התרגשתם מהתרומות לירדן ביבס? תחשבו שוב

השבוע חרך את הרשת עוד קמפיין גיוס כספים לטובת אחד הגיבורים המופלאים שחזרו מתופת השבי בעזה. בנדיבות מרשימה פותח עם ישראל את הארנק ותורם מיליוני שקלים לרווחתו ולשיקומו של מי שהיה במקום הנורא בתבל ושרד. זוהי מטרה נעלה וראויה מאין כמותה, ואני גאה להיות חלק מעם שמבין את זה ומתגייס ותורם לכך. ואחרי כל השבחים - נראה לי שמשהו שגוי בפורמט הזה.

יש לי הרושם שהתכיפות של גיוסי הכספים הללו הולכת ועולה. מרוב בקשות לסיוע כבר קשה לבחון לעומק את טיבה של כל בקשה, וכבר נחשפנו לכמה מעשי רמאות מבישים שנעשו באמתלה של סיוע למשפחות שכולות, לפצועים או לחטופים. אבל גם אם ניתן היה להבטיח שכל פרוטה שנתרמת תגיע למטרה שלשמה היא גויסה, עדיין נראה לי שיש בכך טעם לפגם. עם כל הכבוד לרוח ההתנדבות והתרומה, יש דברים שבאופן מהותי צריכים להיות משולמים מהקופה הציבורית.

המחצית השנייה של ספר שמות מוקדשת ברובה המוחלט לבניית המשכן. ובכל פרשה מחדש מקדישה התורה כמה פסוקים לסוגיית גיוס המשאבים. בפרשת "תרומה" נאמר "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כה, ב), ובפרשת "תצווה" – "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר" (שם כז, כ). לאחר מכן, בפרשת "כי תשא", מופיע הציווי לתת את "מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'" (שם ל, יג). ובפרשתנו, פרשת "ויקהל", שוב מצווה התורה "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה'" (שם לה, ה). אי אפשר לכונן מקדש בלי גיוס משאבים קבוע ואינטנסיבי, אבל עדיין כדאי ללמוד משהו מהאופן שבו מתנהל גיוס המשאבים למשכן.

הגמרא מספרת על חג קדום שהיה מצוין בכל שנה בתחילת ניסן. חג "הקמת התמיד" שקבעו חכמים בתקופת הבית השני, כאשר גברה ידם של הפרושים על הצדוקים והצליחו להכריע את הדין לטובתם במחלוקת יסודית בנוגע לתרומות למקדש. דעת הצדוקים היתה כי "יחיד מתנדב ומביא תמיד" (מסכת מנחות, דף סה), אך הפרושים סברו כנגדם "שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה" (שם), זאת אומרת שאדם פרטי אינו יכול לתרום את הבהמות המובאות כקורבן קבע בבית המקדש, ואת הקורבנות הציבוריים יש לרכוש בכספים המגיעים מהקופה הציבורית – מתרומת הלשכה.

המחלוקת הזו היתה כה משמעותית בעיני חכמים, עד שהם קבעו חג של שמונה ימים ביום שבו הצליחו לקבוע את ההלכה כשיטתם ולשלול את שיטת הצדוקים שסברו כי אדם פרטי יכול לתרום את קורבנות הציבור במקדש. במבט ראשון זו נראית התעקשות תמוהה – הרי המקדש אינו מוסד רווחי. כל הכסף המשמש לתפעול שלו מגיע מתרומות הציבור. לא במקרה מקדישה התורה כל כך הרבה פסוקים לתרומות הללו. מדוע אם כן חשוב כל כך לחז"ל שלא תהיינה תרומות ישירות לקורבנות, אלא רק דרך הקופה הציבורית?

נראה לי שהתשובה פשוטה – הקודש אינו יכול להיות שייך למישהו באופן ספציפי. המקדש אינו יכול להיות תלוי בפרסונה ספציפית, נדיבה ככל שתהיה. הזכות והחובה לשאת בעול הקדושה של עבודת המקדש מוטלת על כלל ישראל, ולא על איזשהו טייקון מזדמן. השותפות הכללית, הבאה לידי ביטוי בעצם העובדה שאחזקת המשכן והמקדש מתבצעת מהקופה הציבורית ולא מכיס פרטי, היא תנאי קריטי להשראת השכינה על ישראל.

כבר אלפי שנים שאין לנו משכן ומקדש, מנורה, קטורת וקורבנות. הקדושה המודרנית שינתה מעט את פניה. המעשים הקדושים ביותר שניתן להעלות על הדעת במציאות חיינו הם מעשים כדוגמת התמיכה, הליווי והחיזוק של נפגעי הגוף והנפש של המלחמה הזו – החוזרים מהשבי, הפצועים, המשפחות השכולות, המפונים והעקורים. השיקום של כל אלו לא יכול להיות מוטל על כתפיהם של אנשים פרטיים. הוא במהותו צריך ואמור להיות משולם מהכיס של כלל ישראל.

גם מדינת ישראל, כמו המקדש או המשכן, אינו מוסד עם כוונת רווח. כל פרוטה של המדינה מגויסת מכיסם של אזרחיה. אבל כשם שלא יעלה על הדעת שאת מטוסי הקרב של צה"ל ירכוש אדם עשיר ומקורב, כך לא ייתכן שאת שיקום שורדי השבי נעשה בתרומות של פילנתרופים. כשם שלא ייתכן שחטיבת שריון תצא לגיוס המונים לטובת רכישת טנקים חדשים, כך לא סביר שמשפחות שכולות יפנו לאפיק הזה כדי לצאת מן הבור הכלכלי שבו הן נתונות.

הסיוע הנרחב והנדיב לכל מעגלי הכאב של המלחמה הזו הוא חובה וזכות לחברה הישראלית כולה. זוהי הקדושה של דורנו שלא ניתן להפריט ולהעביר לאחריותם של תורמים פרטיים. כמו במשכן ובמקדש, התמיכה בכל אלו חייבת להגיע מהקופה הציבורית – מ"תרומת הלשכה".