"שתמיד תזכו להיות בצד הנותן" איחלה לי לא מזמן מישהי בתגובה לטובה שעשיתי עבורה, וחשבה ודאי שהיא מברכת אותי בדבר שיסב לי אושר, אך הברכה התמימה הזו, הסבה לי צער גדול. למען האמת, אני לא מאחל את הדבר הזה לאף אחד.
האיחול הזה משקף תפיסה נפוצה ושגויה, לפיה העולם מתחלק ל"מעניקים" ו"נזקקים" - לאלו שיש להם ולאלו שאין להם. ואם אכן כך המצב, אז השתייכות לקבוצה הראשונה היא זכות ומעלה, והשתייכות לקבוצה השנייה היא בזויה ועלובה. כמעט בכל לוויה שאני מזדמן אליה, אני שומע בהספדים את המשפט השחוק והמצער שמשבחים בו את המנוח על כך ש"לא רצית להפוך לנטל על משפחתך", כאילו שיש איזו פחיתות כבוד או מעלה באפשרות שאדם, גם אם הוא קשיש מופלג, זקן, שבע ימים ורב פעלים, האהוב על בני ביתו, יהפוך חלילה ל"נזקק".
כולנו נזקקים באופן זה או אחר. יש מי שחסר לו כסף, ויש מי שחסרה לו השכלה, האחד צריך עצה, השני צריך חיבוק. זה זקוק לקורת גג, וזה זקוק לקורת רוח. המחשבה שהעולם מתחלק למלאים וחסרים, היא חוסר הבנה גם של חווית השפע וגם של חווית המחסור - אין אדם שאין לו כלום, ואין אדם שיש לו הכל. כולנו לעולם גם בצד הנותן וגם בצד המקבל. "אלוהים לא סוציאליסט" נוהג אחי לומר בצדק על האופן שבו מתחלקות הצרות בעולם. אך הוא גם לא קפיטליסט מהסוג החזירי.
לפעמים אנחנו מתלהבים ומתמוגגים מאותן דמויות חד פעמיות או אנשים מופלאים שכל ישותם מוקדשת לנתינה לאחרים. אך מהרב פרומן ז"ל למדתי שזו לא מעלה. "אדם שלם הוא גם נותן וגם מקבל" (חסידים צוחקים מזה, מג) הוא כתב פעם על אלו שהגזימו יותר מדי עם המושג מסירות נפש. יש אנשים שהשיעור שלהם בחיים הוא ללמוד לצאת מעצם ומאנוכיותם ולתת לאחרים, אך יש כאלה שזקוקים לשיעור ההפוך – ללמוד לוותר על תחושת העליונות והכוח שיש בנתינה הבלתי נגמרת ולהתחבר רגע לחולשה שבבקשת העזרה וליכולת לקבל סיוע.
שלוש פעמים לאורך הפרשות הרבות שמקדישה התורה לבניית המשכן, חוזרת הדרישה לגייס משאבים מעם ישראל. פעם אחת בראש פרשת תרומה – "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות כה, ב). פעם אחת בראש פרשת תצווה – "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כז, כ). ופעם אחת בראש פרשת כי תשא – "כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'" (שמות ל, יד).
איסוף התרומות למשכן ה' מלמד עקרון חשוב ומפתיע. ה"נזקק" הראשון שלו מצווים בני ישראל לסייע, לפתוח את הארנק ולתת משלהם, הוא כביכול הקב"ה בכבודו ובעצמו. ולמרות שהכסף יוצא מכיסם של בני ישראל ונכנס לקופה של בית האלוהים, ברור לכל בר דעת שאין כאן יחסים של חזק הנותן לחלש, אלא דווקא להיפך. "כשהמקבל אדם חשוב אז נחשב הנותן כמקבל" כתב הרב יעקב צבי מקלנבורג בפירושו "הכתב והקבלה". ה"הזדקקות" של המשכן לתרומות של ישראל מאפשרת זכות גדולה לעם להיות שותף בבניית מרחב הקדושה שלו. ובאופן דומה, הנכונות של כל אחד ואחת מאיתנו לקבל עזרה מהסביבה שלנו, מאפשרת לחברים שלנו את הזכות לתמוך בנו.
יש סביבנו אינסוף צרכים וחוסרים – שכול וכאב, פצועים והלומים, מילואים בלתי נגמרים, עסקים שקרסו, לחצים נפשיים ומשפחתיים, מחלות גוף ורוח עם או בלי קשר למלחמה. חסד גדול עושים אלו שמוכנים לעזור למי שעל ידם, וחסד גדול לא פחות עושים אלו החווים את הקושי ומוכנים לבקש עזרה, לומר מה בדיוק הם צריכים ולכוון את הנתינה למרחב רלוונטי.
כשאדם תורם מכספו, מזמנו או מכוחו, הוא מתמלא לפעמים בגאווה ובכוח על כך שהוא "בצד הנותן". אבל בניית המשכן מלמדת אותנו איזו תפיסה הרסנית ושגויה זו. שגם השלמות האלוהית היא "נזקקת" לפעמים. שמותר וראוי וכדאי לפעמים להיות גם בצד המקבל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו