אני אוהב עוגות. מאוד. ועוגות שמרים אני אוהב במיוחד. הצרה היא שעוגות הן דבר משמין. מאוד. ועוגות שמרים משמינות במיוחד.
אחרי הרבה שנים של התמודדות עם שתי התובנות המתסכלות הללו, הדילמה פשוטה ובהירה - אפשר להחליט לאכול ולהשמין, ואפשר לוותר על האכילה ולרזות. אבל האמינו לחובב עוגות ותיק שכמותי - אין באמת דרך שלישית. מחיר האכילה נמדד בקילוגרמים, ומחיר הרזון משולם בחדוות האכילה. המבחן היחיד הוא מה אעשה בסופו של דבר. את הפחמימות הריקות לא מעניין הרצון שלי לרזות, והשומן הרווי לא מתחשב בעובדה שאני באמת, לגמרי ובכל ליבי, לא רוצה להשמין. הרגשות לא רלוונטיים לדיאטה. רק המעשים.
אני נזכר בחיבתי לפחמימות ריקות בכל פעם שאני שומע פוליטיקאים מדברים, מתראיינים ומצייצים על הרגשות שלהם. על הדברים ש"קורעים את ליבם", "מזעזעים" את נשמתם או מסעירים את עולמם. אני אמנם פסיכולוג בהכשרתי, אבל הרגשות שלכם לגמרי לא מעניינים אותי. תפקידו של שר או חבר כנסת הוא לקבל החלטות קשות, ולא להתפייט ברשתות החברתיות על עולמו הרגשי המורכב. הדרישה המקצועית העיקרית מחברי ממשלה היא לקבל החלטות על אף המחירים הכבדים שלהן, ולא לבזבז את זמנם ומרצם בלהסביר לנו כמה המציאות מורכבת וכמה הרגשות עזים.
השבוע סערה הרשת מהתמונות של שר השיכון מפזז בחתונה לצלילי המנון הסרבנים "נמות ולא נתגייס" ותוך קריאות המכנות בשמות גנאי את מדינת ישראל, ראשיה, שריה ויועציה. רבים משרי הממשלה צייצו מייד קריאות "זעזוע" ומילות גינוי חריפות. אני מאמין להם. זה רגש אמיתי ואותנטי, שנחרד מלראות את אחד מבכירי הקואליציה רוקד על הדם של אחינו וחברינו.
אבל רגשות הכעס והזעזוע של שרי הממשלה מאותו ריקוד דומים בעיניי להפליא לצער שאופף אותי כשאני אוכל עוגת שמרים מהבילה. שלא תבינו לא נכון - זו אינה הצגה, וזה באמת מבאס אותי שעוגות משמינות. אבל בשורה התחתונה החלטתי לאכול, ואין לי על מי להתלונן אלא על עצמי. אותם חברי ממשלה לא נקפו אצבע במשך שנה וחצי, למרות המלחמה הנוראה שאנחנו בתוכה, כדי לקדם את גיוסם של אותם רקדנים - לא קבעו שחובתם להתגייס, לא הטילו סנקציות על הסרבנים, לא השתמשו בכוח האדיר שיש בידיהם כדי להרחיב במשהו את שורות המתגייסים. כמה שעות לפני אותם פוסטים "מזועזעים" הצביעו כל חברי הממשלה, בלי יוצא מן הכלל, בעד הדחת היועצת המשפטית לממשלה. אחת המוטיבציות המרכזיות להדחתה הדחופה, כפי שאומרים בפה מלא חברי הקואליציה, היא המכשולים שהיא מערימה בתקצוב החברה החרדית המשתמטת. תקציבים שהממשלה מבטיחה שימשיכו לזרום ברגע שהיועמ"שית תסולק.
לאורך הפרשות הרבות שמקדישה התורה לבניית המשכן, חוזרת שוב ושוב המילה "לב". התרומות מגיעות מ"נדיבי לב" וממי ש"נשאו ליבו", הבנייה נעשית על ידי "חכמי לב" ו"חכמות לב", בניצוחו של בצלאל בן אורי ש"לְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ" (שמות לה, לד). עשרים פעמים חוזרת התורה על הביטויים הללו בפרשות האחרונות כדי לתאר את חשיבותו של הלב בתהליך.
אבל כשמגיעה פרשת "פקודי", הפרשה החותמת את ספר שמות, הלב נעלם. המילה "לב" לא מופיעה בה אפילו פעם אחת. את מקומה מחליפה מילה אחרת, חשובה ומשמעותית שבעתיים - "ויעש". השורש עש"ה חוזר בפרשה הקצרה הזו לא פחות מ־35 פעמים. את הלבבות מחליפות הידיים, את המחשבות, התחושות והרגשות מחליפים המעשים. התכלית, המטרה והיעד של כל נדיבות הלב וחוכמת הלב, הם אך רק מבחן ה"ויעשו". ומה שלא מתורגם למעשים בפועל - לא יהיה חלק מהמשכן. בפרשה שבה בסופו של דבר מושלמת מלאכת המשכן, לא נזכר הלב אפילו פעם אחת. בסופו של דבר, אנחנו נשארים רק עם ה"ויעש".
לפוליטיקאים יש מבחן אחד בלבד, והוא מבחן המעשה. לא מעניין אותי שבלבב פנימה הזדעזעת, וגם לא שזה מעציב, מכעיס או מתסכל אותך. אתה שר בממשלה, לא משורר. יש לך כוח לשנות את המציאות המטורפת, שבה שרי הממשלה רוקדים על דמם השפוך של חיילי צה"ל. כל שעליך לעשות הוא לנקוף אצבע. פשוטו כמשמעו.
אל תשתף אותנו ברגשותיך, או תספר לנו מה שבליבך בנוגע לסוגיית הריקוד או הגיוס. מפרשת "פקודי" למדנו שכמו בדילמה עם עוגות השמרים, המבחן היחיד שלך ושל חבריך הוא מבחן ה"ויעשו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו