עדותו של נתניהו בבית המשפט המחוזי סיפקה למפגינים הכרוניים שתי הזדמנויות נדירות: האחת, להטריד מקרוב לא רק חברי כנסת ושרים, אלא אף את ראש הממשלה עצמו, שבדרך כלל מוחזק במרחק בטוח מהציבור. בכל זאת, קשה יותר לתקוע לראש ממשלה מאובטח מגפון באוזן כמו שעשו פעם ליו"ר ועדת חוקה שמחה רוטמן. בראש ממשלה קצת קשה יותר לחבוט עם דגל, כפי שעשו לשר אבי דיכטר. בשביל ראש ממשלה צריך כמה פעילי מחאה נחושים, פצצות תאורה ויחידת אבטחה רשלנית.
וההזדמנות הנדירה השנייה היא היכולה להפוך גם את אולם בית המשפט לאתר מחאה, ולצעוק גם לראש הממשלה מטווח אפס: "האם ההתחייבות שלך לסמוטריץ' חשובה לך יותר מחיי החטופים? (...) מי מממן לך את מכונת הרעל שעוזרת להחריב את המדינה?" כפי שהטיחה בו פעילת המחאה הוותיקה אור־לי ברלב. לברלב, כמו לחבריה לגרעין הקשה של מתנגדי נתניהו, יש ניסיון רב במינוף סוגיות לא־פוליטיות לכיוון אחד. היא השתתפה במחאה החברתית ב־2011, במחאה נגד מתווה הגז, במחאת פרשת הצוללות, במחאה נגד הרפורמה המשפטית ועכשיו היא במחאת החטופים. אלא שהפעם אתר ההפגנה הוא לא צומת או במה עם מערכת הגברה (ברלב השתתפה גם בכאלה) - הזירה הפעם היא אולם בית המשפט. וברלב אוחזת בתעודת עיתונאי, שמאפשרת לה ליהנות משני העולמות: גם לצעוק סיסמאות לעבר ראש ממשלה שאותו היא מתעבת, וגם להתהדר בכל היוקרה שמעניקה תעודת העיתונאי. ויש גם בונוס רגשי ומוסרי: הכל למען החטופים.
כישלונם של מתנגדי נתניהו ושל הגופים והמדינות שחפצים בסילוקו, הרחיב במהלך השנים את השטחים שכבשו המפגינים כדי להביע את חוסר שביעות רצונם מהקלפי. בתקופת הקורונה הוכרזה המחאה נגד הממשלה כזכות קדושה וכסימן ההיכר של הדמוקרטיה. אנשי ה"לך" לסוגיהם עתרו לבג"ץ, וזה קבע כי הפגנות הן "ציפור נפשה של הדמוקרטיה". השופט חנן מלצר עוד טרח והדגיש את חשיבות ההפגנות מול בתיהם הפרטיים של נבחרי ציבור, ובעיקר זה של ראש הממשלה. בעיקר אם הוא נתניהו. לבית המשפט העליון תמיד היתה בעיה עם דמוקרטיה של קלפי, שכן המחנה שאליו הוא משתייך לא מצליח בה במיוחד. לכן העדיף את הדמוקרטיה של הרחוב, של חסימת נתיבי תחבורה והפרעה מתמשכת לסדר הציבורי ולאיכות החיים של כלל אזרחי המדינה.
בג"ץ אמנם הביע סימפתיה למצוקה המתמשכת, אך חופש התנועה והשינה של תושבי רחביה נסוג מפני קדושת ההפגנה. כלומר, לא כל הפגנה: רק ההפגנות נגד ממשלת נתניהו. לאלה יש מעמד מיוחד
ההפגנות מול מעון ראש הממשלה ברחביה לא הצליחו לסלק את נתניהו או להפיל את ממשלתו, אך הן כבשו זירה חדשה: תושבי הרחוב והרחובות הסמוכים. אלה סופגים במשך שנים, בעיקר מתחילת המחאה נגד הרפורמה, את מרי שיחם של שוחרי הדמוקרטיה, ומרי השיח הזה מגיע עם מערכות הגברה. ניסיון לפנות לעזרת בית המשפט העלה חרס. בג"ץ אמנם הביע סימפתיה למצוקה המתמשכת, אך חופש התנועה והשינה של תושבי רחביה נסוג מפני קדושת ההפגנה. כלומר, לא כל הפגנה: רק ההפגנות נגד ממשלת נתניהו. לאלה יש מעמד מיוחד.
כבר בשנת 2020 קבע השופט פוגלמן כי "הגם שאין חולק כי לקיום ההפגנות דנן בלב שכונת מגורים ישנן השלכות כבדות משקל על מרקם החיים של התושבים ועל רווחתם, איני סבור כי אלו מצדיקות פגיעה כה דרסטית בחופש הביטוי ובחופש ההפגנה בדרך של העתקת מיקום ההפגנה".
קידוש ההפגנה חלחל לדרג המפגין. לא רק הרחבת הזירה, אלא ניסיון להחליף את החיים האזרחיים עצמם בשלטון הרחוב והמגפון. חופש הביטוי נסוג מפני מפוצצי כנסים. חופש התנועה נסוג מפני מחסומי המשטרה, שאפשרו למתנגדי הרפורמה המשפטית להשתלט על צומת קפלן בכל שבת ועל צמתים אחרים במה שכונה בחן "ימי שיבוש". ההליך הפרלמנטרי הדמוקרטי שרד כמה פעמים מצור על בתי ח"כים ושרים מהקואליציה - שהמפגינים ניסו למנוע מהם לצאת מבתיהם ולהצביע בעד חוק צמצום עילת הסבירות ב־2023 ובעד התקציב השבוע.
טקס סיום קורס טיס - הפגנה. טקסי יום הזיכרון בבתי העלמין הצבאיים - הפגנה. טקס המשואות - הוקלט מראש, כדי שלא יהפוך גם הוא לאתר ביטוי ל"ציפור נפשה של הדמוקרטיה". מבואות של בתי חולים - הפגנה. של רופאים, כמובן, לא של חולים. אלה מן הסתם יסולקו על ידי אנשי האבטחה, אם ינסו תעלול כזה. גם תפילות יום כיפור הפכו לאתר הפגנה. או פוגרום. תלוי בעיני המתבונן.
סיקור מתמשך ואוהד של הפגנות קפלן, פעילי קפלן, מעודדי סרבנות, לשעברים שמאשימים את נתניהו בכל עניין שהוא - עשו את שלהם, ואזרחים שלא הצליחו בקלפי, הפנו את האנרגיות שלהם למקום אחר. והמקום האחר הוא כל מקום.
גם הכנסת נכבשה. קשה היה להפקיע אותה לטובת כותרות כמו "שוד הגז" או "הפיכה משטרית", אך סוגיית החטופים הצליחה לעקוף את המחסומים. לא נעים להגיד לא למשפחות חטופים ולמשפחות שכולות, ולכן הותר להן לשבת בכל ועדות הכנסת, לשאת דברים, להניף שלטים, ולפני שלושה שבועות - גם להפגין במליאת הכנסת. גם יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, השלים עם שינוי הייעוד: "מתחילת המלחמה הכנסת פתחה את שעריה למשפחות החטופים ולמשפחות השכולות באופן חסר תקדים". אזרחי ישראל אכן צריכים להתקבל בברכה בכנסת, אבל במסגרת המתאימה. שיבוש העבודות של ועדות הכנסת על בסיס קבוע לא עוזר לא לחטופים, לא למשפחות השכולות ולא לדמוקרטיה. טיבו של "אופן חסר תקדים" להפוך לתקדים.
כאשר היועמ"שית מתעצלת לאכוף את החוק על קדושי המחאה בנימוק "אין מחאה אפקטיבית בלי הטרדה והפרעה לסדר הציבורי", משתמע מדבריה שזכות ההפגנה היא לא רק חלק מחופש הביטוי הדמוקרטי, אלא שיש לדאוג לכך שהמחאה תהיה אפקטיבית, כלומר תשיג את מה שהדמוקרטיה לא הצליחה להשיג. ואם המחיר הוא הפיכת כל המרחב הציבורי והפרטי לאתר לגיטימי להפגנות - כל העולם כולו צומת קפלן, עם מגפונים וזמבורות, והמחאה הקדושה הפכה לטנטרום בלתי פוסק של ילדים מפונקים שאף אחד לא אומר להם: די. הולכים הביתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו