כמו סוד חתום, נעולים כיום בורות המים של הר הבית בפני מבקרים וחוקרים. הווקף המוסלמי התקין עליהם מנעולים, בריחים וסורגים. בימי קדם הרוו חלק מהבורות הללו את המוני עולי הרגל לבית המקדש. אחדים מהם שימשו במקור "קברי פיר" או מחצבות, שמהן אולי נחצבו אבנים לבניית המקדש. המים הגיעו אליהם רק שנים אחר כך.
על פי חישובי הארכיאולוגים, כדי למלא בנאדי העור של פעם 100 קוב מים בלבד (100 אלף ליטר) ולהובילם ממעיין הגיחון שבמורדות עיר דוד, מרחק 800 מטר, אל בור מים קטן בהר - נדרשו לא פחות מ־1,300 מסעות חמור. אלא שרוב הבורות בהר הבית גדולים פי כמה (בעלי קיבולת של אלפי קוב) והמים הגיעו אליהם ממרחקים, בעיקר באמצעות אמות ומנהרות מים קדומות. גם מי הגשמים, שנספגו ישירות באדמת ההר, סייעו לבורות להתמלא. המחקר מונה בהר 49 בורות ועוד 42 תעלות שמובילות אליהם מים. חלקם שימשו גם מחילות מילוט ומקומות מסתור ערב חורבן הבית השני.
בעוד המקדש חרב, בורות המים עדיין איתנו, ואת קורות המקדש וחורבנו - שאותו יציינו היהודים מחרתיים בתשעה באב - ניתן לנסות לספר גם דרך סיפור הבורות. רובם הגדול ריק כנראה ממים. באחדים מהם הותקנו חיישני אזעקה כדי לסכל כל ביקור או מחקר בהם.
אפילו כוחות הביטחון, שאמונים על אבטחת המתחם הקדוש, אינם מגיעים למרבית הבורות, אלא רק לעיתים נדירות ובמצבי חירום. בהקשר זה, התוכנית של אנשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית למלא את הבורות הללו מחדש במים שיובאו לכאן ממעיין הזמזם במכה, כדי לשדרג את קדושת המתחם עבור המוסלמים ולהשוותה לזו של מכה ומדינה - סוכלה.
רק בסובב ההר ניתן לטעום באופן מוחשי מעט יותר מסיפור הבורות. בשניים מהם ביקרתי לאורך השנים. הראשון, מימי בית המקדש הראשון, נעול כבר עשר שנים, ואינו כלול בתוכניות הסיורים של מורי הדרך באזור. הכניסה אליו התגלתה ב־2012, בין לוחות הריצוף של תעלת הניקוז ההרודיאנית, שמחברת בין בריכת השילוח לאזור הכותל הדרומי של הר הבית.
מדובר בבור גדל ממדים שקירותיו מצופים טיח אוטם בצבע חום צהבהב, שאופייני לתקופת הבית הראשון. גילוי מאגר המים ערער את התפיסה המחקרית רבת השנים, שעל פיה בימי בית ראשון ירושלים התקיימה ממימי מעיין הגיחון בלבד.
המאגר מסתעף מזרחה אל מתחת למתחם הר הבית של היום, עד לאזור שמתחת למוזיאון האסלאם. אולם חלק זה חסום - כמו שאר הבורות בתחום ההר- ולא ניתן להגיע אליו.
הבור השני שבו ביקרתי צפוני מעט יותר, ואינו חודר לתחום ההר. על פי השערת הארכיאולוג אלי שוקרון (חושף שני הבורות), מדובר בבור מסתור ששימש את אחת המשפחות שחיה בעיר לפני כ־2,000 שנה, ושבו סעדה את סעודותיה האחרונות, מחשש שהמורדים ישדדו ממנה את מזונותיה.
ספרו של יוסף בן מתתיהו, "תולדות מלחמת היהודים ברומאים", מתאר כיצד בשבועות שקדמו לחורבן בית המקדש ארבו המורדים בכל מקום לאוכלוסייה בירושלים, רצחו בה ועינו נשים, ילדים וזקנים - הכל במסגרת שוד המזון הגדול וגזל שיירי המזון המעטים שנותרו בידיה. חדר המסתור של המשפחה היה אותו בור מים קטן, שמסתעף מבור מים גדול יותר מתקופת הבית השני.
הממצאים בקרקעית הבור מתכתבים באופן מצמרר כמעט עם התיאורים הקשים של בן מתתיהו. בבור המחבוא הקטן נמצאו סירי חרס ובהם שיירי מזון, ולצידם נר חרס קטן במיוחד שהאיר כנראה לסועדים רק את ארוחתם, כדי שלא ייחשפו.
"פתחו של השאול"
את הבורות שבמתחם הר הבית עצמו לא ניתן כאמור לחקור באותו אופן, אבל בימים אלה, ערב תשעה באב התשפ"א, מנסה ספר חדש של העיתונאי וחוקר ההר ארנון סגל, "הבית" (בהוצאת סלע מאיר), לבקר וירטואלית גם בהם. סגל, שמפרסם כבר עשר שנים טור שבועי קבוע על הר הבית בעיתון "מקור ראשון", מקדיש בספרו מקום מכובד לסיפור בורות המים בהר.
התיעוד שלו את בורות המים שב אל תקופת תור הזהב של חוקרי הבורות במאה ה־19. "ירושלים", מסביר סגל בשיחה עימו, "היתה אז עיר ספר נחשלת ורדומה, רחוקה מהתודעה העולמית ומהמאבקים המדממים שאפיינו את ההתנהלות בה החל מהמאה ה־20. בקיצור - גן עדן לחלוצי המחקר. זו הסיבה לכך שרוב המידע על בורות המים הללו שנמצא בידינו, אנשי המאה ה־21, מתבסס באופן משונה דווקא על שרטוטיהם של בני המאה ה־19, בעיקר על ממצאיהם של צ'רלס וורן וקונרד שיק, שני הממפים החרוצים של אותה מאה".
אלא שוורן ושיק, כמובן, אינם היחידים. ארמטה פיירוטי, למשל, קצין הנדסה בצבא ממלכת סרדיניה, שהגיע לירושלים לאחר שנבחר לשמש יועץ לעבודות השיפוצים בהר הבית, היה אחד מהם.
פיירוטי מונה על ידי מושל ירושלים העות'מאני לתפקיד מהנדס העיר, והעובדה שטיפל במסגרת תפקידיו במערכת המים העירונית פתחה בפניו את מסתרי ההר.
איש כנראה, אפילו וורן ושיק, לא הסתובב וחפר בשטח ההר באופן חופשי כמוהו. המפגש של פיירוטי עם "בור הרוחות", שנחפר לכאורה מתחת לכיפת הסלע, הוא כנראה המסתורי והמסקרן ביותר, בעיקר מכיוון שעד עצם היום הזה לא ברור אם בור הרוחות אכן קיים, או שרק היה משל.
מהו בור הרוחות?
סגל: "באבן השתייה, היא ה'צאחרה', חצובה מערה שאליה יורדות 14 מדרגות וברצפתה קבוע לוח שיש גדול שמכסה לכאורה על הבור. מכיוון שלפי המסורת האסלאמית, לוח השיש סוגר למעשה על פתחו של השאול ועל נשמות המתים שקבורות תחתיו - ניתן לו השם בור הרוחות. המוסלמים עצמם נמנעים מלפתוח אותו. המסורת המוסלמית בנוגע לבור הזה שואבת את כוחה מהמסורת היהודית לגבי אבן השתייה, שלפי מדרש חז"ל, ממנה הושתת העולם. חז"ל רואים באבן השתייה מעין פקק שסוגר על התהום שנכבשה תחתיו, לבל תשוב להציף את העולם כבימי המבול".
ופיירוטי נכנס פנימה?
"אפילו לו הפחה לא התיר לפתוח את לוח השיש שחותם את הבור. הוא התגנב אליו דרך מחילה צדדית".
ומה גילה שם?
"פיירוטי כתב שגילה שם חלל גדול, ואם אכן דייק - יש לחלל הזה משמעות דרמטית, שהרי המערה שמתחת לכיפת הסלע עמוסה בהיסטוריה יהודית חשובה. לפי השיטה המרכזית במקורות חז"ל, שבה מחזיק גם הרמב"ם, ארון הברית נגנז בשלהי ימי הבית הראשון ב'מטמוניות עמוקות ועקלקלות', מתחת לקודש הקודשים. על פי המסורת ולפי רבים מהחוקרים, קודש הקודשים שכן במקום שבו ניצבת היום כיפת הסלע.
"אלא אם כן המציא את הדברים", אומר סגל, "פיירוטי אישש למעשה את קיומו של חלל תת־קרקעי משמעותי בבור הרוחות, חלל שעד ימיו נחשב לאגדה בלבד".
יש מי שטוען שפיירוטי בדה דברים. האומנם?
"הלוואי שידעתי. לין ריטמאייר, שעבד עם פרופ' בנימין מזר בחפירות הכותל הדרומי והמערבי לאחר מלחמת ששת הימים, איש רציני מאוד, סבור שבור הרוחות מתחת לאבן השתייה אינו קיים כלל. גם ההרפתקן האנגלי מונטגו פארקר, ששיחד את אחד מאנשי הווקף ב־1911 כדי להיכנס להר, ושעל פי עדותו חקר גם את בור הרוחות, טען שעומקו אינו עולה על 25 סנטימטר. לעומת זאת, חוקרים אחרים בני דורנו, רציניים אף הם, מעריכים שהבור קיים, ושפיירוטי לא בדה דברים מליבו. התשובה האמיתית היא שאיננו יודעים".
גורמי הביטחון צילמו
פעמיים בעשור האחרון עלה בור הרוחות לכותרות. בפעם הראשונה, באביב 2015, החליף הווקף את השטיחים בכיפת הסלע ובמערה שתחת אבן השתייה, וכך נחשפה באורח נדיר וצולמה רצפת המבנה שניצב על מקום המקדש. באחד הצילומים נראה לוח השיש ברצפת המערה, שמכסה אולי על פתחו של בור הרוחות.
בפעם השנייה, ב־2017, אחרי הפיגוע של הפלג הצפוני בהר הבית ורצח שני השוטרים שם, המשטרה סגרה את המקום וערכה בו סריקות מדוקדקות כדי לשלול נוכחות של אמל"ח נוסף בשטח ההר. כוחות גדולים של משטרה ושב"כ פשטו באותם ימים על משרדיהם ועל לשכותיהם של עובדי הר הבית ושומריו, השתלשלו אל בורות מים שלא נפתחו מאז המאה ה־19, וסרקו מבנים רבים במתחם המקודש.
בהזדמנות הנדירה ההיא צולמו חלק מהבורות, וגורמי הביטחון חלקו את התיעוד שלהם עם רשות העתיקות. הווקף טען אז שהחיפוש נערך גם ברצפת המערה שמתחת לכיפת הסלע. האם באותה הזדמנות נפתח לראשונה מאז ימי פיירוטי גם לוח השיש, שאולי מכסה על פתחו של בור הרוחות? איש מהגורמים הרלוונטיים אינו מנדב תשובה לכך.
מכל מקום, בור הרוחות הוא כאמור רק אחד מ־49 בורות שהמחקר מונה בהר. האחרים מוחשיים הרבה יותר, אם כי בשל היעדר מחקר מסודר - סימני השאלה בנוגע לתפקיד שמילאו רבים אף הם. ארבעה בורות באזור כיפת הסלע זוהו על ידי החוקרת רבקה גונן כקברי פיר קדומים, מהסוג שבהם היה נהוג לקבור מתים בסוף האלף השלישי לפני הספירה, הרבה לפני הקמת המקדש.
בור נוסף, "הבור הגדול", בור מספר 8, זכה בשמו מכיוון שכשמו כן הוא - הגדול ביותר מבין בורות הר הבית ומסוגל להכיל עד 12,000 מ"ק מים. הבור הגדול תועד וצויר על ידי ויליאם סימפסון בשנת 1872.
סגל: "בנימין מזר טען שזהו הבור שמוזכר במקורות, ששימש בימי המקדש מקור מים מרכזי לעולי הרגל. על פי מזר, לבור הזה נפלה אולי גם בתו של נחוניא, הממונה על אספקת המים לעולי הרגל בימי הבית השני (כפי שמספרת הגמרא במסכת יבמות, נ"ש).
סגל מעיר כי לפי הארכיאולוג ריטמאייר, הבור הגדול הוא גם אחד ממקורות אבני הבניין שמהם נחצבו אבני המקדש. "לדעת ריטמאייר", מציין סגל, "רוב הבורות הגדולים בהר היו בתחילה מחצבות תת־קרקעיות שמהן ניטלו אבני בנייה לטובת מבני הר הבית הקדומים, ורק לאחר שפעילות החציבה הופסקה, הבורות טויחו והפכו למאגרי מים".
חיישנים, אבנים ומלט
והנה עוד כמה סימני שאלה חשובים שסגל תורם לפולמוס ולמחקר סביב בורות ההר: האם בור מספר 5 בדרום ההר, שאורכו 57 מטר, הוא כהשערת חוקר ארץ ישראל הידוע בן ציון לוריא, "בור הגולה", שנחפר בימי הבית השני ומימיו סיפקו מים לעזרה (חצר בית המקדש)? האם בבור הזה, כפי שמתארת המשנה, הוטבלה הפרוכת שהפרידה בין "הקודש" ל"קודש הקודשים" והוא גם מקור המים של הכיור, שהכוהנים רחצו בו את רגליהם וידיהם, כפי שמשער פרופ' יוסף פטריך מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית? פיירוטי, אגב, גיבור סיפור בור הרוחות, העיד שמעולם לא הצליח להיכנס לבור הגולה, מכיוון שתמיד היה מלא במים.
בור מסקרן נוסף הוא בור חקר (בור מספר 11) הקרוי על שם מצודת החקרא ההלניסטית, ששמעון החשמונאי החריב והפך אותה לבור. "החקרא", שהיתה שנואה על יהודי ירושלים, נועדה לכפות עליהם קיום פולחן אלילי בלב המקדש. החוקר יהושע שוורץ היה הראשון שהציע לזהות את מקום החקרא עם בור זה, אך גם בכך אין ביטחון מוחלט.
מסתורין אופף גם את מערכת המנהרות והמחילות שחפורות תחתן באזור הכותל הדרומי של ההר. רבי עובדיה מברטנורא, שהגיע לירושלים בשנת 1488, מתאר כיצד חדר לאורוות שלמה בדרום־מזרח הר הבית, דרך המחילה שאותה חשפו ותיעדו מאוחר יותר גם וורן ומזר. עוד שלוש מחילות מתחתרות מתחת לשערי חולדה, שערי הכניסה המרכזיים להר מכיוון דרום, בימי הבית השני. המחילות הללו, שמתחברות לבור המים מספר 10, נחפרו מתחת לשתי מנהרות גלויות, שבתיאום עם הווקף והמשטרה ניתן לבקר בהן גם היום: מנהרת השער המשולש ומנהרת השער הכפול.
"המשותף לשלוש המחילות הללו", מסביר סגל, "הוא שבעשרות השנים האחרונות, מאז הסתיים מחקרן ועל פי סיכום מוקדם עם רשויות הווקף, הן נאטמו באבנים ובמלט, או בסורגי ברזל כבדים. כיום הן מצוידות במערכת חיישנים שנועדה להתריע באופן מיידי על כל סקרן יהודי שנקלע למקום. הארכיאולוג צחי דבירה מעריך שהן נחצבו במהלך המרד הגדול, מרד החורבן, ובשעת צורך שימשו מנהרות מפלט".
מי שנחשף כנראה למערכת המחילות הזאת, או לחלק ממנה, הוא רוברט המילטון, שעמד בראש מחלקת העתיקות של שלטונות המנדט הבריטי בשנים 1948-1938. אלא שבספר המקיף של המילטון על מסגד אל־אקצא, שיצא לאור באמצע המאה הקודמת, כמעט אין תיעוד למחילות הללו. המילטון פשוט התעלם מהן, אף שצילם אותן. התמונות שמורות בארכיון רשות העתיקות.
הארכיאולוג צחי דבירה, שעיין בהן, אמר לי פעם כי המשותף לכל הגילויים שהמילטון דילג עליהם בספרו הוא בכך שהם קודמים לתקופה הערבית הקדומה. דבירה משער שאז, כבימים אלה ממש, הבדיקות והתיעוד היו תלויים בחסדיו של הווקף, ו"לכן המילטון בחר לא לפרסם ממצאים, שמעידים כי באזור מסגד אל־אקצא עמדו מבני ציבור לא מוסלמיים, שקדמו למסגד. אחד מהם, מתחת למסגד אל־אקצא, הוא בור מים קטן ומטויח שגרם מדרגות יורד אליו, שכנראה שימש מקווה טהרה יהודי בימי בית חשמונאי".
ממעט החפירות והמחקר שהתבצעו בהר, מתברר שהמחילות הללו הן רק חלק קטן מרשת ענפה של בורות וחללים תת־קרקעיים, שנכרו מתחת לפני ההר בתקופות שונות. הן נועדו לקשר בין חלקי ההר השונים, וגם לאפשר יציאה מהמתחם.
מאחורי הבסטה בשוק
מבקרי המנהרות הנסתרות בדרום ההר שסגל מונה בספרו הם וורן ופיירוטי, אך גם בני תקופתנו, המזרחן פרופ' משה שרון מאוניברסיטת בר־אילן ודני זקן, לשעבר כתב קול ישראל שהתגנב אליהן בעזרת ידיד פלשתיני.
את תעלומת המחילות העצים לפני כשנה בור שנפער ממערב למסגד אל־אקצא. הווקף טען אז שמדובר ביסודות הקדומים של המסגד, אך מיהר להשקיט את הסיפור ולאטום את הבור בעזרת רשות העתיקות. ארכיאולוגים העריכו אז כי ייתכן שהבור שנאטם הוא אחד המעברים הנסתרים, שוורן ופיירוטי דיברו על אודותיו במאה ה־19.
והנה לסיום עוד תעלומה מרעישה: מאחורי אחת הבסטות בשוק הכותנה, מטרים ספורים מחוץ לכותל המערבי של ההר, באזור שער הכותנה, נמצא בור מים עמוק, שמעליו פעל בעבר בית המרחץ הידוע "חמאם א־שיפא" ("מרחץ הרפואה", בערבית).
העדויות ההיסטוריות שסגל ליקט בספרו, מלמדות שאל הבור הזה זרמו במאה ה־19 ועוד הרבה קודם לכן מים ממעיין שנביעתו בהר הבית. אם העדויות אמינות, הרי מדובר בסוג של סנסציה, שהרי הסיפור הזה מתכתב עם פסוקים מיואל, מזכריה ומיחזקאל, שחוזים כי באחרית הימים "ומעיין מבית ה' ייצא... והנה מים יוצאים מתחת מפתן הבית".
מי שחקר את הפרשייה הזו הוא ד"ר איל דוידסון, ובעקבותיו סגל. הם מספרים שב־1865 מצא הארכיאולוג הבריטי צ'רלס ווילסון שהמים לחמאם א־שיפא אכן מגיעים ממערה קטנה מדרום לו, המצויה בשטח ההר. גם פיירוטי היה משוכנע שמדובר במעיין של ממש. לעומת זאת, חוקרים אחרים שירדו אל תחתית הפיר שמתחתר מהחמאם מזרחה לכיוון ההר, לא מצאו מעיין נובע.
דוידסון מביא גם את עדותו המסקרנת של החיד"א, מחשובי חכמי ירושלים במאה ה־18, שזיהה את מקור הגיחון באזור חמאם א־שיפא (בניגוד לממצאי המחקר המודרני כיום, שממקם את מקורות הגיחון במורדות עיר דוד). גם החיד"א העיד ששמע את זרימת המים במעמקי חמאם א־שיפא. הוא אף ציטט סיפור ששמע מפני זקני ירושלים, שמתאר את בריחתו של הרב חיים ויטאל מפני המושל העות'מאני של ירושלים בשנת 1588, לאחר שהרב ויטאל סירב לגלות למושל את מקורו העלום של מעיין הגיחון.
"הבית", ספרו של סגל, מביא עדויות נוספות של רבנים וחוקרים מהמאות האחרונות, שמחזקות לכאורה את סיפור המעיין העלום שנובע או נבע בעבר בהר הבית. סגל עצמו מעיד כי המסע שערך בעקבות חוקרים וארכיאולוגים בין בורות המים בהר הוא חלקי, "בבחינת קרחון שרק קצהו העליון גלוי, ועיקרו נסתר מתחת לפני השטח", בעיקר מכיוון שהמוסלמים כיום אינם מאפשרים גישה לבורות המים בהר.
"רוב הישראלים", הוא מעיר, "מכירים את הר הבית כזירה של מתחים ועימות. הם נזכרים בקיומו רק כשהסכסוך התמידי שאופף אותו מתלקח", אומר סגל. "אבל הר הבית יכול להיות הרבה יותר מכך ולספר סיפור שהוא הרבה מעבר לעימות העכשווי, סיפור שדרכו ייחשפו השורשים הקדומים ביותר של העם היהודי, וגם תקוות עתידו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו