באפילוג ספרו המפורסם של אהרון מגד, "החי על המת", פוגש הגיבור - סופר צעיר המתחקה אחר דמותו של חלוץ נערץ מימי חומה ומגדל - את אלמנתו של החלוץ המיתולוגי. הוא חוטף בפרצוף את האמת המכוערת: מי שעליו היה לכתוב את הביוגרפיה לא היה "גיבור בעל כורחו" אלא אגואיסט שרדף שמלות בחניתה, והפקיר את משפחתו להתפרנס לבד בעורף; לא אדם שחינך את ילדיו לאהבת המולדת אלא גבר שברח מאבהותו אל החזית, והותיר לבנו פירורי אידיאולוגיה ששלחה אותו למות בקרב.
שאלות של חיי משפחה מול תרומה למדינה מתנפצות במפגש המדומיין־ספרותית הזה, בין מיתוס ופוליטיקה לבין פרקטיקה משפחתית ופמיניזם, ואת ההדהוד ההפוך שלהם, שלא בא להכליל את אנשי חניתה או את אנשי חברון - שמעתי בראשי לאורך כל השיחה עם ד"ר עתיה זר, שחקרה את חלקן של הנשים בראשית ההתיישבות ביהודה ושומרון.
כשחזרתי הביתה ראיתי אצלה בפייסבוק את הפוסט הזה: "אני כותבת מאמר אקדמי על סיפור התנחלות הנשים בבית הדסה. פרופסור שמאלני קורא את מה שכתבתי. הפרופסור: הנשים כאן עשו מעשה ממש משוגע, את מודעת לזה, נכון? ד"ר זר: כן; פרופסור: את צריכה להסביר, מבחינה אקדמית, איך נשים שהמשפחה היתה מרכז העולם שלהן, מוכנות לוותר על חיי משפחה נורמליים בשביל האידיאל. את צריכה לחשוב אקדמית, להשוות את זה למחקרים אחרים;
"ד"ר זר: נשים בבית הדסה שאמרו שבהשוואה לנשים שהקימו יישובים בתחילת המאה ה־20, הקושי שלהן הוא לא כזה גדול. הנשים מתחילת המאה שילמו מחיר כבד על האידיאולוגיה שלהן; פרופסור: את לא יכולה להשוות ביניהן. זה לא אותו דבר; ד"ר זר: למה? אם על פי מצבור העדויות זה מה שנתן להן את ההשראה והכוח, למה לקחת את זה מהן? פרופסור (מתעצבן): את לא יכולה להשוות בין חברון לחניתה! ד"ר זר: למה? פרופסור: כי זה לא אקדמי!".
זכות בחירה מלאה
זר (46) השלימה לאחרונה את עבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת אריאל בנושא "מאחורי הקלעים ולפניהם: מעורבות נשים בתהליך הקמת היישובים ביהודה ושומרון בין השנים 1968 ל־1981". ערב יום האישה הבינלאומי, מעניין להביט בצוהר החתרני שנפתח בעבודת הדוקטורט הזאת - המעניינת כמו ספר היסטוריה פוליטית - ולנסות להבין את מפעל ההתנחלויות מנקודת מבט מגדרית שאינה הנפוצה לשופטו.
זר היא בתם של הרבנית מרים לוינגר, שהלכה לעולמה לקראת תום המחקר ולה מקדישה בתה את עבודת הדוקטורט, ושל הרב משה לוינגר. הרב לוינגר מכונה "אבי היישוב היהודי בחברון", אך מי שמכיר את ההיסטוריה של גוש אמונים יודע שלולא החליטה הרבנית לוינגר לארוז להרפתקת ליל הסדר במלון פארק בחברון, שנה לאחר מלחמת ששת הימים, בגדים לילדים וגם מכונת כביסה - לא היתה התנחלות בחברון, ואולי גם לא היתה התנחלות בכלל.
למרות זאת, הכינוי "אם היישוב היהודי בחברון" לא דבק בה. מי שקורא את המחקר של בתה יכול להניח שאם זה היה תלוי בה, ההיסטוריה היתה מיישמת אחרת את התהליכים ונותנת משקל שווה גם לנשים שפעלו מאחורי הקלעים, רק בלי להעביר אותן לקדמת הבמה. לזכור ולדעת את הפרטים - בלי לכפות עליהן תהילה.
על איזה קורפוס מתבססים כשיוצאים לחקור את ההיסטוריה הנשית של יו"ש?
"יש המון התייחסות מחקרית לנשים במפעל הציוני. התבססתי גם על מחקרים שנעשו בנושא נשים בקיבוץ, ונשים אזרחיות. ביחס לנשים מתנחלות יש מעט מאוד, רוב המחקר על גוש אמונים הוא ביקורתי. אחד המאמרים הקאנוניים הוא של פרופ' תמר אלאור על הנשים שהקימו את רחלים - 'משילה לא רואים את איסלנד'. זהו מאמר שמאוד נוכח בשיח ויש אליו הרבה התייחסות. היא בוחנת בזמן אמת את הפעילות של מקימות רחלים, וטוענת שהן משתמשות במגדר, כנשים וכאימהות, ומנסות לגייס תמיכה גם ממתנגדיהן.
"בעקבות המחקר הזה יש מאמרי ביקורת על נשים בהתנחלויות, והביקורת המרכזית מיוצגת למשל במאמר של פרופ' מיכאל פייגה שמכנה את התופעה 'כוח רך'. הוא סבור כי דרך הרכות של הילדים, הנשים עשו מעשה כוחני. זה עיקר הנרטיב במחקר המועט שיש, בעברית ובאנגלית. נוספת לכך ביקורת על כך שהיתה לנשים הזדמנות לתפוס עמדות כוח והן לא תפסו, 'המשכתן לתת לגברים להוביל גם כשהיה לכן חלון הזדמנויות', נאמר".
ואת מסכימה עם התיאוריה הזאת? המתנחלות השאירו את הבמה לגברים?
"לא. מי שמעלה על הדעת שהן היו בקדמת הבמה ולא ניצלו את ההזדמנות כדי לחולל מהפכה, לא מבין את העולם הפנימי והערכי שלהן. לא היתה לראשונות המתיישבות בעיה עם המעמד שלהן, הן היו שלמות, למה שינצלו את ההזדמנות 'כדי לחולל שינוי'?"
זה לא קצת פריבילגי? אמך היתה אישה חזקה. היא חוללה שינוי דה־פקטו. היא לא הזדקקה לבמה.
"אמא שלי היא רק ייצוג אחד במחקר שעשיתי ומתוך הנשים שראיינתי - נשים משכבות אוכלוסייה שונות שאין להן מכנה משותף פריבילגי שנתן להן את הדרייב לפעול".
אולי כולן נשים שהיו רגילות לבטל את עצמן? למען אידיאל או למען גבר.
"אני לא נכנסת לשיח הדכאני הזה. בפני אישה, כמו בפני גבר, ניצבת זכות הבחירה. לא פגשתי מישהי שהבחירה שלה נחסמה כי היא אישה. כשהתחילו, בסוף המאה ה־20, לחקור את עולם הנשים כחלק מהעולם ההיסטורי, אחת המסקנות היתה שברגע שאתה משאיר את האישה בבית אתה מוציא אותה מהסיפור הלאומי. כאן, נשים הרגישו שבתוך הבית הן עושות את הסיפור הלאומי. נשים הרגישו שהבית שלהן יהיה דוגמה לבתי ישראל, והרגישו שהן מוכנות לחיות חיים קשים ולגור במקומות קשים כדי ליישב את הארץ".
קובעות סדר יום
דניאלה וייס, מהחלוצות המפורסמות של ההתיישבות בשומרון, היא אחת המרואיינות במחקר שערכה זר. כשקוראים עליה רואים שהיא אם-טיפוס פמיניסטית - הקימה משפחה והקימה יישובים, נבחרה לכהן כראש רשות מוניציפלית הרבה לפני הטרנדים האחרונים, משפיעה פוליטית עד היום והדור הרביעי שלה גדל בשומרון. אני מסיבה את תשומת ליבה של זר כי למרות כל אלו, וייס לא מזדהה עם התנועה הפמיניסטית.
"פמיניזם מסורתני היה הכוח המניע של ההתיישבות ביו"ש. זו תפיסה של אישה שמצד אחד רוצה לצאת ולהשפיע בזירה הציבורית, ומצד שני שלמה עם המקום שלה בבית ולא מעוניינת לחולל שם שינוי"
"כשניסיתי ליישב את הקונפליקט הזה, איך אישה משפיעה ומובילה לא מזדהה עם התנועה הפמיניסטית, זיהיתי חידושים במחקר, למשל בתחום התעסוקתי. בשנות ההתיישבות הראשונות לא היו נורמות שיעצרו נשים מלהתפתח. הן קבעו את ההרגלים ואת הנהלים. היו יחסית הרבה מנהלות בתי ספר כשזה היה פחות מקובל, נשים בראשית ההתנחלויות היו מאוד דומיננטיות כי הכל היה חדש, והגדרות חברתיות הגיעו מהנהלים שהן קבעו.
"נשים למשל כיהנו בוועדת חינוך, ואם הן החליטו שבית הספר יהיה מעורב וילמדו בו בנים ובנות יחד - החלטה מהותית לאופי של יישוב - כך היה. הן הפכו לדוברות ולמנהלות וליזמיות. חיה ברנס הקימה משרד כדי למסד את 'גרעין אלון מורה', מינתה את עצמה לאחראית הסברה; אינה ויניארסקי מתקוע הקימה את היישוב אל דוד (כיום נוקדים) כתגובה לרצח; נשים הובילו את סדר היום, יצרו מציאות חדשה בלי דפוסים שיעצרו אותן. נשים מקריית ארבע היו שותפות למאבק על הסדרי התפילה במערת המכפלה, לחידוש קבורה. עם זאת, אף אחת מהן לא הגדירה את עצמה פמיניסטית".
מה עושה את ההבדל?
"כאשר ניסיתי להבין את הפער, חיפשתי שם לסוג הזה של הפמיניזם. יש כל מיני סוגים של פמיניזם - מזרחי, מערבי ומבוסס על המסורת. המצאתי לזה שם: מסורתני".
פמיניזם מסורתני זה אוקסימורון, לכאורה.
"בעיניי פמיניזם מסורתני היה הכוח המניע של ההתיישבות ביהודה ושומרון. זו תפיסה של אישה שמצד אחד רוצה לצאת ולהשפיע בזירה הציבורית, ומצד שני שלמה עם המקום שלה בבית ולא מעוניינת לחולל שינוי בזירה הזאת, כי היא רואה באימהות שלה מקום מרכזי. זה פמיניזם אקטיביסטי שמחובר למשפחה. הפמיניזם המערבי רואה במשפחה גורם מדכא".
המחקר שלך משתמש בתיאוריות פמיניסטיות אבל מסובב להן את היד מאחור.
"באחד הקורסים על פמיניזם שלקחתי במסגרת הדוקטורט, ד"ר הלנה רימון הביאה טקסטים של נשים יהודיות מהמאה ה־16 עד ימינו, ודיברה על העולם הפמיניסטי שמכריח נשים לחשוב בצורה מסוימת, על הפטרונות הפמיניסטית. דרכה התוודעתי גם לעומק הפמיניזם וגם לביקורת עליו. היא הציבה שני שירים זה מול זה, את יונה וולך ואת סיון הר־שפי, האחת מלגלגת על מוסד המשפחה והשנייה שלמה איתו. רימון עצמה, שעלתה מרוסיה, אמרה 'אתן יודעות מה זה לאישה רוסייה שיהיה לה ילד ובן זוג? זה חלום. כל כך הרבה גברים מתו במלחמות, אישה שיש לה בעל וילד זה מפעל הפיס. אין רוסיות פמיניסטיות, ברוסיה רוצים רק להיות אישה ואמא'. זה קורס שמאוד השפיע עלי. בעקבותיו הרגשתי שאני רוצה להאיר מקום של נשים אקטיביסטיות דתיות ימניות".
"לא השתמשנו בילדים"
זר מתארת בדיסרטציה כיצד בלילה קר ב־1979 קבוצה של אימהות בראשות אמה החליטה לפרוץ לאתר היסטורי, בית הדסה הנטוש בחברון, בהנחה שהממשלה לא תפנה נשים וילדים. אבל הממשלה הטילה מצור על הקבוצה הזאת, ונשים ללא בני זוגן אבל עם הרבה ילדים קטנים נשארו שם בלי מים זורמים ובלי חשמל, בלי מסגרות חינוך מסודרות. רצח ששת הבחורים שבאו לעשות קידוש כשנה לאחר שהתמקמה שם הקבוצה, גרם לבסוף לממשלה לאשר מגורים במקום, ובהמשך את ההתיישבות בחברון שקיימת עד היום.
"אני פחות הולכת עם ילדיי לאירועים המוניים כמו הפגנות. משהו מבפנים לא רוצה לנכוח בפינוי או במאבק. מקווה שאני מצליחה להעביר להם את המסרים בצורות אחרות, זאת הנטייה האישית שלי"
גם את היית שם, כילדה קטנה. להסתכל על האירוע הזה מנקודת מבט מגדרית זה חידוש, איך את כמי שהיתה שם כילדה מסתכלת עליו כאמא?
"הייתי מאוד קטנה בתקופת בית הדסה, יש לי הבזקי זיכרון. את החוויות אני מעבדת לסרט שהספקתי לראיין אליו את אמא שלי, שהסבירה שעבורה בית הדסה היה אופציה מפני שיכלה לבוא אליו עם הילדים, ושגם בתקופת מלחמת יום הכיפורים כאשר נתבקשה כאחות מוסמכת לאייש מוקד רפואי בקריית ארבע - היא בדקה אם יש אפשרות לבוא עם הילדים. השהות איתנו היתה לפני הכל. מבחוץ זה אולי נראה שהיא רצתה לנצל את המצב, אבל זאת היתה מקסימום נגזרת ולא המטרה מראש".
גם כיום יש טענות לשימוש בילדים "למען ההתיישבות". למשל הקמפיין שעשו בהתיישבות הצעירה שעדיין לא מחוברת לחשמל.
"מפעל ההתיישבות ביו"ש הוא מפעל של משפחות. זה לא כמו העלייה השנייה של החלוצים הרבאקיסטים, שהיו רווקים והבנות הרווקות של אז. זה מייחד את מפעל ההתנחלויות מראשיתו, זאת היתה מהפכה של משפחות. אבל לא הביאו את הילדים כדי שיתייחסו אליהם או להשתמש בהם. כשרואים ילדים ברור שזה מקום יישוב. בלי קשר למשתמשים או לא, כשיש ילדים ברור שחיים פה אנשים".
וחוויית הילדות שלך? גדלת בחברון, את גרה ביישוב בגב ההר, הגדרת את החוויה הכוללת שלך כמורכבת.
"אני שמחה על הזכות שנפלה בחלקי, ומודעת לחלקים הבעייתיים של ילדות בתוך מתח ביטחוני".
ואיך זה משפיע על האימהות שלך?
"אני פחות הולכת עם ילדיי לאירועים המוניים כמו הפגנות. משהו מבפנים לא רוצה לנכוח בפינוי או במאבק. מקווה שאני מצליחה להעביר להם את המסרים בצורות אחרות, זאת הנטייה האישית שלי. כשאתה חי במקום מאתגר אתה עסוק מאוד בהישרדות. וכשאתה לא עסוק בהישרדות אתה מגלה עוד עולמות".
אילו עולמות גילית?
"את עולם האקדמיה. התחלתי ללמוד בגיל מאוחר תואר ראשון. 29".
זה לא נחשב מאוחר, את יודעת.
"לאישה דתייה עם שישה ילדים, זה לא הזמן האידיאלי. את התואר השני כתבתי על תחילת ההתנחלות בחברון, זאת היתה עבודה מרתקת לחפור בארכיונים ולמצוא דברים חדשים. גיליתי שההחלטה על הקמת קריית ארבע היתה מהפכנית. ממשלת העבודה החליטה עליה ברוב של תשעה תומכים מול שני מתנגדים, היו אז רק 11 שרים בממשלה. עד אז, המדיניות היתה לא להחליט, ופתאום יישוב עירוני. 250 יחידוות דיור".
האימהות עיכבה לך את הדוקטורט?
"ילדתי באמצע את בן הזקונים, הילד ה־11 שלי, וחודשיים אחר כך נולד נכדי השני אז הקפאתי את הלימודים לכמה חודשים כדי להסתדר עם כל המטלות".
ארבעת ילדיה הגדולים נשואים, וכולם גרים, כמותה, ביישוב הר ברכה. ומה הלאה? "אני מקווה שייפתחו לי הזדמנויות באקדמיה. עכשיו אני רק בזה".
