"בבני ברק אי אפשר להיות נעם פרתום/ את מוכרחה להשלים עם זה./ נכון שאת כל כך רוצה/ להיות משוררת לוחמת, אמיצה/ אבל אל תשכחי שאת גם חלק מקבוצה/ ואת לא מעוניינת לעבור משבצת/ אז - בבקשה!/ את יכולה להיות מיוחדת; מושחזת; חדה; קולעת; צינית; אפילו חותכת בבשר החי/ אבל הכל במידה/ כל מילה שקולה, מדודה/ שלא יהיה כאן בלבול: אל תחצי את הגבול!" ("בבני ברק אי אפשר להיות נעם פרתום", שולמית אורבך).
שולמית אורבך (33), משוררת חרדית־חסידית מבני ברק, אכן לא חוצה את הגבול. סיפור שממחיש עד כמה כל מילה שקולה: בעיתון חרדי לנשים פורסם לפני כמה שנים שיר שלה שעסק במשפחה שנהרגה בתאונה והאם היתה לפני לידה. אורבך קיבלה על הראש לאחר שצמד המילים 'אישה הרה' שבו השתמשה הקפיצו כמה מהקוראות. "הסכמתי עם התרעומת. זו רגישות שחשובה גם לי", היא אומרת בהשלמה מפתיעה שמטלטלת אותי. "לא אכתוב 'בהיריון' אלא אשתמש במונחים עדינים כמו 'לפני לידה', 'לקראת הרחבת המשפחה'".
אנחנו נפגשות לקראת צאת ספרה "שברי אור", שמגייס בימים אלו כספים ב"הדסטארט". הפעם הקודמת שבה נפגשנו היתה לפני שלוש שנים וחצי כשהשתתפה בסדנת כתיבה שלי, ומאז עקבתי אחר פועלה המרשים. בצעדים גדולים ובטוחים, באומץ ובלי טיפה של טקס ופוזה, היא צועדת על אדמה שעליה לא דרכו לפניה: שירה נשית חרדית. חרדית בלי זיוף. שירה בלי זיוף.
את הדרך היא סוללת לבדה. ייסדה ועורכת את כתב העת לשירה נשית "יחידה", במה נדירה ואיכותית לנשים חרדיות הכותבות שירה; ערכה ערבי הקראת שירה לחרדיות בבני ברק ובירושלים; מלמדת נשים חרדיות לכתוב שירה במסגרת "סדנאות הבית" של אשכול נבו ואורית גידלי; ומוציאה ספר שירה. החרדית הראשונה שמוציאה ספר שירה תחת שמה.
אנחנו נפגשות בספרייה המרכזית בבני ברק, שהכניסה אליה היא מתוך דלת סתרים החבויה בין שני פחי אשפה. היא נזכרת בערב קריאת השירה שהתקיים כאן לפני עשרה חודשים: "סידרנו כיסאות פלסטיק. הגיעו 50 נשים חרדיות, כותבות שירה וחובבות שירה. היו כאלה שראו בהזמנה 'ערב שירה' וחשבו שזה ערב שירה בציבור. גם הן נהנו בסוף".
מצוות וכוחות
היא נולדה בעיר החרדית עמנואל וגדלה בבני ברק. בת לחסידי גור. נשואה לשלמה, חסיד גור, עובד כעצמאי בתחום המסחר. אמא לבנות 7 ו־4 ולתינוק בן עשרה חודשים. הבנות לומדות בבית יעקב והבן ילך בעתיד לתלמוד תורה חסידי כללי. "בשאלות מכריעות נלך לשאול את הרב'ה מגור. את מה שאנחנו נוהגים בתוך ארבע אמות של הבית נשאיר לעצמנו".
והיא לגמרי מבפנים. "אני מודה להשם שנולדתי למשפחה חרדית חסידית. זו זכות להיות שומרת תורה ומצוות. זה נותן כוחות לאישה בכל דור, ובפרט עכשיו", היא אומרת. "אני גאה להיות חרדית וגאה להיות בני־ברקית. אני אוהבת את הרעש המיוחד שיש בעיר הזאת, את התחושה שכל הזמן קורה בה משהו. כשאני הולכת לבקר את חמותי בקריית ויז'ניץ, זה כמו עיר בתוך עיר. בערב שבת הנשים במטפחות לבנות מעל הפאה וסינרים לבנים תואמים. החסידים ממהרים לטיש אחרי הסעודה. הכל יפהפה בעיניי, קסום, מלא חן.
"תמיד אהבתי לקרוא שירה, חיפשתי בספר 'ילדותנו' שלמדנו בבית יעקב את השירים המעטים שהופיעו שם ובלעתי אותם. בסמינר למדתי עיצוב גרפי כי אני אוהבת אמנות וזה היה הכי קרוב. אם היתה מגמת ספרות בסמינר, ברור שהייתי הולכת. בשנים האחרונות אני קוראת משוררים עבריים - זלדה, יהודה עמיחי, רוני סומק, אגי משעול. מאוד אוהבת את אלי אליהו. עבורי הוא בית ספר לכתיבת דימויים".
את מכניסה לתוך העולם המוגן שלך יוצרים שלא מתאימים לבית חרדי, צורכת מה שלא תרצי שהילד שלך יצרוך.
"נכון. אלו ספרים שלא נשארים אצלי בבית. אני קוראת אותם בהשאלה מהספרייה. לתוך הבית אברור רק את הנקי והראוי. זה לא קל, וזו אחת הסיבות שחשוב לי לקדם שירה במגזר: שלא נצטרך לרעות בשדות זרים ולחפש את זה בחוץ. הספר שלי יוכל לעמוד ברוב הבתים החרדיים הסטנדרטיים.
"כשחיפשתי במה לפרסום השירים שלי, לא מצאתי כתבי עת בקהילה החרדית", היא מספרת. "אצלנו יותר מקובל לכתוב בחרוזים והשירים שלי לא בסגנון הזה. גם הספר שאני מוציאה עכשיו לא התקבל להוצאות חרדיות. הם חשבו שלא יהיה לזה קהל. מנגד, בכל פעם ששיר שלי פורסם בכתב עת לא־חרדי, היה לי קשה לראות עמוד לפניו או אחריו שיר עם מילים בוטות. בעלי אמר לי: את לא מוצאת כתב עת שיפרסם את השירים שלך? למה שלא תקימי אחד בעצמך?"
לפני שנתיים וחצי זה קרה. "לא ידעתי איך מקימים כתב עת. ניסחתי מודעה שמזמינה נשים לכתוב שירים. שלחתי לחברות, לאחיות, ביקשתי שיעבירו הלאה. נדהמתי מכמות השירים שקיבלתי. נשים ששנים חיפשו בית לשירה נקייה. ניסיתי לפנות לקרנות לקבל תמיכה, אבל לא הצלחתי. אז אני מוציאה אותו לבד".
הכנסות מכתב העת - אין. את ההוצאות היא משלמת מכיסה. מאות רבות של נשים חרדיות מנויות לרשימת התפוצה, ומקבלות את הגיליון בדואר האלקטרוני מדי חודשיים, "מנויות שנאספו אחת־אחת, לא רשימת תפוצה". אורבך משמשת מו"לית, עורכת, מנקדת, מעצבת, מגיהה ומפיצה, "המון שעות עבודה אבל זו עבודת קודש בעיניי".
יש מדור של ניתוח מקצועי לשירים, יש ראיונות עם משוררות, וכמובן שירה. חלקה בתולית, ישירה, וחלקה בשלה ומפותלת. השם "יחידה" מתייחס לאישה היחידה, הייחודית, וגם לכינוי הקבלי לחלק הנעלה בנשמה. קבוצת המנויות והיות המגזין מחתרתי מעט מהדהדים אצלי גם "יחידה מובחרת".
כדי להתפרסם ב"יחידה", שיר צריך להיות מקורי, ראוי ספרותית ומותאם לקהל החרדי. המסננת הן אורבך ו"המבקרת הרוחנית", מורה לספרות מאחד הסמינרים הנחשבים שמכריעה לגבי כשרות השירים. "בעיתונות החרדית יש 'מבקר רוחני' בכל עיתון. אני מעבירה למבקרת שירים גבוליים להתייעצות", מספרת אורבך. "לפעמים אני מחמירה והיא אומרת שאין בעיה בשיר, ולפעמים היא פוסלת. היה שיר שהתייחס לתקנון צניעות במוסד חינוכי שביקשנו מהמשוררת לעדן".
"לכתוב את הקול שבפנים"
אני שואלת על גבולות ביצירה. "אני מתחשבת באטמוספרה שאני יוצרת בתוכה, בהחלט", היא מהנהנת. "לא מורדת ולא מעוניינת לבעוט. אני מסננת, מוחקת וכותבת - תהליך שכל כותב עובר - אבל אצלי הוא בעשר נפות. אני בת המגזר, מכירה את הניואנסים, שואלת את עצמי מה נכון עבור העין שלי ועבור עין האחרים.
"קודם השיר נולד, מתוך דחף פנימי ובלי צנזורים. אחר כך אפעיל מנגנון ביקורת ואשאל איזו השפעה תהיה לו בעולם. לכל מילה יש כוח. אומרים שסופרים הם המחנכים של הדור. אני לא מתיימרת להיות מחנכת אבל מסכימה שלא כל מה שחושבים אומרים, ולא כל מה שאומרים כותבים, ולא כל מה שכותבים מדפיסים. יש שירים שאני כותבת וצריכים להישאר במגירה".
תכניסי אל חדר הכתיבה את השכנה, הרב'ה, המורה של הבת שלך, חמותך?
"כן".
אבל אף פעם לא תרצי את כולם. תמיד יהיה מישהו שיקרא ויגיד "היא פרצה גדר".
"יש לי אחריות, לא צורך בריצוי. אחריות מול הערכים שאני מאמינה בהם, אורח החיים שלי. הגבולות הם אתגר והם מעשירים את השירה. כמו שתגידי לצייר: צייר על הקנבס מה שאתה רוצה אבל תשתמש רק בשני צבעים. יכולה לצאת יצירת אמנות מדהימה ומיוחדת. או צייר שמשתמש רק בפחם - תגידי שהוא מגביל את עצמו כי הוא לא משתמש בכל האופציות? לא. זו אמנות. הגבולות הופכים את היצירה למשוכללת".
הופתעתי לראות שהכנסת לספר שירים על הנקה. נושא לא ארוטי אבל בוודאי פיזי.
"נכון, אבל ממקום אמהי, יהודי, מקום של נתינה. אלו לא שירים לילדים. גם בעיתונות החרדית לנשים מדברים על הנקה באופן עדין, שאינו בוטה".
אחר כך היא נבוכה מחוסר הבנה שלי: חשבתי שהשיר "עולה מן הרחצה" מתייחס לחוויית הטבילה במקווה בעוד הוא מדבר על הזדמנות לתשובה בימים הנוראים, וניקוי הנשמה. היא מתקנת אותי ונאנחת: "אדם כותב משהו אחד, ואדם אחר מבין משהו אחר לגמרי. את מבינה למה אני חייבת להיזהר?"
מה יש בחומות שמשרטטות את העולם המוגן? צנזורה בענייני גוף, נשיות ומיניות זה ברור. מה עוד?
"אם מישהי תשלח שיר שיהיה בו בדל כפירה חלילה, לא אפרסם. מי שיש לו שאלה באמונה צריך לשאול את האנשים הנכונים. משוררת שאני מאוד מעריכה שלחה שיר שבו מתואר כיצד חתולים מטיילים באזור המקדש. זו לא עבירה אבל זה צרם. חילול הקודש. לא הייתי מסוגלת לפרסם. שאלתי אם תסכים להחליף 'חתולים' ל'כבשים' או בהמה טהורה אחרת. היא לא הסכימה, ואני מבינה אותה. הלב שלה על הדף ואני עושה לה ניתוח לב פתוח. נאלצתי בכאב לוותר על השיר".
אמן הולך בעולם ומבקר את הסביבה שלו. אני מניחה שיש לך ביקורת על המקום שאת חיה בו. תכניסי ביקורת כזאת?
"אין מגזר מושלם. בכל חברה יש חלקים שצריכים תיקון. גם פה. אבל אני לא מחפשת להיות המוכיחה בשער או מתקנת הדור. יש רבנים שעושים את זה טוב ממני. כדי להוכיח את האחר אתה צריך להיות ראוי בעצמך כדי לגשת למלאכה הקדושה והמסוכנת, להצביע איפה אחרים לא בסדר. ואני לא במעמד הזה. אין לי כוונה להיות מבקרת המגזר, וגם לא כוונה להחזיר בתשובה דרך השירים. רק לכתוב את הקול הפנימי שלי".
ללכת על הירח
איך מקבלת הברנז'ה הספרותית משוררת חרדית שאומרת "יש לי גבולות, השפה שלי תהיה נקייה, אני לא מבקשת להטיח דבר בחרדים, לא לכבס כביסה בחוץ"?
"הספר הוא מבחן איך זה יתקבל מחוץ למגזר. עד היום נתקלתי רק בהערכה כנה. הרגשתי ששמים את השייכות המגזרית בצד ומתייחסים נטו לאמנות. אין התרחקות, להפך - יש סקרנות לשמוע מה יש לי לספר. חוויות של אישה חרדית יכולות להיות אוניברסליות ויכולות להיות גם מאוד ייחודיות: למשל שיר שלי שמספר על 'כתיבת' שיר בשבת בלי לעבור על איסור כתיבה. שיר מופיע כמו הבזק; הוא נכתב בראש, והמשימה היא לשמור אותו עד צאת השבת".
שליחות? "כן. פנימה והחוצה. אני רוצה שיידעו עלינו שאנחנו נורמליים. שגם לחרדים ולחרדיות יש תחושות ורצונות, יצירתיות ומרחב. רואים חרדי - ישר חושבים 'גבולות', 'סגירות', 'חומה'. גם השאלות שלך היו על המגבלות. אבל לא, בעולם שלנו יש רוח, יצירה, מחשבה, מעוף. התרבות החרדית מתפתחת בצעדי ענק, בהובלה של נשים. קולנוע נשי חרדי, ספרות נשית חרדית, תיאטרון, אמנות, 'ספוקן וורד'.
"ועדיין, שירה לא מספיק מקובלת. זו שליחות בשבילי. יש מדורי שירה בעיתונות הנשית החרדית, 'שירי קוראות', אבל לא תמיד ברמה של שירה ולא תמיד תחת שמה האמיתי של האישה. ב'יחידה' אני ממליצה לכותבות לפרסם בשם מלא. אין להן במה להתבייש, השירה שלהן כל כך יפה. יש לי זכות לסייע לנשים חרדיות להתפתח בעולם השירה והכתיבה. יהיו שאולי יקראו לזה פמיניזם. בערבי הקראה של משוררות 'יחידה' פגשתי נשים שאני יודעת בוודאות שאין להן הזדמנות אחרת להוציא תוצרים החוצה".
שלמה, בעלה, מעניק תמיכה אדירה. "יש נשים שמשקיעות בכתיבה והבעל רואה בזה בזבוז זמן. שלמה חווה איתי את היצירה. זה לא מובן מאליו. יש שירים שעליהם הוא אומר 'זה קסם'. כשיצאתי עם ההדסטרט הוא פרסם לכל החברים שלו".
כשאני שואלת על יעדים לעתיד הרחוק, אורבך נוקבת בשמה של הזוכה הטרייה בפרס נובל לספרות, המשוררת האמריקנית־יהודייה לואיז גליק. "כששמעתי שנבחרה בגלל שהשירה שלה פשוטה וישירה, לא בגלל שעשתה פרויקטים אדירים, חשבתי שיש לי תקווה. אני רוצה להתמקצע בכתיבה, להוציא עוד ספרי שירה".
את בעצם הולכת על הירח. אין לך מודלים שאת יכולה להניח את הרגל בתוך העקבות שלהן, אין עוד משוררות חרדיות שכותבות שירה מודרנית.
"אני לא רוצה להתיימר. אולי יש ואני לא מכירה. ללכת על הירח לא מפחיד אותי כמו האפשרות שימנעו ממני לכתוב. השירה בוערת בי".
