לא ברור מה חיים טייב יותר - נאיבי, או האיש שבגלגלי השיניים של מוחו חבויה היכולת לשנות את החברה הישראלית והמדינה. איש העסקים הישראלי, שהגיע לפני 34 שנים לאנגולה בשביל לעשות כסף, וכמה שיותר, נחשב שם כיום כפילנתרופ שבנה קהילות וערים והציל חיי מאות ילדים. טייב חושב שניתן להציל גם אותנו, רק אם נרצה.
"להבדיל אלף אלפי הבדלות לעומת אנגולה ואפריקה, ישראל היא מעצמה כלכלית ויש בה חינוך, בריאות. תגיד שהיא הטובה ביותר באירופה? לא, אבל עובדים", אומר טייב כשאנחנו נפגשים במשרדיו בהרצליה. "לא יכול להיות מצב שאני מצליח באמצעותי ובאמצעות אנשיי לייצר שינוי במדינות באפריקה ואתה שואל 'איך אתה לא משנה גם פה?'. זה לא שאני צריך - אנחנו צריכים. ביחד, אבל צריך גם לרצות ולעבוד על זה, להפנים שפיסת האדמה הזו היא היחידה ששנינו יכולים לחיות עליה ביחד, וטרם הפנמנו. אני שומע לא פעם 'שיתקפלו, שילכו'. זה לא עובד ככה. זו המדינה של הצד השני כמו שזו המדינה של הצד הראשון".
היזם המצליח, נשיא קבוצת "מיטרלי", נולד לפני 64 שנה בירושלים אבל גדל עם ששת אחיו ואחיותיו במושב עולש שבעמק חפר. לא מדובר במושבים המבוססים של היום עם ג'יפ בחניה ובריכה מאחור, אלא בשנות ה־60 הצנועות, אז הספיקו גם שלוש פרות חולבות ותרנגולת. "עם כל החיים הפשוטים, היתה לי ילדות נפלאה", טייב מספר. "אבא עבד בארבע עבודות, אמא בשתיים. אתה מגיע מבית ספר, ואמא אומרת שתורך ללכת למכולת. אתה הולך וקונה שבע כיכרות לחם, שלושה לבנים וארבעה שחורים - וזה מה שמונח על השולחן. לא היינו אף פעם רעבים".
כשגדל, יצא לחפש את מזלו מעבר לים, השתקע בפורטוגל, למד שם את השפה המקומית, התערבב היטב בין בני המקום, אבל בתחילת שנות ה־90, כשאירופה נקלעה למשבר כלכלי, הוא ולא מעט אנשי עסקים פזלו לכיוון אפריקה, שם נחו ההזדמנויות הגדולות. אנגולה, שעד שנות ה־70 היתה קולוניה פורטוגלית, היתה הכי נגישה מבחינתו. מדובר בארץ עשירת מחצבים, עם שדות נפט, מכרות יהלומים, זהב. רק שלפני 34 שנים היא היתה בעיצומה של מלחמת אזרחים עקובה מדם שהחלה ב־1975. המאבק המדמם ניטש בין המפלגה השלטת במדינה בראשותו של הנשיא ז'וסה אדוארדו דוש סנטוש לבין כוחות המורדים "אוניטה", בראשות ז'ונאס סאווימבי.
"הרבה פעמים אנשים מסתכלים על הנקודה שבה הם פוגשים אותך בחייך 'איש עסקים מצליח, איך הוא עשה את זה?', אבל אף אחד לא לוקח בחשבון את 34 השנים שעברתי בדרך", טייב מחייך. "הזעתי, בכיתי, עבדתי קשה, דרכתי בבוץ. כשהגעתי לשם, אנגולה היתה מדינה במלחמה. אתה נכנס לבית מלון ומתקלח עם דלי וקומקום קטן. יכולתי להגיד שזה לא בשבילי ולחזור לארץ, אבל רציתי להיות שם".
להמעיט בערך הקיצונים
"יותר ממיליון איש נהרגו במלחמת האזרחים הזו", מספר איש העסקים, "למדתי את המדינה הזו בצורה יוצאת מהכלל. עשיתי למענה המון בשנים הראשונות - הבאתי אורז, קידמתי עניינים, וב־22 בפברואר 2002 המלחמה הסתיימה. באותו יום נחתי בבירה ודבר ראשון הלכתי לפגוש את הנשיא. אמרתי לו שאני רוצה לייעץ, כי נוצרה הזדמנות. הסברתי לו: 'נלחמת במשך 27 שנים ואתה יכול לסיים בשתי דרכים. הראשונה היא ניצחון מוחץ, שבו מוחקים את אוניטה (המורדים), הם לא קיימים יותר ואנחנו שולטים. או שנחבר אותם אלינו ונייצר משהו שלא היה'. אמרתי 'תבקש מהמורדים שנותרו לצאת מהג'ונגלים, לבוא ללואנדה הבירה, שם תקבל אותם ותן להם להיכנס לממשלה ולצבא ותן להם להקים מפלגת אופוזיציה. תראה לכולם איזה גדול אתה. אתה שולט במאה אחוז בפרלמנט - אז הם ישלטו בחמישה אחוזים, זה כלום. הקמת אופוזיציה - ואתה הופך ללגיטימי', כי עד אז טענו שהוא לא. וזה מה שהוא עשה".
איך חשבת על זה?
"הרבה רעיונות עולים לי בראש, וחוץ מזה אתה קולט, אחרי שאתה מסתובב 11 שנים במלחמה שאין לה סיכוי. תזכור שאלה לא אנשים שנלחמים באויבים שרוצים להשמידם, זו מלחמת אזרחים - שאני נלחם בך. ותאמין לי שהיינו קרובים לכזו לפני 7 באוקטובר. אמרתי לנשיא: 'הקמנו את מדינת ישראל מכלום. אבי לא היה חקלאי וגם העולים האחרים לא, אבל הגענו מכל מיני ארצות כשרק דבר אחד איחד אותנו - כולנו יהודים. לקחו, שמו באותו מושב ואמרו 'אתם גרים פה, תעשו חקלאות ביחד' ובאמצעות החקלאות בנו מדינה. אמרתי לו 'תן לי חבל ארץ, אני אבנה שם מושבים וקיבוצים, ניקח חיילים מכוחות המורדים וחיילים מהצבא שלך, נשים אותם ביחד ביישובים, הם יגדלו עופות, פירות, ירקות וייצרו את השלום".
זה עבד?
"מזמין אותך לראות. קיבלתי שטח בגודל עמק חפר ובניתי שם יישובים, כשהגדול ביניהם מכיל יותר מ־200 בתים והקטן כ־110. יש בית ספר משותף, מתנ"ס, קופת חולים, מאגר מים, כבישים. לקחתי אנתרופולוגים מישראל והם אלה שראיינו חיילים משני הצדדים ובחרו מי מתאים. ראית איך אנשים החלו לדבר ולהיות ביחד. זו דוגמה לאיך ניתן לייצר שלום ואחדות".
אתה מאמין שזה אפשרי גם בתוכנו, בישראל?
"תסכים שאם יושבים חמישה אנשים בחדר יש חמש דעות שונות ולפחות אחד או שניים תומכים בצד הימני של המפה הפוליטית ושניים בצד השמאלי. אין מצב שאם אתה רוצה ואני רוצה אנחנו לא מצלחים לשתף פעולה, הבעיה שאנחנו לא רוצים".
זה קשה כשהשוליים קיצוניים.
"ניקח את הקיצוניים ונבודדם. היום אתה נותן לשוליים לשלוט, למה? איפה ההיגיון, אין לך דעה? אתה צריך להיות הדומיננטי".
באנגולה לא היו קיצוניים?
"תמיד היו, אבל צריך להמעיט בערכם. כיום אתה מעצים אותם. תעצים את המרכז".
להזכירך שגם מלחמה מול אויב משותף לא איחדה בינינו.
"אני חושב אחרת. המלחמה האחרונה הביאה למודעות ששני אנשים, מזרחי ואשכנזי, דתי וחילוני, יושבים באותו נגמ"ש ונלחמים ביחד וזו ההוכחה הכי טובה שאנחנו יכולים לחיות ביחד. תסתכל איזו מהפיכה עשו ילדינו, הם הביאו ניצחון. חד־משמעית אפשר לחיות ביחד, רק ששני הצדדים צריכים לרצות. בוא אשאל אותך: למה כשאתה עובר משבר בעסק מצליח אתה מחפש לעשות גישור עם הצד השני ולא מעוניין במלחמה? אתה מבין שאם זה הולך למלחמה הביזנס יתרסק. בוא נלך לפשרה, נגיע למשהו".
בעסק מפסידים כסף.
"ופה, בסוף היום, מפסידים את הילדים שלנו. זה דור ההמשך, ואם אתה יוצא לרחובות וצועק משהו נגד מישהו, הילד שלך רואה ועושה בדיוק כמוך".
זה נשמע די נאיבי. ההנהגה מרוויחה מהקיטוב.
"שמעת מנהיג מכל הקשת הפוליטית שנתן פה נאום חוצב להבות שיחבר בינינו? לא. אנחנו לא מספיק רוצים, אנחנו לא שם, אבל הילדים שלנו כן, כי הם נלחמו ביחד, הם הבינו את זה".
מפת הדרכים של הרווחה
ב־2016 ייסד טייב את "הקונגרס הישראלי" מתוך אמונה שאפשר להתמודד עם המשברים במדינה דרך בניית גשרים ויצירת שיח רחב בחברה, מה שלא בדיוק עבד בשטח. "עד כמעט עשרה חודשים לפני 7 באוקטובר עשינו עבודה מצוינת ויש לנו הוכחות. עשינו סקרים ואז בא הפילוג הגדול בעם. ממשלת ימין, הרפורמה המשפטית שגרמה ליציאה המונית לרחובות. שם גם עצרנו קצת את הפעילות, כי חשבנו שאנחנו בדרך ללא מוצא. אחרי 7 באוקטובר, כשאתה מסתכל כיום על הרחובות ורואה את הדגלים בלוויית הביבסים, אתה מבין שזה בר ביצוע. אנשים יכולים לייצר שינוי, ואם לא, אז לא נוכל לחיות פה".
אנחנו חיים ממשבר למשבר, כעת גיוס החרדים.
"חובה לשלב את החרדים בחברה, אבל אני לא חושב שלכפות עליהם להתגייס זו הדרך. לתרום לקהילה ולהיות חלק ממנה לא חייב לעבור דרך המדים. אתה יכול לבנות להם שירות לאומי ולהגיע להסכמה. כיום אנחנו לא רוצים, אנחנו קובעים 'אם לא תתגייס, תלך לכלא, ניקח לך זכויות'. למה?".
כי צריך הרבה חיילים.
"ברגע שיש שירות לאומי ואני נותן לחרדי, שמעוניין להצטרף, להחליט אם הוא רוצה שירות הלאומי בלבד או לעשות יותר, תראה שמהר מאוד יגידו לך 'אנחנו רוצים יותר', כי החרדים עצמם רוצים".
ההנהגה שלהם לא רוצה.
"זה בדיוק העניין. העסקנים רוצים פחות מסיבות כאלה ואחרות, אבל הקהילה רוצה כי היא לא יכולה להיות שונה מהסביבה".
טייב מתגורר בלונדון, נמצא הרבה בישראל ואומר שהוא בדרך לחיות כאן לתמיד עם רצון גדול להשפיע על החברה. לפני שנתיים הגיש לשר הרווחה יעקב מרגי את תוכנית הרווחה הלאומית שהכין בעזרת צוות מומחים גדול שגייסה קרן מנומדין שייסד.
"אם אנחנו מסכימים שלכל דבר יש פתרון, אז קודם כל נשב ונלמד את הנושא", הוא אומר. "למה פניתי לתוכנית הרווחה? הבנתי שאף פעם במדינת ישראל לא בנו מפת דרכים שמתחילה ומסתיימת רחוק. שהשר הנוכחי יכול לקבל תוכנית, להתחיל להטמיעה, והשר הבא ימשיך, וזה שאחריו ימשיך, ומישהו יגזור את הסרט בעוד עשר שנים".
זה בדיוק הפחד של השר הנוכחי.
"יפה, וזו הטעות. עזוב את גזירת הסרט ואת הטפיחה על השכם. ההתחלה יותר חשובה מהסיום, כי אם אתה מתחיל נכון אתה תגיע למטרה. בניתי תוכנית, לקחתי את היועצים הכי טובים בארץ, עבדנו עם 'מכון חרוב' והאוניברסיטה העברית ובאנו עם זה לשר בזמנו, מאיר כהן מ'יש עתיד'. הוא חיבק בשתי ידיו והתחייב להעביר את התוכנית בהחלטת ממשלה. שלושה חודשים אחרי - הוא כבר לא היה במשרדו ובא יעקב מרגי מש"ס. תיאורטית יש סיבה להיבהל, מעשית גם הוא חיבק את התוכנית בצורה בלתי רגילה. לא עניין אותו שמאיר כהן היה מעורב ושהצוות הקודם החל, מה שעניין אותו זה מה נכון למשרד ולמדינה. הוא קיבל את התוכנית והחל להטמיעה. באה מלחמת חרבות ברזל, אז רצנו וכתבנו פרק מיוחד איך לטפל בנפגעי המלחמה, והתוכנית הזו רצה כיום. בשלב כלשהו הממשלה תתחלף, ואם מרגי יהיה בממשלה אז טוב, ואם יבוא שר אחר התוכנית תימשך, כי נשכנע שזה הדבר הנכון ביותר".
מה אומרת התוכנית בגדול?
"מדובר בכל הפרקים שקשורים בנושאי הרווחה, מה שצריך לעשות כדי שהציבור שנתמך יקבל את מה שמגיע לו בצורה הנכונה ביותר. למה אי אפשר לעשות את זה בתחום התחבורה, השיכון, יוקר המחיה? בואו נכין תוכניות. למה לא מכינים? כי כל שר רואה איך הוא רץ קדימה ומה הוא עושה בתפקיד הבא. אין יציבות".
נדל"ן מחוץ לקופסה
טייב, שהתחיל באנגולה, פועל כיום בין היתר גם בסנגל, בחוף השנהב ובמוזמביק. מקים פרויקטים לאומיים בתחומי החינוך, בריאות, מים, אנרגיה, חקלאות, בתים בני השגה. אמנם יש במסגרת עבודתו תרומה גדולה לקהילה, אבל לא צריך לדאוג לעמודת הרווח.
"כשאני אומר תוכניות לאומיות, אלה ערים גדולות, בתי ספר. בנינו את בתי החולים הכי מתקדמים באפריקה, בפער", הוא מתגאה. "אתה יכול לחשוב 'הוא נפל מהירח', אבל אני יכול לתת לך רשימה של מודלים שהצליחו בישראל, בשנות ה־50 וה־60, שעבדך הנאמן העתיק אותם אחד לאחד, העבירם לאנגולה והם עובדים. לקחתי את המושב והקיבוץ, שני דברים שונים, והמצאתי את צורת היישוב אלדאה נובה, שרק מתרחבת וכיום היא מיצרניות החלב הגדולות במדינה. לקחתי את רשתות אורט ועמל, עשיתי הכלאה ביניהן ובניתי 56 אוניברסיטאות ובתי ספר עם כל המקצועות הטכניים - נגרות, חשמל, מכונאות רכב, אלקטרוניקה. אחרי המלחמה אלפי ילדים יתומים הסתובבו ברחובות וחיפשו אוכל. באתי לארץ, למדתי איך עובד הכפר הירוק (כפר הנוער החקלאי) ובנינו מודל של כפרי נוער, וכיום יש עשרות רבות כאלה. לא להאמין, בנינו 13 ערים חדשות שהקטנה ביניהן בסדר גודל של 1,200 יחידות דיור והגדולה 4,400 יחידות דיור".
יש לך תפקיד רשמי באנגולה?
"אין, אבל יש לי רעיונות. באתי ואמרתי שצריך לבנות מודל כדי שזה יהיה גם כלכלי. אמרתי למדינה: אתם נותנים את האדמה בחינם ובונים את התשתיות ואז יהיה הרבה יותר קל לבנות מודל עסקי. כך בניתי יחידות דיור במחיר של 67 אלף דולר ליחידה בגודל 100 מ"ר, שיש בה 3 חדרים, 2 שירותים, כולל ריהוט, והאמן לי שגם הרווחנו כסף. בית בר השגה לציבור. איפה המגבלה בישראל? מחיר הקרקע".
יש מה לעשות עם זה?
"הגורם העיקרי למחיר הדיור הגבוה בישראל הוא המדינה עצמה, והגורם שהכי מתאמץ ומשקיע כספים להורדת המחירים הוא הממשלה. זה אצלך ביד. אם תוריד את מחיר הקרקע, מחירי הדיור ירדו. קח רעיון. אתה נותן את האדמה בחינם לקבלן ואומר: תבנה דירות שלא עולות יותר מ־100 אלף דולר. אתה קובע, אתה בעל הבית. אחרי שהוא בונה אתה אומר: 30% ממחיר המכירה מגיע אלי, כי אני נתתי את האדמה בחינם. עשינו דיל מדהים, ומי ייהנה? הזוגות הצעירים. אתה זה שגורם למחיר לעלות בגלל שאתה מוכר את הקרקע ביוקר ואתה זה שצועק כל היום שצריך להוריד את מחירי הדיור".
אם זה פתרון כל כך קל, למה אף אחד לא מרים את הכפפה?
"כי זו ההכנסה הכי גבוהה שיש למדינה, לכן אנחנו בקונפליקט. מצד אחד צריכים כסף, ומצד שני מחירי הדיור עצומים. אקח אותך לאנגולה ותראה שזה פשוט לא להאמין - בנינו 15 ערים חדשות פרוסות על כל המדינה ואנשים יכולים לקחת משכנתא ולממן, אבל זה עולה פחות מ־70 אלף דולר".
"להעצים את הקהילה"
כשטייב מדבר על אפריקה החיוך על פניו מתרחב. האיש שגדל במושב עולש הקטן בעמק חפר הפך, כפי שהבנתם, לבן בית משפיע ביבשת. "ישראל מצטיירת בעיני אפריקה ככוכב בצפון", הוא מספר. "בגלל מי שאנחנו ומה שעשינו וההישגים בקצת זמן שאנחנו חיים פה. באפריקה יש 52 מדינות שמחולקות לאפריקה הלבנה ולמדינות סאב־סהרה, שאם נתרכז בהן - שם נמצא עתיד העולם. שם יש את מאגרי הקרקעות הגדולים, מאגר המים הגדול, מאגרי המינרלים הגדולים והמשמעותיים ביותר. באפריקה כמות הילדים הגדולה בעולם, זו יבשת מאוד צעירה.
"אבל אם אנחנו כל כך נחשבים בעיניהם, למה אנחנו לא נותנים דבר בתמורה ולא משקיעים? במקומנו מגיעים לשם הטורקים, האיראנים, הסינים. אני מסתכל כיום על ממשל טראמפ והחשיבות של ישראל בעיניו. ישראל יכולה להיות הגשר בין אפריקה לארה"ב, למה אנחנו לא שם? ישראל עסוקה במזרח התיכון וזה בסדר, היא צריכה להגן על עצמה. אנחנו לא מתאמצים מספיק בפוליטיקה הבינלאומית ולא מסתכלים על העובדה שלאפריקה 52 אצבעות, שזה מאוד משמעותי בהצבעות האו"ם. אם רוצים אותן, צריך לתמוך. אל תתמוך כלכלית, תהיה בשבילן כשהן צריכות".
ייתכן שאתה ידידותי כל כך לאפריקנים גם כדי למרק את המצפון?
"אתן לך את התשובה הכי פשוטה: אני שם 34 שנים, יודע למה? כי הרבה אחרים עזבו אחרי שנים בודדות, וכשאני נוחת באנגולה ובזמביה ובחוף השנהב מקבלים אותי במחיאות כפיים, זה אומר הכל".
אולי בגלל שאתה איש עסקים קשוח.
"אני איש עסקים טוב שעושה טוב למדינות שבהן אני עובד בפרויקטים ובפילנתרופיה. עד היום הבאתי מאפריקה על חשבוני מאות ילדים לניתוחי לב בישראל, מכיר את הארגון 'הצל ליבו של ילד' בבית החולים וולפסון? אני הנשיא שלהם באפריקה. מאות ילדים הטסתי, כשרק מאנגולה הבאתי 150 ילדים. תבין, בהתחלה הגעתי לאפריקה רק בגלל העסקים, ולאט־לאט התחלתי להבין את משמעות הפילנתרופיה. אתה לא יכול לעבוד ולייצר בלי להחזיר לקהילה. אתה מעצים את הקהילה - אתה מעצים את עצמך. אם אתה לא מחזיר, הקהילה מבודדת אותך. צריך להתחבר, ואיך? בונים בית ספר, גן ילדים. כשאתה בונה פרויקט שמייצר מים ואנרגיה ושני קילומטרים ממך נמצא כפר שאין בו מים ואנרגיה, לא עולה לך כלום למשוך לשם גנרטור או להוליך אליו מים. אז הרווחת פחות שני שקלים, מה קרה?".
טייב כבר לא שותף לעסקים עם איתן סטיבה. השותפות ביניהם הסתיימה בפרידה עתירת כסף, אבל הוא חזק מאוד כיום בזכות קשריו היציבים והקבלות שפזורות על פני היבשת. "אני ואיתן היינו חברים מאוד טובים ובמשך 27 שנים עבדנו ביחד. איתן הביא אותי לחברה, קידם, למדתי ממנו הרבה, כמו שאני מאמין שהוא למד ממני. אנחנו אנשים שונים, וכמו בנישואים אתה מתחתן ואחרי כמה שנים מגלה את הפער ואז עומדות בפניך שתי אפשרויות - להיפרד או להוריד ראש, ואני לא מסוגל להוריד ולהגיד 'בסדר, בסדר'. החלטנו שאנחנו נפרדים. אני מאמין שאיתן גאה במה שאני עושה, ואני גאה בו והכל בסדר. בסוף היום יש לנו ילדים משותפים, הדברים שעשינו עד שעזב".
טייב נשוי לאיריס ואב לשישה. יש לו אינסוף סיפורי עשייה ותרומה על הדרכים שבהן סייע, בעזרת קרן "מנומדין" שייסד, למערכת החינוך בטבריה ואיך נתן מלגות לימודים לחיילים דרוזים, וכמובן לא לשכוח את אות הנשיא שקיבל על הפעילות המבורכת שלו במלחמת חרבות ברזל. יש לו הרבה רצון טוב לשנות, אבל לכו דעו אם יצליח לאורך זמן גם בישראל המורכבת, או שיגלה תוך זמן קצר שהוא נלחם בטחנות רוח.
"אני רוצה לחיות כאן", הוא מדגיש. "זו המדינה שבה נולדתי וגדלתי, וכל מה שלמדתי, כל הערכים, ומי שאני - מגיע ממדינת ישראל. הילדים שלי חיים כאן, הנכדים וגם אני. לא חושב שיש לנו זכות לוותר"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו