש בו סכנה איומה. מעבר לסכנה, שחרור מחבלים הוא גם מהלך בלתי מוסרי. למרצחים המתועבים לא מגיע לראות אור יום. נכון, הסכנה הזאת עלולה לעלות לנו בחיי אדם, וחייבים לחזור ולומר זאת כדי שלא נשכח אפילו לרגע, אבל המחיר האיום והנורא הזה אינו מחיר העסקה, אלא מחיר ההפקרה שהתרחשה ב־7 באוקטובר.
כולנו נשמח לשלם מחיר נמוך יותר, ולכן מי שיכול להביא דיל זול יותר, אהלן וסהלן. הביאוהו לכאן, כמו שאמרה יונה וולך. העניין הוא שכרגע, למרות עזרתה העצומה של ארה"ב, הנחישות של טראמפ והכישרון של וויטקוף, זאת העסקה שחיי אחינו ואחיותינו תלויים בה. אין דרך אחרת לשחרר אותם. ובאשר להפקרה, לא עסקת השחרור היא המופקרת, אלא החטיפה.
ההפקרה היא מה שפרץ את גבולותינו ואפשר לבני העוולה העזתים לעשות ככל העולה על רוחם, לטבוח, לאנוס ולבזוז. זאת ההפקרה. לשחרר את החטופים - זאת חובתנו הקדושה. וזה לא קשור לאמוציונליות, לרידוד השיח, או להעדפת הפרטי על הכללי.
ישראל חייבת לשחרר את חטופיה, לא בגלל ש"זה מרגש". ואפילו לא רק כי משפחותיהם קרועות מדאגה. ובטח שלא בגלל שהתקשורת כולה התגייסה לרידוד הדיון - כמו שמאשימים כמה ממתנגדי העסקה - וכתוצאה מכך המדינה התמכרה למנת הריגוש השבועית של סרטוני השחרור והחיבוק.
ובכן, לא זאת הסיבה העיקרית. שחרור החטופים הוא בקדימות הכי גבוהה, מכיוון שהוא מגלם את הערך החשוב ביותר בזהותנו ובברית הערבות שמחברת בינינו. ערך שבשמו ובזכותו אנחנו נקראים להתגייס, ובמיוחד לחנך את ילדינו להתגייס, ולשלוח אותם למשימות מסכנות חיים.
בשם הערכים הללו אנחנו קוראים למשפחות ולקהילות להקים את בתיהן ביישובי קו עימות, ובמקומות שבהם ממ"ד ואזעקה הם לא אמצעי ביטחון היפותטי על־כל־צרה־שלא־תבוא, אלא חלק משגרה שנכפתה עלינו, ושזר לא יבין. אם ישראל מוותרת על החטופים, היא מוותרת במידה רבה על עצמה. על הסיכוי לשקם את האמון שהתרסק. היא פוגעת בברית ובערבות. זה לא אמוציונלי, וזה לא רדוד. זה בעיקר לא מעדיף את טובת היחיד.
החיים מורכבים, ומי שמנופף בסכנה (האמיתית!) של קיום העסקה חייב לנופף באותו מרץ גם בסכנות שנובעות מאי קיום העסקה. לדוגמה, פחות מוטיבציה להתגייס. זאת תוצאה שגם לה יש משמעות בחיי אדם. כמה חיי אדם? אין לדעת. אבל מי שיודע לחשב מה הנזק המתגלגל של שחרור מחבלים עם דם על הידיים, חייב להביא גם את זה בחשבון.
יש הטוענים שתומכי העסקה לא מבינים את המזרח התיכון. שאין דרך להסתדר פה בלי להיות כזה. מצד שני, אנחנו מוקפים במדינות שמבינות מצוין. למען האמת, הן המזרח התיכון עצמו. הביטו בהן לרגע: מה שלומן, באמת? כמה הן חוסכות בחיי אדם, והאם בא לנו מכל הטוב הזה.
***
השבוע התקיים הדיון האחרון במשפטם של ראשי מכינת בני ציון האחראים למה שמכונה בטעות "אסון נחל צפית". הנחל לא אשם. אנשים שעקבו מקרוב אומרים שאפשר להתייחס לאירוע כקדימון לטבח 7 באוקטובר. ובעיקר לתרבות זריקת האחריות שהתגלתה לעינינו במלוא כיעורה המסוכן. אנשים שאני מעריך ומחבב הגיעו להעיד על אופיו של הנאשם יובל כהאן - שזה לגמרי לגיטימי - ובסופו של דבר הציגו אותו כקורבן. וזה כבר פסול. וגם, תסלחו לי, מוכר ונדוש.
הורים סיפרו לי שהשחצנות צרמה להם כבר מהיום הראשון. הם חזרו הביתה מיום ההורים, וכל הדרך שוחחו על הרושם המטריד שראשי המכינה נגועים במידה מוגזמת של זחיחות ויוהרה. הם לא אהבו את השחץ ולא חשבו שזאת הדרך לחנך למנהיגות. אבל החליטו שזה לא כל כך נורא.
היום אנחנו יודעים כמה נורא זה. נורא ואיום. במכינה, כמו במדינה וכמו בצה"ל. השחצנות היא לא תופעת לוואי נסלחת של פעלתנות איכותית. הזחיחות היא קטלנית. היהירות מפילה חללים. התכונות הללו פוגעות ובורחות מזירת האסון, תוך כדי התנערות והאשמת אחרים. מכת המכינה היא מכת מדינה.
יש עוד סיפור ששמעתי לאחרונה מעולם המכינות, וגם הוא לא נותן לי מנוח. בחודשים האחרונים יצאו חניכים מאחת המכינות היותר מובחרות לביקור בטייסת קרב של חיל האוויר. מפקד הטייסת פינה להם שעה ארוכה, הסביר מה שמותר להסביר, ותיאר את פעילות הטייסת, שבמלחמה הנוכחית הצליחה למתוח גם את גבולות הדמיון.
אשמח לענות לשאלות, הוא אמר להם בסוף דבריו. אבל שום דבר לא הכין אותו לשאלה הראשונה. והשנייה. וגם השלישית. שלושת הצעירים שמיהרו להרים יד ורצו כבר להוציא את השאלה שישבה להם על הלב, הוטרדו בשאלה אחת: איך זה יכול להיות שאתה מפקד טייסת קרב? הרי אתה מרוקאי. יש לך שם מרוקאי. ומראה. ובכלל.
מפקד הטייסת היה בהלם. גם ההורים שהתלוו לביקור לא ידעו את נפשם. אחד מהם חש צורך ליצור איתי קשר ולחלוק עימי את האירוע. גם אותי, אני מודה, זה שיתק. שוחחנו ארוכות, ודיברנו על כך שכל עוד ממשיכים לפמפם את השיח המסוכן, שמתאר כיצד "פריבילגים בני ישראל הראשונה מתגודדים", כביכול, כדי לחסום את כל מי ששונה מהם, "זוממים ותופרים תיקים כדי לשמר הגמוניה".
ומצד שני, כששומעים איך השר דודי אמסלם מתאר את המזרחי האותנטי כאדם שהוא בהכרח חסר השכלה או כישורים (המזרחי המשכיל תמיד חשוד), מה הפלא שצעירים לפני גיוס משכנעים את עצמם ששום תהליך לא התרחש כאן בעשרות השנים האחרונות. סלאח שבתי עדיין כאן, בתור לדמי אבטלה, והשאלה שבאמת מפליאה אותם מול הביצועים המדהימים של טייסי חיל האוויר היא איך זה ששם משפחה - נו, אתם יודעים - מתנוסס על דש סרבל הטיסה של המפקד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו