לא בידיים של ביבי. עברו חודשיים מאז הושבע דונלד טראמפ לנשיאות המעצמה החשובה בעולם, ומי שחשב שהוא קיבל על עצמו את התפקיד כדי לבצע את הנחיותיו של נתניהו, הרים השבוע גבה או שתיים. שליחו המיוחד של טראמפ למזרח התיכון, סטיב וויטקוף, העניק ראיון מדהים, כמשיח לפי תומו, לפודקאסט של טאקר קרלסון, עיתונאי רפובליקני, שבחברתו חש כנראה ממש בבית.
אולי משום שלא היה זה אולפן טלוויזיה עם מצלמות רבות, אור מסנוור וקור המנסה להתמודד עם המכשירים השונים, אמר וויטקוף את אשר על ליבו. ביקורתו על נתניהו היתה יותר מדיפלומטית, כשאמר שמדיניותו באשר לעזה אינה עולה בקנה אחד עם שאיפת רוב הציבור בישראל לראות את החטופים שבים הביתה. "לפעמים אנחנו מסכימים זה עם זה, יש פעמים שאנחנו לא מסכימים", אמר כשהוא נזהר בכבודו של ביבי, ומוסיף כי מניעיו "טובים". אמור מעתה: המחלוקות המתגלעות בינו לבין ראש הממשלה אינן נובעות מכוונות רעות של האחרון.
הוא לא שלל את פתרון שתי המדינות, והביע דעה כי הרחקת חמאס מן השלטון ברצועה תוכל, אולי, להיעשות "בעזרת דיאלוג". הוא אינו חוסך במחמאות לקטאר, מדגיש כי היא בעלת ברית של ארה"ב וסבור כי מדובר ב"אנשים טובים והגונים". אולי זה מסביר מדוע הוא ממעט, לאחרונה, בביקורים אצלנו, אחרי שבעקבות הבחירות באמריקה כבר חשבנו שהוא קונה דירה באריאל.
פה אחד. ההצבעות פה אחד בישיבות הממשלה על פיטורי ראש שב"כ והיועצת המשפטית לממשלה גרמו לי לשקוע בשרעפים השבוע. חלק מן המצביעים מוכרים לי היטב. אילו היו שואלים אותי, לפני שנתיים-שלוש, כיצד יצביעו בנסיבות כאלה, לא הייתי מהסס והייתי אומר כי יתנגדו להצעות ההחלטה הללו, גם אם יהיו היחידים שיעשו זאת. חשבתי, בעיקר, על מה שהם אומרים לעצמם כאשר הם מרימים את ידם למען פגיעות אנושות בדמוקרטיה שלנו. זו היחידה במזרח התיכון, ואשר אנו עדיין גאים בה.
אני יודע, קל לדרוש מהם להתפטר, אבל זו אינה האופציה היחידה: ניתן לבטא עמדות מיעוט, להצביע נגד הצעות ההחלטה, להימנע לפחות, ולחלופי חלופין - לצאת מן החדר בעת ההצבעה. אבל לא לעשות דבר מכל האפשרויות הללו? צאן בעקבות המשכוכית? ואז אני אומר לעצמי שהם מנחמים את עצמם בכך שאת ההצבעה, בניגוד גמור לדעתם, יוכלו להסביר בספרים האוטוביוגרפיים שיכתבו בעתיד. שם יבהירו הכל. הם אפילו יביעו גאווה על כך שהצביעו בניגוד לציפיות מהם, והסתכנו באובדן אהדת הציבור. הם יסבירו שהבחינו, כמו כולם, שמשהו רע קרה לביבי. אולי מאז החל משפטו. שהוא נעשה עיוור לצבעי ביניים, ורואה הכל בשחור־לבן, ואם אינך תומך בו - אתה הופך בן־לילה לאויבו. שאילו היו רק הם מצביעים בניגוד לציפייתו של המנהיג, לא היה בידם לשנות את ההחלטה, אבל היו הופכים ללא רלוונטיים. שעדיף שאנשים כמותם יישבו ליד שולחן הממשלה מול הבן־גבירים, ושלא תיוותר הזירה בלי דמותם השפויה.
לא תזכו להנחות, גם אם תולדות חייכם יהפכו לרבי־מכר (והסיכוי לכך אינו גדול במיוחד). הישיבות הללו, שבהן הצבעתם כולכם, פה אחד, חלקכם הגדול בניגוד מוחלט לאינסטינקטים הבסיסיים שלכם, יישארו תמיד אותות קין על מצחיכם.
הוא לא רקד. לשר הבינוי והשיכון, יצחק יששכר גולדקנופף, היה חשוב מאוד להבהיר השבוע כי הוא לא רקד בחתונת אחיינו, בעת שהמוזמנים שרו, כמעט באקסטזה, "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, בלשכות איננו מתייצבים, נמות ולא נתגייס". הוא רק עמד במרכז מעגל חסידים משולהבים, והסביר שלא חש בנוח להסתייג מהתנהגותם, משום שלא רצה לפגוע בחתן. ואנחנו, במקום להעריך אותו על רגישותו האנושית, התנפלנו עליו כולנו, כאילו עמד, חלילה, בכניסה לבקו"ם ושידל חרדים להתגייס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו