הדרך למושב באר מילכה חוצה את הים הצהוב. בחלון, מצודה שעוד זוכרת את תפארת האימפריה הביזנטית. מבנים, כמו רוחות רפאים, מספרים על חלום הרכבת הגדול של השלטון העות'מאני.
שם, בנקודת המפגש בין נחל לבן לנחל ניצנה, במקום שבו הלילות קרים והימים בוערים מחום, מים מליחים ומים מותפלים מציעים תמהיל חלומות להשקות בו שדות - הפריחו מאיה ושרון צ'רי משק חקלאי שהוא שיר הלל לקהילת בני ישראל ההודית.
זו קהילה שחלק מבניה רואים עצמם צאצאים של עשרת השבטים האבודים. אחרים סוברים כי אבותיהם נמלטו מארץ ישראל מאימת אנטיוכוס הרשע, והמסורת מספרת שספינתם של הגולים נטרפה ליד חוף קונקאן, מדרום לבומביי. הניצולים - שבעה גברים ושבע נשים - הם הגרעין שממנו צמחה קהילת בני ישראל.
הם לא נבדלו במראה או בלבוש מבני דתות אחרות, אבל שמרו את השבת, מלו את הבנים, הקריבו קורבנות ככתוב בתורה, וידעו לברור לעצמם דגים עם קשקשים וסנפירים כנדרש לפי חוקי כשרות. עיקר עיסוקם היה בחקלאות, והם נודעו בכינוי "שנוואר טליס", כלומר עוצרי שמן שומרי שבת. במאות הבאות, כשעברו לערים הגדולות, רבים מהם טיפסו בסולם החברתי והכלכלי ונשאו משרות בכירות.
אחד מאלה היה מיסטר סמואל צ'רי, מנהל הנמל בבומביי, שב־1963 הגיע לדימונה כשהוא מלווה באשתו, שושנה, ובשבעת ילדיהם. שליחי הסוכנות שעימם נפגש הצביעו על דימונה כיעד הסופי, סיפרו לו על קהילת בני ישראל שהתבססה במקום בשנות ה־50. וכשנעץ עיניים במפות, שמח לגלות שהעיר שוכנת בין נמל אילת לנמל אשדוד. בעיני רוחו הנרגשת יכול היה לראות איך החותמת שלו, Cherry & Suns, מתנוססת על ניירת נמל בארץ החדשה.
עם העלייה באה ההתפכחות. המרחקים שנראו בעיניו ההודיות של צ'רי כבדיחה, הפכו בלתי אפשריים להשגת המטרה, וצ'רי החליט שאם היא לא באה אליו, ימחל על כבודו ויבוא הוא אליה. המשפחה שכרה דירה באשדוד, ומשם היה יוצא בכל בוקר, חמוש בחליפת שמונה חלקים, חפתים בשרוולים, עניבה מדוגמת, מגבעת על הראש ושעון מהודק בשרשרת על כיס המקטורן.
יום־יום, במשך תשעה חודשים, היה יורד לנמל לחפש אוזניים חפצות שיקשיבו לו, וכשהבין שאין עם מי לדבר החל רוקם תוכנית חליפית להביא פרנסה. צ'רי יחזור לדימונה וישלח את שושנה למולדת הישנה, שבה תלמד בישול - מלאכה שהיתה שמורה לצי משרתיה, בזמנים לפני שעקרה מבומביי לארץ האבות.
"חזרה להודו לא באה בחשבון", מסביר לי שרון צ'רי, הנכד, כשאנחנו יושבים במשרד סמוך לבית האריזה של המשק. "הודו של אותן שנים התנתה עלייה של קהילת בני ישראל בשלילת האזרחות ההודית, שאותה לא יוכלו לקבל בחזרה גם אם יתחרטו ויבקשו לחזור". שרון לא בטוח אם הסנקציה נהגתה אחרי שב־1951 דרשה קבוצת עולים מבני הקהילה לחזור להודו, כשחבריה קצו בעלבונות הרבנות שהטילה ספק ביהדותם. הם גם מאסו בחברה ובממסד שהטילו ספק בהשכלתם, וכן בשירי הארס שלעגו לצבע עורם. אבל הודו השסועה באותן השנים לא היתה חיק בטוח לחזור אליו, וב־20 השנה הבאות עלו לארץ רוב בני הקהילה הייחודית הזו - והתפזרו בין ערי הדרום.
אל אלה בדיוק כיוון סמואל צ'רי כשהסב את אחד מחדרי הבית למטבחון קטן, שבו בישלה שושנה אשתו מאכלים אופייניים לחתונות ולבריתות, לחגים ולטקסים. וכשהמכירות עלו יפה, הומר מטבחון הבית לדוכן ירוק בשוק.
"אהבלים בחקלאות"
עד היום, והוא כבר בן 46, הפה של שרון זוכר את טעמי הבטטה ווארה, תבשיל קציצות תפוחי אדמה בזרעי חרדל ועלי קארי שמכרה שם אמו. את חמצמצות הרגרה, תבשיל חומוס בתבלינים ותמרהינדי, את פריכות הסמוסות, שהשחימו בשמן הרותח והמשיכו לשמח את פיות האזור שנים רבות אחרי שסמואל צ'רי עלה לשמיים, להשקיף מלמעלה על הנמל שהכזיב.
בשוק הזה, בחנות של משפחת קנלקר - שבה נמכרים עד היום התבלינים בתוך שקיות נייר הנושאות חותמת בהינדית - נצרבו ריחות תבלינים באפו של שרון הילד, שבגר והיה לגבר היודע לעמוד על טיבם בנגיעת לשון קטנה. בצבא שירת כפרמדיק, ושם גם הכיר את מאיה, אהובתו, ילדה טובה באר שבע, ואחרי שפתח וסגר מסעדה הודית בעיר שלה, נתן לנחיריים שזוכרות להוביל אותו ליבוא ולסחר בתבלינים.
אלה היו שנים בהזמנה לזוג צעיר. הם גרו בבית חלומות ביפו, הוא ראה ברכה בתבלינים, ומאיה היתה למנהלת בכירה בחברות טלפונים. הכל היה נפלא, עד שלפני 12 שנה נולד עומר, הבכור מבין ארבעת ילדיהם, והם הבינו שבין עבודה לבילויים - הם לא רואים את הילד. היה ברור להם שמשהו צריך להשתנות.
ככה, עם חלום בהתהוות על חקלאות, הם מצאו עצמם ביריד הנגב והגליל, לחפש שם עתיד ירוק בקיבוץ צפוני. כשהסתובבו בין הדוכנים, ראו איך בדוכן של רמת הנגב ראש המועצה עומד ולוחץ לכולם את היד. זה לבדו הספיק בשביל לסובב את החלום שלהם ב־180 מעלות, בחזרה לדרום.
שם, בין החמוקיים המרהיבים של חולות חלוצה, גילו את כוחה של בתוליות במושב חדש ובו שישה קרוואנים, בלי אינטרנט ובלי אורות שנלחמים בלילה עם הכוכבים.
"התאהבנו מייד. באר מילכה זה מקום שבו אף אחד הוא לא דור המשך. כולם כמונו, אהבלים בחקלאות שהתיישבו על קרקע פורייה, מזג אוויר מצוין, אנשים מחבקים, דלתות פתוחות, מפתח באוטו במקרה שמישהו יצטרך וגב מלא כוח מהמועצה ומו"פ רמת הנגב. זה מקום שנתן לנו הרגשה שאנחנו יכולים ליצור, להשפיע, ואהבנו את זה. במקום הזה אנחנו מבודדים אבל לא בודדים".
הם מחייכים את ההחלטה שלקחו באמצע שנות ה־30 לחייהם, ויש בעיניהם אור שלא כבה אפילו כשהם מדברים על הזמנים שהשתנו. על האזור שלהם, ש"הפך להיות קולומביה". אומרים שזאת הסיבה ש"מלא אנשים" שלא משתייכים לימין הצביעו לאיתמר בן גביר, כי אולי הוא יוכל לשים סוף לגניבות, לטפטפות שנעלמות משטחי החקלאות של מעלה ועושות דרכן לחקלאות של מטה, לגידולי הגראס של בדואים במכולות מוסתרות עמוק באדמה. סוף למדיניות ממשלתית שהורידה את הראש ליצרנים, ועכשיו היא מורידה את זה של החקלאים.
מאיה מצאה עבודה בבאר שבע, להחזיק את הבית עד שיצמח משהו, שרון הלך לעבוד אצל חקלאי בסביבה שגידל עגבניות שרי - השלאגר של חקלאי רמת הנגב. למד שיעורי בסיס בדישון ובהשקיה, חטף צעקות וראה איך חקלאים מוסרים סחורה בלי לדעת כמה יקבלו עליה מראש.
"הראש ההודי שלי לא הצליח לתפוס את זה. ראיתי אנשים רודפים אחרי משווקים, מתחננים לדעת בכמה יתוגמלו, איך מחירים שנקבעו מראש משתנים. יש כל כך הרבה גורמים שליליים שמתערבים היום בנעשה בשוק הסיטונאי. היה לי ברור שאני לא הולך להיות חלק מזה. אמרתי שאולי אני לא מבשל כמו סבתא, אבל אני אגדל ירקות משם. מהשנים במסחר תבלינים ידעתי שיש ביקוש".
חום שנאגר בניילון מנופח
הוא התחיל עם במיה הודית. בכל יום, מראשון עד חמישי, הוא ושני פועלים היו ממלאים 55 קרטונים, כי זה בדיוק מה שהיה נכנס לטראנו שלו. הקרטון ה־56 כבר הסתיר את המראה. היה מפיץ את הסחורה לחנויות בירוחם, בדימונה, באשדוד ובאופקים. "כשהיה לי כוח ללקוח חדש הייתי נכנס למסעדה, שם ארגז במיה. היו אומרים לי, 'מה זה כזה גודל?' הייתי אומר, 'תנסו, נדבר אחר כך'".
באחד מסיבובי המסעדות שלו, אמר לו השף שבמיה יש שלושה חודשים בשנה, ובשבילה הוא לא משנה תפריט. שיביא במיה שבעה חודשים - ואז יהיה על מה לדבר. זה היה הניצוץ שהדליק את שרון. היום הוא מגדל במיה כל השנה, ובניגוד לרוב העולם, הוא עושה את זה במבנה סגור - בתי רשת בקיץ וחממות בחורף. זה מוריד את כמות המזיקים ב־70 אחוז, הוא מסביר כשאנחנו מהלכים בין פרחים בצהוב חיוור, שבתוכם מסתתרים תרמילי במיה ארוכים המציעים פריכות משגעת בכל עונות השנה.
אחרי ההצלחה עם הבמיה באו עוד גידולים. 40 ירקות הוא ניסה לגדל על האדמה החולית, לומד את יתרונותיה, מפתח שיטות משלו המשלבות בין ידע מתקדם לחוכמת חקלאות עתיקה, שנדמה שאוצרת בתוכה ידע קדום שניסחו אבות אבותיו בכפרים על חוף הודו.
בלי להכביר מילים על חקלאות ירוקה, הוא למד איך להפעיל חממה בעלות של 7.5 שקלים ליום. חום היום נאגר בתוך גלילי ניילון מנופחים המלאים במים פסיביים, ובערב, כשכל המבנה מכוסה בשמיכה תרמית, הם פולטים חום, שומרים על טמפרטורה של 16-12 מעלות כשבחוץ הטמפרטורות יורדות לשתי מעלות.
לא הכל הלך, ירקות באו והלכו, עד שהתבסס סל הירקות של המשק. ירקות בלב מדבר שעושים כבוד גדול לתת־היבשת, שאותם אפשר להשיג בחנויות ירקות בשטח שבין גדרה לחדרה או, הכי טוב, בתחנה המרכזית של תל אביב. אפונת שלג, תרד גוליבר (הוא תרד מלבר), צמח חף ממזיקים עם עלים בשרניים שצומח בכל הכוח, כמו יצא מזרע מכושף. איזה מרקם, איזה יופי של טעם, מרגיש כמו שלאגר מתקרב אצל שפים וחקלאים.
גם המלון המר גדל במשק צ'רי, זה שהתאילנדים מתים עליו חי ופריך, בעוד ההודים מעדיפים לנטרל את המר בעזרת בישול ארוך, בדיוק כמו הגווארה - שעועית הפרפר, שגם היא גדלה שם.
ויש גם צנון יפני, לוביה תאילנדית ואת פרי הליפה, זה שההודים קוראים לו שיראלי או לדיקה, ונראה כמו קישוא ארוך ומצולע שקליפתו כהה. מצטיין בבישול למרחקים ארוכים, סופח טעמים בלי לאבד פריכות. כשנותנים בו ביס ככה, ישר מהשיח, הוא ממלא את הפה במתיקות שמסבירה למה הנמלים משתגעות עליו. וקשה לדמיין אותו כשהוא מתייבש, אז הופך בשרו לספוג שאין יפה ממנו לקרצוף העור.
מחיה מתים וצובע בדים
בשפתיים דביקות מנקטר לִיפוֹת הגענו אל חלקת הכורכום שעליו יצאה תהילתם של הצ'רים. עברו תשע שנים מאז החל שרון לשחק עם שני זנים של הצמח. זה שבשנים האחרונות זוכה לפופולריות גואה בעיקר בשל הסגולות הבריאותיות המיוחסות לו בעולם הרפואה הישן, ובזה המודרני.
חסידיו נשבעים שכוחו יפה לעיכוב אלצהיימר, למלחמה בסרטן, בקורונה, בעיכוב חלבון המעורב במחלת סיסטיק פיברוזיס, וסליחה אם שכחתי מישהו. המקטרגים אומרים שגם אם הכל נכון, הרי ביצועיו הטיפוליים נמוכים, שהיציבות שלו נמוכה ושקצב הפירוק וההיעלמות שלו מהדם מהיר מדי בשביל לחולל תהליך ריפוי ממשי.
בלי להיכנס לענייני הבריאות שהפכו אותו לאורח של כבוד בשייקים ובחליטות, ההליכה בשדות הכורכום של משפחת צ'רי יפה לנפש האדם, והטעם שלו יוצא דופן. מביא איתו איזו מתיקות שלא פגשתי בכורכום טרי אחר. גם בקבוצה של מגדלי כורכום הודים, המונה 160 אלף, עושים כבוד לאשל - זה השם שנתנו הצ'רים לבתם הקטנה וזה השם שנתנו לזן שפיתחו, המושקה באוזון לפני האיסוף ולא רק אחרי, כמו שמקובל. וכשהלכתי אחריהם בין סתיו לחורף, בשדה הכורכום, אחזה בי איזו התרגשות לקראת משהו חדש שלא ראיתי קודם.
זו העונה שבה נעלמים פרחים יפהפיים בשנהב, שנראים כמו שיבולת רחבה. עליו הגדולים של הצמח משנים צבעם מירוק לחום, והגבעולים כמו התעייפו, משתרעים על האדמה. זה הזמן שבו האנרגיה של הצמח מתכנסת פנימה אל קנה השורש ומתקרבת שעת האיסוף, שמתבצע בעזרת מחתר פשוט שאותו מחברים לטרקטור.
הכף יורדת לעומק של כ־30 ס"מ ושולפת מהאדמה פקעת פרועה של אדמה, שערות שורשים היוצאות לכל עבר מקני השורש. עכשיו מנערים ועושים סדר בבלאגן. דמויי הפקעת, שהתפתחו פחות, ימשיכו הלאה בשדה, להצמיח מהם את הדור הבא. האחרים יגיעו לתוף שטיפה בבית האריזה, שממנו הם יוצאים בקליפה מבריקה בגוני שמפניה ואלמוג. וכשחותכים אותם מתגלה בשר כתום בכל הדרו, זה שיהפוך לצהוב ככל שיעבור הזמן.
בכל מקום שאליו הגיע בעולם, מצא הצהוב הזה את דרכו לטקסים, נודע כמי שמרחיק או קורא לשדים, מחיה מתים ומרפא חולים. כל זה בלי להזכיר את הקריירה שעשה בכל הנוגע לצביעת צמר ובדים, ציור על חרסים ועצים, מכתים קירות ובגדים.
שרון אומר שלא נתקל בהודו, או מחוצה לה, בשום מטבח מסורתי שעושה שימוש בכורכום הטרי. אצלם בבית הם שמים אותו בתוך התה או מגרדים אותו ככה, לתוך סלטים או מעל תבשילים, ממש כמו שהם עושים עם קרוב המשפחה שלו, הג'ינג'ר. הוא כן יודע שבהודו כלות עם מזל וטיימינג, בין הכנות הגוף לקראת ידי חתן, מושחות את עורן בעסיס כורכום טרי לפני חופתן, להרחיק ולרפא זיהומים.
ואני מסתכלת על הפנים היפות, על כפות הידיים שיש בהן איזו עדינות שלא מסגירה את שגרת יומו, על בעירת העשייה בעיניים שלו, על האיש שמצמיח ניסים מתוך החולות, כאילו בן־גוריון התיישב אצלו בראש. ולרגע אחד, בקצה השמיים ובסוף הים הצהוב, צץ מאחוריו אדון עם חליפת שמונה חלקים ומגבעת לראשו.
hilaal1@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו