סוגיית טיפולי ההמרה היא סוגיה כבדת משקל. סוגיה מהותית, רצינית. יש לה אינספור זוויות והשלכות - פסיכולוגיות, חברתיות, אישיות.
להכריח נער צעיר בשיטות מטורללות לשנות את זהותו המינית זה דבר נורא. אבל האם על זה אנחנו מדברים? מה זה בכלל טיפול המרה, האם זה באמת מה שאנחנו מציירים לעצמנו בראש, על הכנסת נער צעיר לחדר עינויים או לחלופין הפעלת לחץ פסיכולוגי בלתי אפשרי עד שיגיד "אני סטרייט"? האם כל שיחה של פסיכולוג עם נער צעיר שלא סגור על זהותו המינית היא טיפול המרה?
ובכלל, האם מדינת ישראל רשאית בכלל לחדור אל חייהם של האזרחים ולאסור עליהם התייעצות? או שאולי, כמו בחוק פתיחת המרכולים בשבת - טענת "אל תתערבו לנו ותנו לחיות איך שאנחנו רוצים" תופסת גם כאן? כאמור, סוגיה רצינית. אבל בישראל כמו בישראל, גם העניין הזה הופך לשכונה. בלי גיבוש ועדת מומחים, בלי אנשי מקצוע, בלי דיון ציבורי רציני, בלי להיכנס לפרטים ולמורכבויות.
את החוק מעלה חבר אופוזיציה שהנושא בהחלט חשוב לו, אבל יש בצידו שכר עקיצה נאה לקואליציה. אם לא די בכך, אנשי כחול לבן שברו משמעת קואליציונית כחצי־נקמה בליכוד, על כך שלפני שבועיים הצביעו חברי המפלגה על הקמת ועדה פרלמנטרית שתבדוק את השופטים, למורת רוחם של אנשי כחול לבן. לא משום שזה חשוב, לא משום שזה פוגע או מציל חיים. כנקמה. כך זה נראה, מדינה שכונה.
החוק הזה הוא רק דוגמה קטנה להתנהלות השכונתית המצויה במדינת ישראל. אנחנו רואים את זה יום־יום: פתיחת המסעדות וסגירתן בהתראות בלתי אפשריות, החלטות על מערכת החינוך ללא השתתפות שר החינוך, פרסום תוכנית כלכלית ושינויה, ביורוקרטיה ארורה, החלטות ללא נתונים מפורטים ומדויקים, וכמות גדולה מדי של פורומים ממשלתיים שדנים בקורונה ומסרבלים את ההתנהלות.
יש לא מעט סיבות ואשמים לגל השני. גם לנו, האזרחים, יש לא מעט אחריות. נפגשנו בפאבים, למדנו בכוללים, חגגנו במסיבות, ישבנו קרוב בארוחות ולא באמת שמרנו ריחוק בהפגנות. אבל גם הממשלה לא ממש עשתה את שלה. הפתיחה המהירה, הזמן להיערך שבוזבז, ההתעכבות במינוי הממונים שיעזרו להתמודד עם הבאות, והעיכוב בהכנות לתרחישים של מה שעלול לקרות.
קשה להשתחרר מהמחשבה שכך, בסופו של יום, מתקבלות ההחלטות. בשיטת ה"סמוך" הישראלית, ומי שצועק חזק יותר.