האדם הוא סך זיכרונותיו, ומי שמאבד את זיכרונו מאבד את ליבת האישיות שלו. "אדם צובר זיכרונות כמו נמלים בחודשי הקיץ" כתבה יונה וולך, והזיכרונות הללו אמורים לפרנס אותו בימי החורף הקרים - זיכרונות ילדות וזיכרונות אהבה, טראומות מודחקות וסודות כמוסים, הדברים שלמדנו והדברים שחווינו, כולם יחד מעצבים את הדמות שלנו.
לא במקרה מצווה התורה שוב ושוב "לזכור" - את יום השבת ואת יציאת מצרים, את הניסים שעשה לנו ה' בדרך ואת הזוועות שעשה לנו עמלק. יום הדין היהודי המצוין בראש השנה מכונה בתורה "יום הזיכרון", ואפילו במגילת אסתר המפנה בעלילה חל כאשר דפדף המלך אחשוורוש בספר הזיכרונות. הזיכרון שלנו הוא מי שאנחנו, ולכן מובנת כל כך הקדושה היתרה שמייחסת החברה הישראלית לימי הזיכרון שלה.
לפני חודש וחצי נפרדנו בצער מאבא שלנו, שהלך לעולמו זקן ושבע ימים, ותודה גדולה לכל המנחמים הרבים שליוו אותנו בימים הקשים הללו. כמו הרבה קשישים, גם שנותיו האחרונות של אבא ז"ל התאפיינו באובדן זוחל של זיכרונות, תודעה, הבנה וזהות.
השתתפתי בחיי באינספור סמינרים משותפים, בקבוצות דיאלוג ובמעגלי שיח. הייתי במפגשים של דתיים וחילונים, יהודים וערבים, ימנים ושמאלנים, קרניבורים וצמחונים. אבל שום דבר לא נתן לי כלים של הקשבה והכלה, פתיחות וסובלנות, כמו התנסות בליווי מקרוב של אדם עם דמנציה. לנהל שיחה עם מי שמזהה אותי כמישהו אחר, שחושב שהיום שבת ומתעקש לערוך קידוש אף על פי שרק יום שלישי, שבשבילו העונה אחרת ממזג האוויר שבחוץ, שעבורו המתים עדיין חיים, ושהמקום שבו אנו נמצאים שונה לגמרי. ולמרות כל זה - לכבוש את האינסטינקט ולא לתקן אותו. לא להסביר לו שהוא טועה. לא לבשר לו שמי שבעיניו חי, כבר מת מזמן. ההתמסרות המלאה לנקודת מבט אחרת לגמרי על המציאות היא אחד האתגרים הכי גדולים שידעתי, אך גם השיעור הגדול ביותר בהקשבה שקיבלתי בחיים.
בבית האבות המדהים שבו בילה אבא ז"ל את התקופה האחרונה, הצוות ביקש מאיתנו תמונה של אבא מימים טובים יותר, וביקשו שנכתוב פסקה על חייו - מי הוא ומה הוא - היכן נולד ומתי עלה לארץ, מה למד, במה עסק, מה אהב לעשות בשעות הפנאי וכמה ילדים גידל יחד עם אמא. התמונה המחויכת של אבא מאחת החתונות המשפחתיות, בתוספת הפסקה המפרטת בקצרה את סיפור חייו, היו תלויות על דלת חדרו בבית האבות. כך אנשי הצוות הניגשים לטפל בו יידעו מיהו ומהו. יכירו גם את האיש שהיה, ולא רק את המצב העגום שבו נתון מי שהולך ומאבד את זיכרונותיו ואת זהותו.
בסוף פרשת "כי תשא" שובר משה את לוחות הברית. הוא משליך מידיו את מעשה האלוקים ומנפץ אותם בתחתית הר סיני. חז"ל למדו מהפסוקים המתארים את שבירת הלוחות ואת עשיית הלוחות השניים, כי לאחר המעשה אסף משה את השברים והניח אותם בארון הברית יחד עם הלוחות החדשים. הגמרא במסכת ברכות לומדת מכך רעיון מדהים - "היזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן: לוחות ושברי לוחות מונחות בארון" (מסכת ברכות, דף ח, ב). הזקן הדמנטי משול בדברי חז"ל ללוחות הברית השבורים - שאף על פי שהם שבורים ומנופצים, לא בטלה מהם קדושתם וראויים הם למקום של כבוד בהיכל ה'.
העולם שלנו רגיל להשליך אחרי גוו את מה שנשבר. אנחנו כבר כמעט לא לוקחים נעליים לסנדלר, בגדים לחייט ומכשירים אלקטרוניים לחשמלאי. יותר פשוט וזול לקנות חדש. אפילו מכונאות הרכב היא מקצוע הולך ונעלם בעולם המכוניות החשמליות. הרעיון של לאסוף את השברים ולשמור אותם, כפי שעושה משה ללוחות הברית, נראה לאדם המודרני רעיון מוזר ותמוה - זה הרי כבר שבור, ויש לוחות חדשים, מה הטעם בשמירת השברים?
התפיסה הזו יכולה להיות הגיונית כשמדובר בסנדלים שחוקים, בחולצה קרועה או בטוסטר שגורם שוב ושוב לקצר חשמלי במטבח, אבל לעיתים נראה שהיא זולגת קצת גם ליחס לבני אדם. אנחנו מניחים ש"העולם שייך לצעירים", ויש לנו מעט סבלנות לזקנים שנוסעים לאט יותר, או שלוקח להם קצת יותר זמן להוציא את הארנק בתור בסופר. אנחנו משבחים ומעריכים את אלו "שלא רצו להיות לנטל על המשפחה", כאילו זה חיסרון או מגרעת לקבל חיבוק ועזרה מהילדים שלך לעת זקנה.
כנגד התפיסה הספרטנית והאכזרית הזו במקצת, שמעריצה את השלם, הצעיר והחד, ושנגמרה לה הסבלנות ללוחות ולאנשים שבורים, חביבים עלי דבריו של ר' אלכסנדרי - "א"ר אלכסנדרי ההדיוט הזה אם משמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו, אבל הקדוש ברוך הוא כלי תשמישו שבורים שנאמר 'קרוב ה' לנשברי לב'" (ויקרא רבה, ז).
