בכניסה לדירתם הצנועה של חוה וישעיהו קרניאל, בבית לדיור מוגן בירושלים, תלויה מגילת העצמאות בתוך מסגרת. לצידה, תמונת קולאז' גדולה שבה נראים ילדיהם, נכדיהם וניניהם, עם הכיתוב הצבעוני "וראה בנים לבניך, שלום על ישראל".
בסלון פזורים בלונים המרכיבים את המספר "70", לצד ברכת מזל טוב שהכינו הנכדים לרגל יום נישואיהם ה־70, שאותו ציינו בחודש שעבר. חוה (90) וישעיהו (93) נישאו קצת לפני קום המדינה. 40 יום לפני הכרזת העצמאות, ליתר דיוק.
"הקולאז' בכניסה הוא מלפני כמה שנים, כך שהוא אינו מעודכן", מבהירה מייד חוה בעברית השמורה לאנשים מהדור ההוא. "היום יש במשפחה, ביחד עם בני הזוג שהצטרפו, קרוב למאה איש, כן ירבו".
ואז היא מונה את השבט המלא, ולרגע נשמעת כמו מפקד בצבא, שסוקר את מצבת כוח האדם שלו. "יש לנו ארבעה ילדים, 25 נכדים, הצעירים בהם תאומים בני 11, ובין 45 ל־50 נינים, כבר התחיל להיות קשה לעקוב. רק בחודש הקרוב צפויים להצטרף למשפחה שלושה או ארבעה חדשים. שני הנינים הגדולים ביותר הם בשנות העשרים המוקדמות, וכבר התחתנו בעצמם.
"כל בני המשפחה שלנו גדלו כדתיים־לאומיים, תחת הערך של אחדות ישראל. רק לאחרונה נישאה הנינה שלנו רעות לבחור ממוצא אתיופי. וכולם חיים בארץ, מעולם לא שקלו לעזוב". בשבוע שעבר, אגב, התבשרו על הולדת הנינה ה־50 שלהם.
הם צלולים ורהוטים, עצמאיים, אך מסתייעים בהליכון, כי "הבריאות כבר לא מה שהיתה פעם". לבית הדיור המוגן הזה, המשלב דתיים עם חילונים, עברו לפני ארבע שנים מדירתם הפרטית.
את הפגישה איתם יזמה הבת הצעירה רחלי (48), אם לעשרה, המתגוררת בבית אל ועובדת כמנהלת תחום בעמותת "פעמונים", המעניקה ייעוץ פיננסי לכלכלה נבונה למשפחות. בבית אל מתגוררת גם אחותה רותי (64), אם לשמונה, העובדת כמזכירה בבית ספר. הבן אלי (59), אב לחמישה, מתגורר בגוש עציון ומתפרנס מטיפולים הוליסטיים. את הפאזל של הדור השני משלים הבן הבכור אורי (68), אב לשניים, פנסיונר שמתגורר בירושלים ומתנדב בתחומים שונים.
ישעיהו נולד בווינה, בן שני במשפחת קרמפל. מילדות ספג חינוך ציוני, והיה חבר בתנועת הנוער הדתית־חלוצית "ברית הנוער" של המזרחי. לישראל עלה לבדו ב־1938, נער בן 13 עם מזוודה ביד.
"לא נתנו אז אישורי עלייה לארץ ישראל לנערים בני פחות מ־15. למעשה, חיי ניצלו בזכות יהודי עשיר שחי אז בארץ, והחליט לממן בעילום שם את תהליך העלייה של 50 נערים שלא אושרו להם סרטיפיקטים מפאת גילם, כולל ארבע שנות לימוד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל.
"אני הייתי בין ה־50 הללו, שנבחרו מתוך עשרות אלפים. יכול להיות שזה קרה כי הייתי יתום מאב, אבא שלי נפטר שנתיים קודם לכן ממחלה, ואני זוכר את הרופא שבדק אותו בבית אומר לאמא שלי: 'אין תרופות ליהודים'".
משקיבל אישור לעלות לארץ, נסע ישעיהו להוציא דרכון. "אמרו לי שאני צריך להיכנס לאייכמן. הוא היה אז ראש הלשכה להגירה יהודית. ראיתי איש במדים, שמקלל את היהודים וצועק: 'מי שלא יודע לדבר עברית, לא מקבל דרכון לפלשתינה!'
"פחדתי מאוד, הייתי ילד. כשהגיע תורי להיכנס אליו, הוא התחיל לבחון אותי בצעקות, אמר מילים בעברית וביקש שאתרגם לו אותן לגרמנית. 'חלון', 'חלוץ'. למזלי הכרתי את המילים משיעורי תלמוד תורה, אבל זה עדיין לא סיפק אותו.
"הוא צעק: 'יהודים עצלנים שלא רוצים לעבוד!' - ושלח אותי לגרף שלג מהכביש ולהביא לו אישור שעשיתי את העבודה. הלכתי בקור וחיפשתי מקום שבו פועלים מגרפים שלג מהכביש. ביקשתי ממנהל העבודה שלהם שייתן לי לעבוד במשך שעתיים, ובסיום הוא נתן לי אישור. חזרתי לאייכמן עם האישור, ורק אז הוא נתן לי את הדרכון.
"אגב, פגשתי אותו שוב כשהוא הובא למשפט בארץ ב־1960. עבדתי אז במשרד המשפטים בתרגום מסמכים מגרמנית, ואז ראיתי אותו מאחורי תא הזכוכית. אי אפשר היה לזהות אותו. בווינה הוא לבש מדי קצין באס.אס, וכאן היה במדי אסיר. אמנם לא יכולתי להעיד במשפט עצמו, אבל סיפרתי את הסיפור שלי לתובע גדעון האוזנר, כדי שיבין את אופיו של אייכמן".
• • •
אמו של ישעיהו נשארה באוסטריה. ב־1942 היא נשלחה למחנה בריגה, בירת לטביה, שם נספתה. אחיו היחיד, יוסף, עלה לארץ שלושה חודשים לפניו, כשמלאו לו 15, ונשלח ללימודים ביישוב שדה יעקב שבעמק יזרעאל. "בארץ היו אז מאורעות ופרעות של ערבים, וכך, רק חצי שנה אחרי שעליתי הצלחתי לנסוע לפגוש את אחי", הוא אומר.
במשך ארבע שנים למד במקווה ישראל, ובמקביל הצטרף להגנה. "כבר כשהגעתי לארץ ביקשתי להצטרף למחתרת, שפעלה בכל הקיבוצים וגם במקווה ישראל, אבל הייתי צעיר מדי ולא אישרו לי. רק בגיל 15, כשהלכתי בלילה בחושך, מישהו צעק לי: 'רוצה להצטרף להגנה? תגיע לחורשת האיקליפטוס בחצות'.
"כשהגעתי לחורשה, מישהו חיכה לי והוביל אותי לבית חשוך. התיישבתי על כיסא, והדליקו מולי פרוז'קטור מסנוור. מאחור ראיתי חבורה של אנשים מאחורי פרגוד. אחד מהם פנה אלי ושאל: 'האם אתה מוכן למות בעד ארצנו?'
"זיהיתי מייד את הקול. זה היה חיים ברוצלבסקי (בר־לב), שהיה מבוגר ממני בשנתיים ועבד איתי ברפת של מקווה ישראל. עניתי לו שכן. הוא חזר על השאלה פעמיים נוספות. בסוף הוא ביקש ממני להניח יד ימין על התנ"ך ויד שמאל על אקדח, זה היה טקס הקבלה שלי להגנה. לימים, בר־לב נעשה רמטכ"ל".
כשסיים את לימודיו במקווה ישראל עבר ישעיהו לגור במשך שנה בקיבוץ הדתי טירת צבי, ולאחר מכן עבר ליישוב אמונים, שהיה אז אחד מחמישה קיבוצי הכשרה שהוקמו בחולות נחלת יהודה שבראשון לציון, ובהם התגוררו חברי קיבוצים לקראת עלייתם הרשמית לקרקע. אנשי אמונים יועדו להקים את הקיבוץ הדתי עין הנצי"ב בעמק בית שאן, ביחד עם עולים מגרמניה.
"הקיבוץ עלה לקרקע ב־1946. גרנו באוהלים. האדמה היתה כבדה ולא מעובדת, עם שיחים קוצניים שהיה צריך לעקור בעבודת ידיים, עם טורייה. כך הכשרנו דונמים רבים לזריעה".
כאן גם שינה את שם משפחתו מקרמפל לקרניאל. "דוד בן־גוריון ביקש באותם ימים לעברת את שמות המשפחה הלועזיים, ואני החלטתי על קרניאל, על שמו של שלום קרניאל־טרללר ז"ל, שנפל בדצמבר 1947 במארב של ערבים על 'שיירת העשרה' שהיתה בדרכה לכפר עציון. שלום, שאותו הכרתי והערכתי מאוד, הדף את המתקיפים והחזיק מעמד אחרי שכל האחרים נהרגו, עד שאזלה תחמושתו וגם הוא נפל".
• • •
חוה קיינס נולדה ב־1928 בכפר ליד ברלין. היא עלתה לארץ עם הוריה בגיל 5, ארבעה חודשים אחרי שאדולף היטלר עלה לשלטון. כאן נולדו להוריה עוד שלושה בנים, וכולם הצטופפו בדירה קטנה בשכונת מחניים בירושלים, שבה המטבח והשירותים היו בחצר.
חוה למדה בבית צעירות מזרחי. את ישעיהו ראתה לראשונה בגיל 17, כשנסעה לבקר קרובת משפחה של אמה, שגרה עם בעלה ביישוב אמונים. כעבור שנה שוב הפגיש ביניהם הגורל.
"הייתי בת 18 ולמדתי לימודי אחיות בבית החולים 'ביקור חולים'. ערב אחד יצאתי מהלימודים וראיתי את ישעיהו מסתובב ברחוב, מחפש משהו. שאלתי אותו מה מעשיו, והוא סיפר שנשלח לרכוש עגלות עבור הקיבוץ העתידי, ומחפש מלון ללון בו. הצעתי לו שיבוא לישון בביתנו, והוא הסכים.
"פיניתי את מיטתי עבורו ואמרתי להורים שלי שאישן איתם בחדר. באותו ערב יצאנו לראשונה, לקולנוע. אני שילמתי גם עלי וגם עליו, כי היה ידוע שלקיבוצניקים אין כסף".
ישעיהו שב לביתו, והם שמרו על קשר מכתבים. אחת לכמה חודשים היו נפגשים - תחילה ביישוב אמונים, כשהיא היתה באה לבקר את קרובת המשפחה שלה, ואחר כך בעין הנצי"ב. "עוד לא היו אז מספיק כבישים, והדרכים היו משובשות", הוא אומר. "היינו עושים חלק מהדרך באוטובוס וחלק בטרמפים, או בעגלה רתומה לסוס. גם מבחינה ביטחונית לא היה פשוט, כי היו אז התקפות על הכבישים".
בתחילת 1948 החליטה חוה לעזוב את ירושלים ולהצטרף לישעיהו בעין הנצי"ב. "חיינו שם בנפרד, באוהלים נפרדים לבנים ולבנות", היא מספרת. "שני הבתים היחידים בקיבוץ שימשו למגורי הילדים. ישעיהו עבד ברפת, ואני הייתי אחות במרפאה ועשיתי תורנויות בחקלאות ובמטבח. ישעיהו המשיך את פעילותו בהגנה והיה חלק משומרי הקיבוץ.
"בקיץ חם מאוד בעמק בית שאן, ולא היה לנו באוהל חשמל בשביל מאוורר. ואם לא די בזה, במטבח בישלו בפרימוסים גדולים, שהוסיפו לחום. הוחלט שנעבוד מלפנות בוקר עד השעה 11, ואז נאכל ארוחת צהריים וננוח במקלטים, שהיו חפורים באדמה ולכן נחשבו קרירים יותר. ב־4 אחר הצהריים שבנו כולנו לעבודה".
• • •
במארס 1948 נישאו חוה וישעיהו בטקס, שהתקיים בחשיכה מחוץ לחדר האוכל. "בגלל שלא היה חשמל, הסתפקנו באוטו משא שהאיר עלינו בפנסיו", נזכרת חוה. "ירושלים היתה נצורה, ולכן הוריי ואחיי לא הגיעו לטקס, רק אחיו של ישעיהו הצליח להגיע, וכמובן חברי הקיבוץ עצמם".
ישעיהו נאלץ לעבוד ביום חופתו ברפת, כשהוא עסוק בהזרעת אחת הפרות. "למדתי אז הזרעה מלאכותית, ובדיוק באותו יום היה מועד ההזרעה. הייתי צריך לנסוע לקיבוץ גבע להביא תרמוס עם הזרע, ואז להזריע את הפרה אצלנו. את כל זה עשיתי כשאני בצום, כי במגזר הדתי נהוג שבני הזוג צמים ביום חתונתם עד אחרי החופה".
חוה לבשה בטקס שמלת כלה, שקיבלה בהשאלה מהקיבוץ. "היו בקיבוץ שתי שמלות כלה - אחת לרזה ואחת לשמנה", מחייך ישעיהו. "חוה לבשה את זו שהתאימה לרזה.
"בתום הטקס עברנו לחדר האוכל. כל החברים אכלו ארוחת ערב רגילה, שכללה לחם ומרגרינה. רק אני וחוה זכינו לאכול תפוחי אדמה ועוף. אחר כך היו ריקודים מחוץ לחדר האוכל".
אתם זוכרים מה קיבלתם במתנה?
חוה: "קיבלנו ואזה קטנה לפרחים, שאפשר היה לתלות באוהל, ומפה קטנטנה לשולחן - רהיט שלא היה לנו ממילא". וישעיהו ממהר להוסיף: "אבל כולם רקדו והיה שמח, וזה מה שחשוב".
לאחר נישואיהם הם שודרגו למגורים באוהל זוגי עגול, שכלל שתי מיטות ושידה קטנה. ישעיהו: "המצב בארץ היה כל כך קשה מבחינה ביטחונית, שהרבנות אישרה לחברים לעבוד בשבת בחפירה של תעלות הגנה, עמדות ירי ומעברים תת־קרקעיים. לכל המשק היה רדיו על בטרייה, ובאמצעותו היינו מתעדכנים בחדשות". ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, שבעה שבועות אחרי שנישאו, שבקה הסוללה ברדיו של הקיבוץ, ועין הנצי"ב נותק מהחדשות והחמיץ את הכרזת העצמאות של מדינת ישראל.
ישעיהו: "במוצאי שבת אחד החברים קלט איתות מורס מאחד הקיבוצים השכנים, שעל פיו הוקמה מדינה. ביום ראשון בבוקר קיימנו מפגש של כל חברי הקיבוץ, שבו שרנו את 'התקווה' ורקדנו מרוב אושר.
"בית שאן היתה אז ערבית, ועד מהרה התחילו התקפות ופרעות. כחברי ההגנה איישנו את עמדות המגן, וכשנורו יריות על הקיבוץ - השבנו אש. רק בהפוגה השנייה, ביולי, הצלחנו לצאת לבקר את המשפחה של חוה בירושלים".
"הדורות היום אחרים לגמרי, אין מה להשוות, למרות שדורות תמיד משתנים, עוד מימי התנ"ך". חוה וישעיהו בביתם, השבוע
בסוף תש"ח הם עזבו את הקיבוץ, ביחד עם עוד כמה זוגות, ועברו לכפר בתיה שברעננה - מוסד חינוכי שהיה שייך לארגון נשות מזרחי מאמריקה. חוה עבדה כאחות, וישעיהו כרפתן ולולן. כעבור שנה עברו לשמש מדריכים ביישוב חדש בנגב, שאוכלס בעולים מתוניסיה - שרשרת שמו.
העולים דיברו צרפתית וערבית, ואת התקשורת איתם ניהלו חוה וישעיהו בתנועות ידיים. חוה עבדה כאחות, מורה לעברית ועובדת סוציאלית, וישעיהו - כמדריך חקלאי. הם גרו בצריף שבו חדר בודד ומטבח, עם שירותים בחצר. "גם כאן לא היה חשמל", היא מספרת, "למדתי מהעולות איך לאפות לחם בתנור שנחפר במיוחד באדמה".
ישעיהו: "הקשר שלנו עם העולים מתוניסיה היה טוב מאוד. למרות קשיי השפה, הם שיתפו איתנו פעולה".
חוה: "סיפרו לנו שהעולים מתוניסיה 'הגיעו מכפרים וגרו במערות'. אנחנו מעולם לא התנשאנו עליהם, כי אנחנו לא אנשים כאלה. גם כשעלינו בעצמנו לארץ, אלה שהיו כאן לפנינו לעגו לנו וקראו לנו 'יקה פוץ'. אנחנו מעולם לא לעגנו, ועד היום אנחנו מתייחסים מאוד יפה לבני כל העדות והדתות.
"לפני כמה שנים צלצלו אלינו כמה מעולי תוניסיה, שגרו איתנו, והודו לנו על העזרה שנתַנו. אישה אחת אפילו אמרה שהיא שינתה את שם בתה לחוה. לפני חמש שנים הציעו לנו להגיע לבקר במושב שרשרת, אבל לצערנו זה כבר מאוד קשה בגילנו. שמענו שהוא הפך ליישוב פורח".
ב־1950 הם עזבו את שרשרת, אחרי שישעיהו נקרא להתגייס לצה"ל. חוה עברה לגור עם הוריה בירושלים ועבדה כאחות בבית החולים "ביקור חולים". ישעיהו שירת תחילה במחנה האימונים של הנח"ל, שם העביר לחיילים קורסים בגידול בקר ובמקצועות משק, ובהמשך עבר לשרת במחנה אלנבי בירושלים, כדי להיות קרוב ככל האפשר לחוה.
בתקופה זו נולד בנם בכורם, אורי. "כשאורי היה בן תשעה חודשים עברנו לגור במושב חמד שליד בית דגן", מספרת חוה. "זה היה מושב חדש לחיילים דתיים משוחררים, שאליהם צורפו עולים חדשים. ישעיהו שירת עדיין בסדיר בירושלים, והיה בא הביתה פעמיים בשבוע ובשבתות. בהמשך הוא עבר לשרת ביפו, ואז נולדה בתנו רותי. אחרי השירות הסדיר, הוא שירת שלוש שנים נוספות בקבע".
ישעיהו: "בסמוך לשחרור שלי החלטנו לחזור לירושלים, כי הבנו שקשה מאוד להתפרנס מחקלאות. מכרנו את הבית בחמד ושכרנו דירת שני חדרים בירושלים. ביום שעברנו אליה, ב־29 באוקטובר 1956, פרץ מבצע קדש, והתקשינו למצוא משאית להובלת חפצינו. כל המשאיות גויסו למלחמה".
ישעיהו מצא עבודה באגף שומת מקרקעין של משרד המשפטים, משם התקדם עד שהפך למנהל כוח האדם במשרד. "עבדתי תחת שישה שרים שונים ממפלגות שונות", הוא מחייך. חוה המשיכה לעבוד כאחות.
• • •
בשנים האחרונות הם כאן, בבית הדיור המוגן "נוה עמית" בירושלים. את ארוחות הבוקר והערב הם סועדים בדירתם, לעיתים במרפסת הקטנה, המוקפת בעציצים פורחים. בצהריים הם אוכלים בחדר האוכל, עם כולם.
"כבר שנה וחצי אנחנו לא רואים טלוויזיה, למרות שיש לנו טלוויזיה בבית", אומרת חוה. "אני לא אוהבת את תוכניות הבידור והשירה של היום. הנכדים והנינים שלי מאוד נהנים מהמוזיקה של היום, וזה בסדר, אבל אני פחות בעניין. יש לי קסטות ותקליטים מהזמנים ההם ושירים על ירושלים. אם יש זמן, אנחנו מעדיפים לשמוע הרצאות ולהשתתף בערבי השירה שיש כאן".
אז איך אתם מתעדכנים בחדשות?
"מהעיתון ומהרדיו. היום אני כבר פחות מתעניינת בפוליטיקה".
אתם מסכימים לאמירה ש"הולך ופוחת הדור"?
חוה: "הדורות היום אחרים לגמרי, אין מה להשוות, למרות שדורות תמיד משתנים, עוד מימי התנ"ך. היום החינוך אחר, מוותרים לילדים יותר מדי. ההורים עובדים היום קשה, ואפילו שהילדים אולי מחונכים טוב, הם פחות רואים את ההורים. לכל דור יש סוג אחר של אוכל ואופנה, ושיטות שונות ללימוד ולחינוך.
"בעולם של היום לא נשאר לי שום דבר מהעולם של אז. בגדים קשה לי לקנות, למוזיקה אני לא מתחברת. אני חלילה לא באה בטענות ולא מקניטה את נכדיי וניניי, רק מציינת עובדה".
ישעיהו: "כמו בכל דור, יש דברים חיוביים ויש דברים שליליים. אבל אנחנו בהחלט מרוצים מהדור שגדל פה".
יש נושאי שיחה משותפים עם הנכדים והנינים?
חוה: "בוודאי. יש לנו נכדים בני 11 מרחלי, ונינים צעירים, וכשאנחנו נפגשים אני מתעניינת מה הם לומדים עכשיו, ואיך הם לומדים את זה. כשאני הלכתי לבית הספר צלצלו בפעמון ידני, היום משמיעים ברמקול שירים. בזמני היה אפשר לאכול גלידה רק בחנות אחת ברחוב אלנבי בתל אביב, בקיץ. היום יש גלידה בכל בית, ובמשך כל השנה. עולם אחר".
ישעיהו: "לימדתי כמה מהנינים שלנו לשחק שחמט, אז אנחנו משחקים. מעבר לכך הם מספרים לנו על מה שקורה אצלם, אנחנו מאוד מתעניינים".
ומה דעתכם על דור הסמארטפונים?
חוה: "לי אישית נורא מפריעים האייפונים. זה שפתאום יש צפצוף ואנשים לא שמים לב זה לזה, אלא מסתכלים בטלפונים שלהם כל הזמן".
ישעיהו: "אני מאוד שמח על ההתפתחות של הטכנולוגיה, ושכבר מגיל צעיר כולם מפעילים מחשב ומשתמשים בטלפונים חכמים. אנחנו כבר לא יכולים להדביק אותם, אבל ככה זה היה תמיד. גם אני כילד ידעתי לעשות דברים שהסבים שלי לא ידעו".
מה המרכיב הסודי שמחזיק אתכם יחד?
חוה: "אין מרכיב סודי. הסתדרנו, אנחנו חיים בשקט".
חוויתם משברים? חשבתם פעם על פרידה?
ישעיהו: "על פרידה אף פעם לא חשבנו. פה ושם יש אי הבנות, זה קורה אצל כל זוג, אבל מתגברים".
חוה: "לא היה אף פעם ריב גדול, רק ויכוחים קטנים פה ושם".
מה אתם חושבים על אחוזי הגירושים המטורפים שיש בארץ?
ישעיהו: "אני לא מבין את זה. אולי אנשים מההתחלה לא בוחרים טוב. אולי במהלך השנים ההתנהגות משתנה והדעות משתנות. זוג שחי ביחד צריך להבין אחד את השני, ואם זה לא קורה, זה לא בסדר".
חוה: "היום זה לא אותו דור כמו שלנו. או שאין להם סבלנות אחד לשני, או שהם לא מתפשרים. אולי זה בגלל שהנשים עצמאיות יותר - למרות שגם אני עבדתי כל השנים, אז זאת לא סיבה. שני הנינים המבוגרים שלנו הם בני 20 וקצת, כל אחד מהם כבר התחתן, והם ובני זוגם עובדים קשה מאוד ועדיין יש להם נישואים מצוינים".
מה הטיפ שלכם לשמירה על זוגיות ארוכה?
ישעיהו: "אני לא מבין את השאלות האלה. יש משפחה, יש ילדים, נכדים ונינים, אז נהנים ביחד ומסתדרים בריבים".
חוה: "אין שום טיפים. היה לנו מזל. צריך הבנה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו