הביקורת שהטיחו אתמול (ראשון) - וימשיכו להשמיע גם בימים הקרובים בכנסת - נציגי האופוזיציה המתנגדים לתיקון חוק יסוד: הממשלה, שיאפשר להגדיל את מספר השרים בממשלה, היא בהחלט לגיטימית. אבל עליהם לזכור שבנימין נתניהו אינו ראש הממשלה הראשון שנוקט דרך זו.
ב־1992, כשחוקק "חוק יסוד: הממשלה" החדש (המוכר בכינויו החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה), נקבע בו במפורש שמספר השרים בממשלה לא יעלה על 18 שרים ושישה סגני שרים. החוק נחקק בעקבות כך שבשנות ה־80 (1988-1984) ממשלת האחדות הלאומית בראשות יצחק שמיר ושמעון פרס היתה מנופחת מאוד ומנתה 26 שרים. יוזמי החוק (הח"כים דאז אוריאל לין, דוד ליבאי, אמנון רובינשטיין ויואש צידון) סברו שאין לכך שום הצדקה מעשית, ושהדבר גורם לבזבוז מיותר של כספי ציבור.
כשנתניהו נבחר לראש הממשלה לראשונה ב־1996, הוא כיבד את הוראות החוק ולא יזם בו שום תיקון. אולם ב־1999, כשאהוד ברק גבר על נתניהו והקים את הממשלה, הוא יזם את תיקון החוק והגדיל את הממשלה מ־18 ל־24 שרים, בין השאר משום שרצה לצרף אליה את ידידו אמנון ליפקין־שחק ז"ל.
ישיבת ממשלה // צילום: חיים צח/לע"מ
נתניהו (מימין) וברק // צילום ארכיון: תקשורת שר הביטחון
אריאל שרון, שהיה אז יו"ר האופוזיציה, תקף בחריפות את הגדלת מספר השרים. בנאום שנשא בכנסת ב־5 באוגוסט 1999, אמר: "כשאנחנו בבחירות הבאות נחליף אתכם, אני מתנצל בפני הנגרים שיצטרכו שוב לעבוד כאן, והשולחן הזה (שולחן הממשלה בכנסת, ג"א) יצומצם. נחזור לממשלה של 18 שרים". הוא גם תקף במישרין את ברק ואמר לו "טעית קשות, מוסרית, כלכלית ומעשית. על ממשלתך עוד ייכתב: קנית שלטון בכורסאות מעור של צבי".
אולם ב־2003 שרון לא עמד בהבטחתו והקים ממשלה רחבה מאוד עם 26 שרים. כשביקשתי אז את תגובתו של אחד מבכירי הליכוד, ח"כ ראובן ריבלין (כיום נשיא המדינה), הוא השיב לי בחיוך: "מה שרואים משם לא רואים מכאן".