המצב. ישראל חזרה השבוע ללחימה בעזה. המטרות נותרו כשהיו: פגיעה ביכולתו הצבאית של חמאס ומיטוט שלטונו, ושחרור החטופים. גם הדילמה נותרה כשהיתה: איך מקיימים את המטרות האלה במקביל, בידיעה שהן סותרות זו את זו. אם הולכים להסכם - חמאס מתעצם צבאית ושלטונית. ואם נכנסים ללחימה אינטנסיבית - מסכנים בהכרח את החטופים. 532 ימים של לחימה לימדו אותנו שאין גם וגם. מי שטוען אחרת, משקר.
העילה הרשמית לחזרה ללחימה היא סירוב חמאס להתקדם במו"מ לשחרור חטופים. חמאס אכן סירב לקדם את המתווה הנוכחי שהציע המתווך האמריקני סטיב וויטקוף, אבל גם ישראל לא באה לעניין בידיים נקיות: היא חתמה על הסכם תלת־שלבי, ועמדה רק בשלב אחד שלו. הניסיון שלה עכשיו הוא להאריך את השלב הזה, הראשון, מבלי לשלם את המחיר של השלבים הבאים. כתמיד, בינתיים מי שמשלמים את המחיר הם החטופים.
כשחודשה הלחימה השבוע, רה"מ בנימין נתניהו דיבר על "מלחמת שבע החזיתות". מאמציו לקבע שם למלחמה נוגעים ללב: קודם "מלחמת התקומה", ועכשיו שם שנשמע כמו עונה לא מוצלחת של "משחקי הכס". השם הרשמי הוא זה שהתקבע בעם מהרגע הראשון - מלחמת 7 באוקטובר. יום המחדל הוא היום הקובע, ולא רק לצורכי מיתוג. הוא יהיה גם נקודת המוצא של ועדת החקירה הממלכתית, שממנה הממשלה מנסה לחמוק. בינתיים זה מצליח לה, אם כי בדרך נחשפות פניה המכוערות: ביחסה המבזה למשפחות חטופים ולמשפחות חללים, וביחסה המפלה למפונים ולשאר נפגעי המלחמה.
האפליה הזאת זועקת במיוחד בהקשר של חוק ההשתמטות מגיוס. שובה של המלחמה מבשר גם את שובם של צווי ה־8 לעשרות אלפי אנשי מילואים, שכבר שירתו מאות ימים מאז השבת ההיא. את הממשלה זה לא מעניין - מה שמחייב את צה"ל למצוא פתרונות למשבר כוח האדם. אחד מהם הוא גיוס של בעלי פרופיל 64 למקצועות קרביים. כלומר, צה"ל ישלח לקרב חיילים לא כשירים משום שהמדינה משחררת חרדים כשירים לגמרי. בקצב הזה, בעתיד יגייסו גם נכי צה"ל וקשישים.
שר הביטחון ישראל כ"ץ, שאמור לייצג את צורכי צה"ל, עושה בדיוק את ההפך. ההתייצבות שלו בשישי שעבר בישיבת "עטרת שלמה" - שתלמידיה שרו באקסטזה "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים" - זיקקה את מהות הקדנציה שלו, ואת מהות הקדנציה של הממשלה כולה: שימור השלטון, קודם לשמירה על המדינה.
(ע)בר. בנובמבר האחרון, אחרי שיואב גלנט פוטר ממשרד הביטחון, נתניהו מיהר לדחות את הדיווחים בתקשורת על כך שהבאים בתור הם הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש שב"כ רונן בר, וטען שהם נועדו "לזרוע פירוד ופילוג". נתניהו אף התקשר לשניהם, והבהיר שהוא מצפה להמשך עבודה משותפת איתם.
עברו ארבעה חודשים, ושוב התברר שנתניהו שיקר. כ"ץ, שהחליף את גלנט, פעל מיומו הראשון לגרש את הלוי (והצליח), ובראש שב"כ טיפל נתניהו בעצמו. את מה שהוא לא עשה אחרי מחדל שעלה בחייהם של 1,200 אנשים, הוא עשה בגלל חקירת פרשת "קטארגייט" שמלחכת את שולי לשכתו. עניי עירך קודמים, נכתב בתלמוד. אצל נתניהו העניים והמסכנים יכולים לחכות - סביבתו קודמת לכל.
בר עסק בשבועות האחרונים בהכנת המלחמה שחודשה השבוע. המודיעין והיעדים היו שלו - בשיתוף עם צה"ל, כמובן. העובדה שנתניהו שלח אותו לתכנן מלחמה ביד האחת ודקר אותו בחזה ביד השנייה היא בלתי נתפסת. העובדה שבר נדקר בחזה בידי מי שאמור לתת לו גב, והמשיך לתפקד כאילו כלום, היא בלתי נתפסת לא פחות.
שב"כ הוא מכונה. הוא מוכוון כולו לסיכול טרור 24/7. אבל גם המכונה הכי יעילה ומשומנת מזייפת לפעמים - ראינו את זה ב־7 באוקטובר. וגם המכונה הכי יעילה ומשומנת זקוקה למהנדס מוצלח שידאג שתפעל. מי שחושב שלהחליף ראש שב"כ זה משהו שעושים על הדרך, ככה באהלן־אהלן, לא מבין את המקצוע. בטח אם הוא עושה את זה בזמן מלחמה, כלומר פוגע ביודעין במאמץ המלחמתי.
המתקפה שסופג בר ושסופג שב"כ לא פוסחת על עובדיו. אף אחד לא אוהב שקוראים לארגון שלו "שטאזי" או "מאפיה", ואף אחד לא חי בשלום עם שקרים על מרתפים ועינויים וארכיונים סודיים. חשבו על מאבטחי היחידה לאבטחת אישים, שפוגשים את זה על בסיס יומיומי בירושלים או במיאמי. וחשבו על אנשי המבצעים, שחלקם גדלו עם בר והלכו אחריו במקומות שרוב שרי הממשלה וחברי הכנסת לא ידרכו בהם לעולם.
אתמול התחלף ראש אגף המבצעים בשב"כ, נ'. אם תפגשו אותו ברחוב, הדבר האחרון שתחשבו זה שמדובר בלוחם, ועוד בלוחם־על, מאלה שעושים עליהם סדרות. נ' הוא האיש שהגיע לחמ"ל המבצעים בליל 7 באוקטובר, אף שזה לא היה אירוע "שלו", והיה מוטרד מספיק כדי לשלוח צוות טקילה לדרום. והוא האיש שהורה לשלוח לדרום לוחמים נוספים שלו (שחלקם נהרגו ונפצעו). והוא האיש שבאלתור מהיר אפשר את שחרורה של התצפיתנית החטופה אורי מגידיש בראשית המלחמה, ואת שחרור החטופים לואיס הר ופרננדו מרמן ברפיח, ואת ארבעת חטופי "מבצע ארנון", ואת הבאת אורון שאול החלל, והוא גם האיש שברקורד שלו נמצא כמעט כל מבצע חיסול משמעותי בעזה, ועוד אינסוף מבצעי סיכול ביו"ש ובגזרות נוספות שרובם יישארו חסויים לנצח.
וגם את נ' ניסו לטנף במכונת הרעל. לטעון שהוא הודח בשל אחריותו - אף על פי שלהד"מ. הוא מסיים כי כבר חמש שנים הוא לא בבית, ויש לו ילד, והגיע הזמן לרענן את השורות גם באגף המבצעים - אף על פי שהנעליים שנ' משאיר הן בהחלט במידה יוצאת דופן.
ואם לא הובן - הסיפור הוא לא על בר, או על נ'. הוא על שב"כ ועל העובדים שלו. גם להם יש סף שבירה. ולטובים ביניהם גם יש אלטרנטיבות. ואם הם ילכו, יהיה כאן בהכרח שב"כ טוב פחות. ואם שב"כ הפחות־טוב הזה גם יהיה פוליטי יותר - לישראל יהיה ביטחון טוב פחות. זה שחור או לבן. אין אמצע.
הווה. כמעט 7 מיליון שקלים - זה הסכום שגויס, נכון ליום רביעי בצהריים, בקמפיין ההמונים "כולנו למען ירדן ביבס". סכום מרשים, שגדול משמעותית מהיעד של 5 מיליון השקלים שהוצב בהתחלה, מה שלימד שוב עד כמה נכונים הישראלים לפתוח את הלב ואת הכיס עבור מי שצריכים.
אין ספק שירדן ביבס צריך. משפחתו נחטפה ונרצחה, הוא נחטף ושוחרר, ביתו נחרב עד ליסוד. במידה רבה, הוא דוגמן הבית של המלחמה הזאת. של ההפקרה, וגם של התקומה. השאלה היא אם שיקומו - ושיקומם של שאר החטופים - הוא עניין פרטי של אנשים טובים, או עניין של המדינה שהפקירה אותם. התשובה המצערת היא שמדינת ישראל הפריטה את עצמה. היא דואגת רק למי שהאינטרסים שלהם חיוניים לקיומה של הממשלה. השאר - שיסתדרו לבד.
קבלו עוד דוגמה: שיקום ניר עוז. הקיבוץ מעריך את העלויות ב־500-400 מיליון שקלים. משרד האוצר מוכן לשים 250 מיליון. כשביקר בניר עוז, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' אמר שמגיע להם הכל. אז אמר. בפועל, התקציבים זורמים רק למי שקרובים לליבו. מישהו הציע השבוע שהקיבוץ המוכה - סמל האסון, שרבע מתושביו נרצחו או נחטפו - ישנה את הגדרתו לישיבה, ואז התקציבים יזרמו חופשי.
ואם כבר כסף, השבוע נסגרה עסקת המכירה של חברת Wiz לגוגל העולמית (או "אלפאבית", בשמה הרשמי). מתוך 32 מיליארד דולר שתשלם הרוכשת, משהו כמו 10 מיליארד שקלים במיסים יגיעו לאוצר הישראלי. זה כסף שהוא מחוץ לבסיס התקציב, ומתבקש לתהות מה ייעשה איתו, כי זה כסף גדול. אפשר לממן באמצעותו את כל שיקום העוטף, או את שיקום הצפון, או את ההטבות למילואימניקים, ויש עוד המון דברים טובים וחשובים שהוא יכול לשמש להם, שספק אם יקרו.
ובהמשך לזה, מילה על מקור הכסף: מנכ"ל Wiz אסף רפפורט הוא בוגר 8200, והוא הומוסקסואל, והוא ממובילי המחאה. זה לא נותן לו זכות לקבוע לאן המיסים שלו ילכו, אבל זה כן מקנה לכולנו חובה לפקוח לרגע עיניים ואוזניים ולהקשיב ולראות. בסיס הצמיחה של המשק הישראלי מגיע מההייטק, שהוא המנוע לא רק של חברות הסייבר, אלא גם של התעשיות הביטחוניות, של הרפואה, של החקלאות המתקדמת, ובאופן כללי של מה שמכונה "היתרון האיכותי", ששם את מדינת ישראל צעד (ולפעמים הרבה צעדים) לפני רוב העולם - ובוודאי לפני הסביבה הגיאוגרפית העוינת שלה.
היתרון האיכותי הזה הוא תולדה של מערכת חינוך טובה שהיתה פה פעם, ושל מצוינות אישית, ובעיקר של שוק פתוח ותוסס שמרבה מחשבות ורעיונות. כל אלה נתונים בשנים האחרונות תחת מתקפה קבועה, בהובלת הממשלה. חלקה מגיע מקנאה, חלקה האחר - משנאה.
התוצאה היא שאיי המצוינות האלה, שהם הקטר שמוביל את המשק, נחלשים בהתמדה. מספר העוזבים את ישראל גדל, וגם אם הרוב עדיין נשארים להילחם על הארץ שלהם - או על מה שהיא היתה - רבים מהרהרים בקול על עזיבה, או לפחות על הכנת הקרקע ליום סגריר. זה מתבטא בכמות הכסף שיוצא מכאן, בכמות הנכסים שנרכשים בחו"ל, במספר הישראלים ש"רק מבררים" אפשרות של רילוקיישן.
עכשיו נחזור לרפפורט. בהסכם, הוא התעקש להותיר את מרכז המחקר והפיתוח של Wiz בישראל. זה אומר שהמוחות הטובים ביותר יישארו כאן. בינתיים. כי אם המתקפה עליו ועל מה שהוא מאמין בו תתחזק - הוא עלול להחליט אחרת. וכמוהו, כל מנכ"ל או בעלים של כל חברת הייטק. העולם מציע להם שלל פיתויים, רק שיבואו: ממענקים כספיים אדירים, ועד ויזות עבודה וקיצור פז"מ לאזרחות והטבות שונות ומשונות.
כאמור, בינתיים הם נשארים כאן. ככל שישראל תשנה את פניה, הדילמה שלהם תגדל. מי שלא מבין שיש קשר ישיר בין פיטורי ראש שב"כ והיועמ"שית ובין שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים ובין חוק ההשתמטות מגיוס (ואפשר להמשיך) לבין הדילמות של מי שמאמינים שזהו סופה של הדמוקרטיה, ומבחינתם גם סופה של המדינה - לא מבין עד כמה ישראל תלויה על בלימה כרגע.
עתיד. השבוע נעצר ראש עיריית איסטנבול, אקרם אימאמאולו. ההאשמות אינן חשובות - ממבו־ג'מבו כלשהו של ענייני כספים וטרור, שמבקש להסתיר את העובדה הפשוטה שהיה צורך להיפטר ממנו כי הוא האיום הפוליטי מספר 1 על הנשיא ארדואן. וכדי להבטיח שהוא לא יהווה איום גם בעתיד, אוניברסיטת איסטנבול הודיעה שהיא שוללת ממנו את התואר האקדמי - תנאי מקדמי להתמודדות בבחירות לנשיאות - והזכות להפגין הוגבלה והרשתות החברתיות נחסמו, במטרה למנוע מחאות והתארגנויות נגד המעצר.
כל זה קורה בהמשך לתהליך שנמשך בטורקיה כבר שני עשורים, שבמסגרתו הודחה (ונכלאה) כל צמרת הצבא, וכל צמרת שירותי הביטחון, וכל צמרת מערכת המשפט, והודחו גם כל ראשי האקדמיה, ועיתונים נסגרו, ואלפים ממתנגדי השלטון הושמו בבתי הכלא. כלפי חוץ, טורקיה עדיין מתהדרת בתואר "דמוקרטיה" - אבל בפועל היא מדינה של מנהיג עליון אחד שקובע הכל.
וכל זה קורה אצלנו היום. וזה לא לוקח שני עשורים, אלא זה קורה במהירות שיא. ראשי הצבא הודחו, ראש שב"כ בדרך, וגם הצמרת המשפטית תחת מתקפה תמידית, עם בליץ חקיקה שנועד לרסן ולסרס אותה. גם האקדמיה תחת מתקפה פרועה, וגם התקשורת - עם הטבות שניתנות רק לערוצים שתומכים בשלטון - וגם זכות ההפגנה כבר מוגבלת בתדירות גוברת, על ידי משטרה פוליטית שנשלטת בידי עבריין סדרתי.
ועכשיו נעשה פאסט־פורוורד. בשלב הבא ייכלאו מתנגדי השלטון, בתירוץ של שמירה על הסדר הציבורי. הניצנים כבר כאן. ואז תגיע ההצקה לראשי האופוזיציה. בהתחלה בחקירות על כל התבטאות, ובהמשך במעצרים. וגם לעיתונאים שיעזו לכתוב נגד השלטון. וזה ייאכף על ידי המשטרה (הפוליטית), ויגובה בידי הפרקליטות (שתהיה פוליטית), ויקבל חותמת מבתי משפט (שייאלצו להיות פוליטיים גם הם), כשברקע שירות ביטחון שראשיו הבאים יידרשו לשרת את גחמות השלטון, אחרת גם הם יוחלפו.
גם בחירות, אם יהיו, לא יהיו נקיות. גם זה כבר כאן - הדרישה לחייב בני מיעוטים בהצהרת נאמנות למדינה כתנאי להצבעה היא רק ההתחלה. אחריה יגיעו דרישות לשלול אזרחות ממי שלא נאמנים מספיק. כך יובטח שלטון נצח. דמוקרטי לחלוטין, כמובן - הרי בניכוי ה"לא נאמנים" לממשלה תמיד יהיה רוב.
ובמקביל לכל אלה, יגדל הנטל על מי שעובדים ומשרתים ומשלמים מיסים, כדי לממן את אלה שלא עובדים ולא משרתים ולא משלמים מיסים. ורבים מהם כן יעזבו, בטרם הם לא יוכלו לעזוב - מה שיגביר עוד יותר את הנטל על אלה שיישארו. והפירמידה ההפוכה הזאת לא תוכל להחזיק את עצמה לנצח, וסופה שתקרוס. וגם אם תחזיק באורח פלאי - היא בוודאי תייצר תוצאות בינוניות יותר, שמשמעותן מדינה בינונית יותר עם ביטחון בינוני יותר, במציאות שבה הדבר היחיד שישראל לא יכולה להרשות לעצמה זה להיות בינונית. כי לטורקיה אין איום קיומי על הגבול, וגם להונגריה לא - אבל לישראל כן. ובינוניות באזור שלנו משמעותה סכנת חיים וסכנת קיום.
ומי שחושבים שכל זה דמיוני ולא יכול לקרות אצלנו - מוזמנים להתעורר, כי זה דופק לנו בדלת. זאת המשמעות של מהלכי הממשלה האחרונים. ישראל הנאורה, המתקדמת, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ה"אור לגויים", הופכת את עצמה במהירות להפך הגמור מכל זה. וחושך על פני תהום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו