מערכת בחירות היא תקופה רעה למדינת ישראל. תקופה מפלגת ומשסעת, שבה מחדדים הפוליטיקאים הבדלים עד לנקודות הקיצון כדי לבלוט, להשתלט על סדר היום ולנסות לגרוף עוד כמה קולות. המציאות הישראלית רחוקה שנות דור ממה שמתרחש במערכת הבחירות. אתם מכירים את זה מהחיים שלכם - בשולחן השבת של הדתיים יש פוליטיקה, רכילות שכונתית וקצת חוויות מחיי היומיום.
זכויות וחיי הקהילה לא מעסיקים את הציבור הדתי בצורה אובססיבית כפי שנראה מתקופת הבחירות. מהצד השני, גם החילונים עסוקים יותר במשפחה, בילדים, בחוגים ובפרנסה והרבה פחות ברצון להעמיס את החרדים על מריצות ולמזבלה.
יום אחרי הבחירות קורים שני דברים: חלק מההבטחות מופרות ורוב השיח הקיצוני נעלם. הם אורחים לרגע, משמשים את ראשי המפלגות ונעלמים. הפעם משהו השתנה. מערכת הבחירות האחרונה היא נקודת מפנה לקשר עם הציבור הערבי הישראלי.
המסע של ראש הממשלה לציבור הערבי יכול להיות אחת מנקודות המפנה בהיסטוריה הישראלית. נכון שמדובר במסע על רקע פוליטי. כזה שהחל במערכת בחירות ונועד לקושש קולות מהציבור הערבי. יש שיאמרו שמדובר בתרגיל פוליטי ציני, קר ומנוכר, ועדיין התוצאה שלו יכולה להשפיע דרמטית על יחסי יהודים וערבים במדינת ישראל.
העובדה שמנסור עבאס ומפלגת רע"מ עברו את אחוז החסימה היא בשורה ענקית. במשך שנים עסקו המפלגות הערביות בסוגיות פלשתיניות. הם היו עסוקים יותר ב"כיבוש" ופחות בחינוך ובהשכלה של בוחריהם.
עבאס ביקש להשאיר את הסוגיות הללו בצד ולהתמקד ביכולת ההשתלבות של הצעירים הערבים במדינת ישראל, והאמת? אין סיבה שלא. בהתחלה זה היה נראה רע, מנסור עבאס הותקף והושמץ, אבל הבחירות הוכיחו שמאות אלפי צעירים ערבים רוצים לשנות כיוון, לחשב מסלול מחדש ולראות איך הופכים להיות חלק מהסיפור הישראלי.
ישראלים שהספיקו לבקר בדובאי הרגישו כמו בחלום. מדינה ערבית מוסלמית, שמארחת בישראלים במאור פנים ותחושת ביטחון אישי שאין אפילו בחלק מהערים הערביות כאן בישראל. כל מבקר ישראלי באמירויות שאל את עצמו, למה כאן זה לא יכול להיות ככה? ובכן, זה יכול. המסע הציני שהתחיל בבחירות יכול להפוך לתחילתו של עידן חדש וקסום ביחסים בין ישראלים לערבים במדינת ישראל.