אז איך קרה ששב"כ נרדם בלילה הגורלי ביותר

שב"כ דואג לנפנף בכך שדחף למהלכים התקפיים לפני המלחמה ונענה בשלילה. אז איפה היתה אותה רוח קרב בליל 7 באוקטובר, לנוכח כל הסימנים המקדימים?

רונן בר (ארכיון) , יהונתן שאול
רונן בר (ארכיון), צילום: יהונתן שאול

תארו לכם. מפקד גדוד 13 במיטתו ב־7 באוקטובר בשעה 04:50, כאשר הוא מקבל שיחה ממפקד החטיבה הצפונית באוגדת עזה, שגדודו פועל בגזרתה. "אנחנו מקבלים סימנים חריגים, סימים שנדלקים, אנחנו לא בטוחים שקורה משהו, אבל יכול להיות שמתארגן ניסיון לחטיפה או לפשיטה קטנה". המג"ד חיכה לרגע הזה כל השירות. שבועיים קודם לכן, ביום כיפור, הקפיץ את כלל הגדוד בתרגול מאסיבי. הזכיר להם את האיום.

מהרכב הוא מתקשר אל הסגן שלו, מפקד הגזרה בהיעדרו. "תעיר את הגדוד עכשיו", פוקד עליו המג"ד, "תעיף את החיילים לעמדות, תתחבר לטנקים ולנמ"רים ותוודא שכולם מוכנים לקראת יום קרב". הסמג"ד מעיף את מחנה נחל עוז באוויר. מ"מ הטנקים יוצא בראש כוח לכיוון הסוללה הצמודה לגדר, כאשר אחד המ"מים בפלוגה ב' צמוד אליו. המ"פ ומ"מ נוסף מחלקים ביניהם את ההגנה על היישוב נחל עוז ועל המוצב עצמו. הנשקייה נפתחת והחיילים מקבלים רימונים, טילים. כל מה שהיה נעול בשגרה - יוצא.

המ"פ מספיק לחבור לשאר מפקדי הכוחות במוצב. את מ"מ התצפיתניות הוא מנחה לרכז את כלל התצפיתניות שלא במשמרת סמוך לחמ"ל, כדי שיהיו זמינות וקרובות. יחד עם מפקדת צוות "רוכב שמיים" הם מעלים רחפן ומזהים ענן אבק מתקרב מכיוון הרצועה. בשלב הזה המג"ד כבר בשטח, יחד עם מפקדים רבים בגדוד שהספיקו לקפוץ מהבית. בשעה 6:28 גדוד 13 ערוך ומוכן למלחמה.

אז מדוע כל זה לא קרה? מדוע מי שידע על הסכנה האפשרית לא התריע בפני הכוחות בשטח ולא הכין את הלוחמים? הרי טלפון אחד - וכל הגזרה קמה מהמיטות לתוך הווסטים בדקות ספורות. וכן, מדוע ראש הממשלה לא עודכן?

 

הניסיון להאשים בקונספירציה כל מי שטוען כי שב"כ זיהה סימנים וחשש מפשיטה "קטנה" או מחטיפה הוא מגוחך, וניסיון מגושם לסתימת פיות, משום שזהו ציטוט מתחקיר שב"כ על עצמו


והתקשורת מנסה להסיט מן העיקר אל הטפל של הזעזוע הבנאלי. האם פיטורי רונן בר חוקיים? ברור שכן. האם מה שאהרן ברק אמר מתועב? ברור שכן. האם תהיה מלחמת אחים? ברור שלא.

אני בטוח שלא היתה בגידה. אנשי השירות פעלו ופועלים 24/7 למען ביטחון המדינה. ב־7 באוקטובר לוחמי שב"כ הקריבו את חייהם בקרבות גבורה. לרונן בר יש זכויות רבות בביטחון ישראל, אבל הוא אינו פטור מביקורת נוקבת ועובדתית. הניסיון להאשים בקונספירציה כל מי שטוען כי שב"כ זיהה סימנים וחשש מפשיטה "קטנה" או מחטיפה הן מגוחכות וניסיון מגושם לסתימת פיות, משום שזהו ציטוט מתחקיר שב"כ על עצמו. אז לא, זו לא קונספירציה, זה המקרה המוזר של כלב השמירה של הדמוקרטיה בשעת לילה.

הנה העובדות. בנובמבר 23' מפרסם ד"ר אמיר בוחבוט באתר "וואלה": "בלילה שלפני מתקפת הטרור ב־7 באוקטובר הגיע לראשי מערכת הביטחון מידע מודיעיני ראשוני וחלקי על התארגנות חשודה ברצועת עזה, אך הם נמנעו מפעולה כמו תגבור של הכוחות או הגברת כוננות כדי לא 'לשרוף את המקורות'". לפי בוחבוט, המידע התפרש כ"התארגנות לקראת פיגוע מאוד מתוחם ומצומצם".
על פי הדברים, יש מידע מפורש כהתארגנות לקראת פיגוע מתוך הרצועה, שאינו יורד לשטח בגלל חשש משריפת מקורות. כלומר, זו התשובה מדוע לא מעדכנים את הכוחות ואין זיק בשמיים. אבל אז, בתחקיר שב"כ שפורסם החודש, נקבע כי בעצם ה"מקורות" הם לא ממש משמעותיים.

אחרי המבצע שנחשף בחאן יונס ב־2018, "לאור היעדר נגישות לשטח ועבודה 'מנגד' בלבד - התקיימו פערים בגיוס ובהפעלת מקורות אנושיים (יומינט) באופן שיכול היה להעיד או להתריע על מהלך חריג ברצועת עזה". אם כך, אם אכן לא היו לשב"כ סוכנים אנושיים משמעותיים בעזה, ניתן אולי לטעון שהמטרה היתה לא לשרוף כלים טכנולוגיים. אבל בתחקיר נטענת טענה אחרת לגמרי - מתברר שההחלטות בדיון הלילי הגורלי התבססו על "החשש ממיסקלקולציה לאור אפשרות שחמאס נערך לתקיפה מצד ישראל והידרדרות לכדי לחימה".

שימו לב, מנובמבר 23' ואילך - טענת "שריפת המקורות" היא זו שעומדת מאחורי ההסבר מדוע לא התריעו לכוחות. ואז ממארס 25' - חשש ממיסקלקולציה. אלא שכאן נדחפת סתירה נוספת.

מאז פרוץ המלחמה שב"כ מתדרך ואף טוען רשמית שהוא דחף בכל הכוח בעבר למהלכים התקפיים, לחיסול סינוואר, מהלך שבוודאות היה מוביל ללחימה. אמרתי כבר שלי זה נשמע כמו מוכר ארטיקים שצועק "אני הולך". הוא לא באמת ילך, ושב"כ לא באמת רצה לתקוף.

אבל אם נאמר שכן, אז בלילה שכזה, עם כאלו סימנים, הגישה האגרסיבית שלכם לא תעודד היערכות מאסיבית להגנה? לא תרצו לתקוף לפני שאולי נותקף? אתם מציעים מהלך, חיסול סינוואר, מהלך שבוודאות יוביל ללחימה, ואז מסרבים להעלות כוננות, מהלך שבמקרה הנורא ביותר אולי עלול להידרדר ללחימה?

וכעת לפרשנות. בר לא פחד ממיסקלקולציה של חמאס, אלא מזאת של ביבי. שלושה שבועות קודם לכן יובל דיסקין, ראש שב"כ לשעבר, מתריע שנתניהו ינסה לגנוב מלחמה. הוא פונה מעל הבמה אישית לבר. בכירים לשעבר מזהירים. אז בלילה ההוא, במבול האינדיקציות, בר פוחד יותר מנתניהו מאשר מחמאס. הוא עובד מתחת לרדאר, שולח צוות טקילה, מנסה להרחיק את גולני מהגדר, מנסה לעבור את זה בלי ביבי. בלי שרה"מ יגנוב מלחמה. זה לא עבד. ראש שב"כ יודע שגם אירוע חטיפה "קטן" הוא אירוע אסטרטגי "גדול". ובכל זאת, הוא ממדר את ראש הממשלה ולוקח את ההחלטה.

אבל האמת, לא נתניהו מעניין אותי. המאבק של בר בממשלה הוא מביך, והיה מצחיק אלמלא היה כה עצוב. הסיפור הגדול הוא בר והלוחמים והלילה ההוא, בר והלוחמים ואלו שאינם איתנו, בר והלוחמים וקורבנות המיסקלקולציה, קורבנות העובדה שיש ציבור גדול שראה (ועדיין רואה) בנתניהו אויב מסוכן יותר מחמאס.

כי להתרעה שראש שב"כ והרמטכ"ל לא הורידו לשטח היתה השפעה. איך אני יודע? כי במחנה כיסופים, המוצב הגדודי של 51, המקבילה של נחל עוז בחטיבה הדרומית, היו כמויות של תצפיתניות, נשים, חיילי מפקדה ואפילו אם ותינוק, אבל רק נושאי נשק נהרגו שם. היה קרב. היה קרב קשה. אבל איש לא נרצח בעודו ישן, אישה לא נרצחה, רק הרוגי מלכות בלחימה.

ולמה? כי הפשיטה בחטיבה הדרומית היתה בערך עשר דקות אחרי זו שבחטיבה הצפונית. עשר דקות גורליות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר