ביום רביעי האחרון, 12 בפברואר, ציינו שנה למבצע "יד זהב", אותם רגעים במהלך המלחמה שבהם הלב התרחב והדמעות זלגו מעצמן, עם חילוצם ההרואי מהשבי ברפיח של חברי קיבוץ ניר יצחק פרננדו מרמן ולואיס הר.
חילוץ החטופים פרננדו מרמן ולואיס הר // צילום: דובר צה"ל
אני זוכר איך למחרת המבצע עמדתי בתור, יחד עם כלי תקשורת נוספים, בבסיס הימ"מ אי־שם במרכז הארץ, כדי לשמוע פרטים מרתקים על מבצע החילוץ שכאילו נלקח מסדרת סרטי "משימה בלתי אפשרית". קיווינו אז שזו תהיה סנונית לחזרתם של שאר החטופים - אבל התבדינו. אמנם לאחר מכן היה המבצע המרשים שהחזיר את נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו, אבל זהו. "יד זהב" היה ראשון ונדיר, אולי גם משום שהיה כל כך מופרך ומסובך לביצוע.
בפברואר 2024 צה"ל עדיין לא נכנס לרחובות רפיח, שאליה הגיע שלושה חודשים מאוחר יותר. באותה תקופה הוא התעמת עם חמאס בסמטאות הצרות של חאן יונס השכנה, אבל מתברר שבמשך שבועות הגיעו ידיעות מודיעיניות מהימנות היכן מוחזקים הר ומרמן. אל חילוץ כזה אי אפשר לצאת מהיום למחר, בטח כשהתנאים הם כאלה. מדובר בפעולה כירורגית בשטח אויב, שחייבת להתבצע במהירות ושסוחבת אחריה עשרות תרחישים, שרובם מובילים לכישלון.
חייבים לזכור שהמקום לא היה בשליטת צה"ל, ושהיה ברור שאם הכוח ייחשף - הוא עלול להסתבך בחילופי אש שיגבו מחירים כבדים. המחבלים ששמרו על החטופים היו מסוגלים להוציאם להורג, או להבריחם במהירות במערכת המנהרות התת־קרקעית, כפי שכבר קרה. בדרגים הגבוהים הובהר שהמבצע יכלול שיתוף פעולה בין לא מעט יחידות וארגונים, ושהפעולה תתבצע רק כשהסיכוי לטעות ישאף לאפס.
ביחידת הניוד המטכ"לית 5515 של אוגדה 98 ידעו שיגיע היום שבו יצטרכו להשתתף בפעולה כזו. מאז תחילת המלחמה הכינו אותם. דיברו על זה כמעט מדי שבוע, כולל תרגולות שבוצעו בשטח. היחידה, שמורכבת ברובה מאנשי מילואים ומאנשי קבע, התרחקה במשך שנים מאור הזרקורים, אבל עלתה לכותרות במהלך הלחימה כשהסיעה כוחות לעומק השטח, פינתה פצועים תחת אש ואיבדה לוחמים. הדבר האחרון שאפשר להגיד על אנשיה הוא שהם "נהגים צבאיים" במתכונת שפעם הכרנו.
"המטרה שלנו היא לתת פתרונות ניוד במקומות שצה"ל הרבה פעמים התקשה בהם", מספר סרן א', מפקד פלגה ביחידה. "כל דבר שיש לו גלגלים - נדע ללמוד כמה שיותר מהר ולעבוד איתו. זה ניסיון שיש לאנשים בעלי שעות הגה רבות והתנסות בסוגים שונים של רכבים. הם יידעו איך להכניס את הכלי ללחימה בזמן הקצר ביותר".
סרן א' (28) גדל בקיבוץ בבקעה והיום מתגורר במושב במרכז. ב־2015 הוא התגייס לפלחה"ן של הצנחנים, אבל כעבור שנתיים נשאב ליחידת הניוד, ומאז הוא שם. כעת הוא מפקד על פלגת הפיתוח, שעוסקת בפיתוח תחום האמל"ח, בקליטת רכבים חדשים, בניסויים ובשדרוג כלים.
המוטו ביחידה הוא להיכנס לשטח המסוכן בחשאי, במהירות ותוך כמה שפחות חיכוך עם האויב, ולכן לרוב משתמשים ביחידה ברכבים לא ממש ממוגנים, ולא חמושים בתותחים ובמקלעים - כמו למשל הזי־מאג, רכב שטח פתוח בעל כושר עבירות גבוה ויכולת לפתח מהירות כשצריך.
"לקחנו את הכי טובים"
עם פרוץ הקרבות, ביחידת הניוד הבינו שבמבצעים מסובכים, בתוך רחובות עזה הצפופים, הם כנראה יצטרכו רכב בעל מיגון משופר שיכול גם להשיב אש חזקה במקרה הצורך. סרן א' ואנשי היחידה עשו סיור בין יחידות צה"ל כדי לבדוק אם אחת מהן מחזיקה כלי שבו יוכלו להשתמש, ונעצרו בחטיבת הנח"ל, שכבר כמה שנים משתמשת בנגמ"ש איתן. זה רכב שפותח במינהלת המרכבה והרק"ם במשרד הביטחון, הנגמ"ש על גלגלים הראשון בצה"ל מאז שנות ה־60. אורכו 8 מטרים והוא יכול לשאת 12 לוחמים. מהירותו המקסימלית כ־90 קמ"ש, והמיגון שלו דומה לזה של טנק המרכבה וכולל 20 טונות של פלדה. בצריחו נמצא מקלע כבד 0.5 - בדיוק מה שצריך כדי להשיב אש מאסיבית.
"לא הכרנו את האיתן לפני כן", מספר סרן א'. "כבר בתחילת המלחמה הלכנו למקום שבו הוא מיוצר, כדי ללמוד עליו. היתרון של הכלי הוא שהוא משלב רמת מיגון גבוהה ומערכות נשק מתקדמות, בעלות כוח אש, ויש לו גם את ממד המהירות שחשוב לנו. האיתן יכול לקפוץ בזריזות וביעילות למקום שבו צריך לחלץ".
צריך להתאים אותו ליחידה כמו שלכם?
"בחטיבת הנח"ל בעיקר מתמרנים עם הכלי. אין להם צורך להשתמש בו ככלי חילוץ כמונו. הם נוסעים איתו בקצבים יותר נמוכים ובצורה פחות מבצעית. היינו צריכים לעשות התאמות כדי לקלוט אותו, אפילו בדברים קטנים כמו החשכת אורות. בנח"ל, למשל, הגלגלים יכולים להיות תקינים עבורם, אבל אצלנו הסטנדרט ליציאה למבצע הוא שונה. כל המערכות חייבות להיות בכשירות הכי גבוהה".
בהתחלה האיתן לא היה בשימוש. בחודשים הראשונים אנשי יחידת הניוד הסתפקו ברכבי השטח ובמשאיות הכבדות שאליהם כבר התרגלו, אבל כשהחלו לדבר על מבצע בשטח אויב - הכלי הכבד נשלף מהחניה, והחלו להתאמן עליו. רוב הנהגים ביחידה לא ממש ידעו לקראת מה הם מתכוננים.
"היה לנו זמן קצר להכשיר את הנהגים, עניין של ימים בודדים", מספר סרן א'. "לקחנו את הכי טובים ביחידה, כאלה שיצא להם לנהוג בכלים כבדים ושעברו הרבה אירועי חילוץ. יצאנו ללש"ביה (לוחמה בשטח בנוי), וביצענו תרגולות ומודלים בשטחים שמדמים את הסיטואציה שאליה נגיע. נהיגה בתוואי שטח חולי, בצירים מאובקים. כל נהג על הפלטפורמה שלו, וגם תרגול עם הכוחות שאיתם אנחנו אמורים לעבוד".
מה מספרים לנהגים על המשימה?
"החבר'ה יודעים, כמו בשיר של זוהר ארגוב, 'יש דברים נסתרים, לא נבין, לא נדע'. יש כאן שת"פ שלנו עם גופים כמו הימ"מ ושב"כ, שנמשך לאורך שנים. גופים שעובדים איתנו בעצימות גבוהה עוד מלפני המלחמה, גם במבצעים פשוטים וגם במבצעים שלא התפרסמו ושלא יתפרסמו. מה שמיוחד בעבודה הזו הוא שכל גוף יודע מה היתרון היחסי שלו, ואין ענייני אגו וקרבות מי מקבל קרדיט. כשאומרים לנו מה אנחנו צריכים לדעת, אנחנו מקבלים ומבינים את המורכבות מבחינת ביטחון מידע. להגיד לך שהחבר'ה לא שיערו שמדובר בחילוץ חטופים? זה עבר לכולם בראש".
במקביל, בבסיס פלמחים, רס"ן י' (35), סגן מפקד טייסת 123 (ציפורי המדבר), התבקש להתחיל להכין את עצמו ואת אנשיו לקראת המבצע העדין שבסופו יחזיר את החטופים מלב עזה לחוף מבטחים בישראל. "באותה תקופה עבדנו יומם ולילה", רס"ן י' מספר. "עבדנו פי שלושה יותר ממה שהתרגלנו לפני המלחמה. לא היתה לנו רק משימה אחת, אלא כמה: הטסת כוחות, הטסת אנשים רמי־מעלה. מאז תחילת המלחמה מערך המסוקים פינה יותר מ־2,000 פצועים, אנשים שחייהם ניצלו".
וכשאתה מקבל משימה כזו, היא אחרת?
"רמת המורכבות היא אחרת לחלוטין מהזווית האווירית. במשימת פינוי פצועים קלאסית, בשדה הקרב, ברוב המקרים השאיפה היא שהפינוי יתבצע במרחק מעט עורפי יחסית לחזית הלחימה, וההבדל העיקרי הוא שיש הרבה כוחות שלנו בשטח. לעומת זאת, במבצע מיוחד בשטח אויב, אתה נדרש לאלמנט ההפתעה. אתה פועל בנחיתות מספרית ביחס לאויב, והיתרון הגדול שלך הוא איכות הכוח, המבצע וההפתעה. פה אתה חייב לפעול הכי טוב שאפשר. אנחנו יודעים איפה מבצע כזה יחל, אבל לא יודעים היכן הוא יסתיים, וחייבים להיות מוכנים לכל תרחיש".
רס"ן י' היה ממטיסי מסוק הבלאק הוק שבו חזרו לואיס ופרננדו, אבל מאחור, בעמדת המתנה, במשך כמה ימים חיכו שמונה מסוקים נוספים בכוננות מלאה לכל תרחיש שלא יהיה, והכוונה היא להסתבכות של הפעולה.
מבצע "יד זהב" נדחה כמה פעמים כשהכוחות כבר היו בהיכון. "היו כמה עיכובים קטנים כשהיינו ערוכים", מספר רס"ן י'. "זה היה מתסכל, כי ידענו מהו מחירו של כל יום דחייה - בניגוד למבצעים מיוחדים אחרים, שאם יש עיכוב אתה אומר 'בסדר, המשימה תתבצע בעיתוי יותר מתאים'. פה אתה יודע שזה עוד יום שלואיס ופרננדו נמצאים בשבי חמאס. מצד שני, אתה חייב להיות בטוח במיליון אחוז שהמבצע יצליח, ובשביל זה צריך את התנאים המבצעיים האופטימליים, כדי לא לקחת סיכון מיותר או לנהוג בצורה פזיזה ולא מקצועית".
"האדרנלין ממקד"
רק בכירי חטיבה 7 של השריון ידעו שהלוחמים, שהצטרפו אליהם יום אחד לאחד המבנים בחאן יונס, הם לוחמי הימ"מ בדרכם לפעולה החשובה. רוב החיילים כנראה גם לא שמו לב שאותם לוחמים נעלמו מהשטח, וכבר היו בדרכם למחנה שבורה שבמרכז רפיח.
ביום ראשון, 11 בפברואר, אפשר היה לראות בחאן יונס גם את חמשת נגמ"שי האיתן של יחידת הניוד בהכנות אחרונות לקראת יציאה. "בהתחלה חשבנו להיות עם ארבעה איתנים, וברגע האחרון - שעות לפני תחילת המבצע - הוחלט שצריך כלי נוסף. משכנו אותו מהר, מאחר שהכלים לא נמצאים אצלנו, אלא בחטיבת הנח"ל. מחלקת החימוש עשתה עליו מעבר כמו מכונאים במרוצי פורמולה 1 - זיווד, נשקים, תחמושת".
למה החלטתם להוסיף כלי?
"כי הסתכלנו שוב על תרחיש הקיצון. תבין, כל כוח שמשתתף יכול להפיל את השני".
תפקיד האיתנים במבצע היה להיכנס לתוך רפיח במהירות שיא אחרי פעולת החילוץ של הימ"מ, לחבור ללוחמים ולחטופים בנקודת ציון מוסכמת, להעלות אותם על הרכבים ולחזור לחאן יונס, שם המתין מסוק ללואיס ופרננדו כדי להביאם לביה"ח שיבא תל השומר.
ביום ראשון, לקראת חצות, גדוד שריון של חטיבה 7 התחיל בהרעשה כבדה לכיוון מטרות בדרום חאן יונס. אש, עשן ופיצוצים מחרישי אוזניים. באותן דקות כוח הימ"מ יצא מהמסתור בדרכו לחלץ את שני החטופים.בינתיים, בשיירת האיתנים אובחנה תקלה ראשונה. אחד מהם שקע בחול הסמיך, ממש בדרך לנקודת ההזנקה. "זה קרה בסמוך אליה", סרן א' מספר. "היינו צריכים לחלץ אותו כמה שיותר מהר, כדי לא לעכב את המבצע. זה כלי ששוקל 37 טונות. זה יכול להיות סיבוך רציני. הבנתי שאם אני נותן לאיתן אחר לגרור אותו - יש סיכוי שגם הוא ישקע. היה שם טנק שאבטח אותנו, אז קראנו לו, והוא זה שמשך את הרכב".
הימ"מ קיבל הודעה בקשר שכל התנאים בשלו לתחילת הפעולה, ואנשיו יצאו במהירות לעבודה כירורגית. מטען פוצץ את דלת הכניסה של המבנה במחנה שבורה. פקד א' ראה מולו שני מחבלים וחיסל אותם בירי מדויק. באותן דקות החל להישמע ירי מסביב למבנה. המחבלים, שהבינו שהפתיעו אותם בשנתם, החלו להשיב אש. לוחמי הימ"מ הוציאו את לואיס ופרננדו למרפסת הבניין, ומשם הורידו אותם בסנפלינג לכניסה ויצאו בתנועה מאובטחת לפגוש את שיירת האיתנים של הניוד, כדי להוציא את החטופים מאזור הסכנה. באותו זמן, שיירת האיתנים היתה בדרכה לתוך רחובות רפיח, שבתוך שניות הפכו לזירת קרב כאוטית. שני גדודי טנקים החלו להתקדם במקביל כדי ליצור עבורם שרוול מאובטח, וחיל האוויר הרעיש מעל בהפגזה כבדה כחיפוי, כדי שאף חמאסניק לא ירים ראש ויטרפד את פעולת החילוץ המסובכת.
"כשקיבלנו את פקודת ה'פעל', התחלנו תנועה לכיוון היעד", סרן א' מספר על ה־8 ק"מ שהיו צריכים לעבור. "היתה מעטפת אש מטורפת מסביבנו. אני נהגתי באיתן הראשון שבשיירה, וזה היה כמו בסרט. לידי נפלו פצצות של חיל האוויר. זו היתה נסיעה של עשר דקות, נסיעת שטח במהירות של 60 קמ"ש ומעלה. התנהלות מבצעית שבה נהג חייב מיומנות גבוהה כדי לשלוט בכלי, ועוד בחושך, כשכל הרכבים צמודים זה לזה במרחק של פחות מ־10 מטרים. בנקודת הזינוק אתה אולי קצת בלחץ, אבל ברגע שאתה נוהג - האדרנלין ממקד אותך במשימה".
לא היה לך פחד? היית כמעט לבד בשטח אויב.
"כשעמדנו בנקודת הזינוק הבנתי את התרחישים שדיברו עליהם. או שתהיה קטסטרופה או שהכל יילך חלק. ברור שהיה סיכון גדול, אבל לא הייתי מגדיר אותו כפחד. זה משהו שגדול ממני, וברגע שאמרו 'צא לדרך' - הכל השתחרר".
מה היה תרחיש הקיצון מבחינתך באותם רגעים?
"הלוחמים שהשתתפו ידעו שהם בסיכון גבוה, והיו מוכנים לו, אבל אם היה קורה משהו לחטופים - זה הדבר הכי קיצוני שיכול היה לקרות. מכאן דברים היו יכולים רק להידרדר, כמו שהכוח היה מתבצר וחייב חילוץ, או שהיתה תקלה בכלים והם היו נעצרים במקום לא מתוכנן. נערכנו לכל".
מינימום זמן על הקרקע
באותו הזמן היו חפ"קים שלמים שהתרכזו בסיוע להשלמת המבצע. מי שניהל את האירוע היה החפ"ק של אוגדה 98, שלה שייכת יחידת הניוד, ובראשה המפקד באותם הימים, האלוף דן גולדפוס. מסביבו עשרות אנשים, ועל המסכים הכל הופיע בלייב, דרך אמצעי ראייה שהיו פזורים בשטח מעל היעד עצמו, ממבט על הרחובות הסמוכים, כדי להשגיח שלמחבלים לא מגיעה תגבורת.
במבצע ארנון, שנערך כמה חודשים לאחר מכן ושבמסגרתו חולצו ארגמני, מאיר ג'אן, קוזלוב וזיו, היה זה כטמ"ם זיק שחיסל כמה חוליות מחבלים חמושות באר.פי.ג'י שניסו לפגוע ברכבי הימ"מ.
ברכב של סרן א' שדהר ברחובות רפיח ישבו לוחמי שייטת, לכל תרחיש שלא יהיה. באיתן שמאחור התמקמו לוחמי יחידת 669, כולל רופא היחידה, שהיה אמור לקלוט את החטופים ולהעניק להם טיפול ראשוני במקרה צורך.
"החטופים נכנסו לאחד האיתנים בשיירה", סרן א' מספר. "זה רכב שיש לו יכולת פינוי וטיפול. משם פינינו אותם כמה שיותר מהר למנחת המסוקים. זו היתה נסיעה מהירה, למרות שאיתם טיפה נזהרנו. באותו שלב עשינו הכל בנחת, כדי לא להלחיץ אף אחד. גם ככה נראה שהחטופים היו בסערת רגשות ולא ממש הבינו מה קורה איתם, אבל רצינו לעשות את זה כמה שיותר מהר כדי למנוע סיכון".
באותן דקות, מסוק הבלאק הוק שהטיס רס"ן י' כבר היה באוויר, כדי שהמפגש עם החטופים יתרחש בתזמון מושלם ושאף אחד לא ימתין לשני, וכך לא ייווצרו סיכונים מיותרים בשטח האויב.
"במבצעים מהסוג הזה, כל חיל האוויר עומד על הרגליים. מאות, אולי אלפים, שעוסקים ברקע. יש שליטה מלאה על המבצע", מספר רס"ן י'. "את הפקודה קיבלנו בקשר, ובמקביל שוחחנו עם הכוחות שעל הקרקע, שליוו את הפינוי. סנכרנו איתם את נקודת המפגש בתוך הרצועה, ואת התזמון המדויק לנחות כדי שנהיה מינימום זמן על הקרקע".
כוח סיור של יחידת הניוד פתח מנחת מאולתר בחאן יונס עבור מסוק הבלאק הוק שהגיע לאסוף את החטופים. בסך הכל עברו 40 דקות מהרגע שבו הימ"מ החל את הפעולה - עד שלואיס ופרננדו עלו על המסוק, בדרך לטיסה של 20 דקות נוספות לביה"ח שיבא תל השומר. "בזמן הטיסה עצמה נתנו להם את השקט, שיסתכלו על מדינת ישראל מלמעלה", מספר רס"ן י. "מאז אנחנו נמצאים איתם בקשר רציף, אפילו הזמנו אותם אלינו לטייסת כמה פעמים".
אתם מפחדים להטיס כשיש לכם מטען כל כך יקר?
"אנחנו תמיד לוקחים מטען יקר, הרי מדובר בבני אדם. לוחמים, לפעמים נשיא המדינה, ראש הממשלה. תמיד מתייחסים למשימה בחרדת קודש. המסוקים שלנו מתוחזקים ברמה הטובה ביותר, ואנחנו סומכים עליהם במיליון אחוז - ובטח על הצוותים שלנו".
זכות גדולה לקחת חלק
צוות הניוד נשאר בשטח עד אור ראשון לקיפול האחרון של המבצע, מאחר שהיו צריכים לצאת מרפיח. מלבד האיתנים, במבצע השתתפו עשרות כלי סיור ותובלה. אפילו היה שופל שסייע בפתיחת הציר, ובו נהג לוחם היחידה רס"ב (מיל') אביב מגן ז"ל, שנהרג בדרום לבנון באוקטובר 2024, קרב שבו נפל גם חברו ליחידה רס"ר (מיל') איתי אזולאי ז"ל.
בחפ"קים המתינו במתח רב עד שמסוק הבלאק הוק עזב את הרצועה בשלום כדי שגולדפוס ייתן מכה אימתנית על השולחן ויגיד "עשינו זאת" - אבל כבר באותו הבוקר הוא כינס את אנשיו לקבוצת פקודות ועדכון מפקדה יומי. עם כל הכבוד להצלחה המסחררת - המלחמה נמשכת, ויש עוד חטופים במנהרות.
מבצע "יד זהב" הסתיים בחילוץ מוצלח של החטופים ובחייל אחד פצוע קל. הפלשתינים דיווחו על שמונה מחבלים שחוסלו בזמן הפעולה, ועל כ־100 איש נוספים שנהרגו מהאש הכבדה שהומטרה במהלך הפעילות.
"היו עוד הרבה מאוד מבצעים שהיחידה השתתפה בהם, אבל זה כנראה הכי מורכב שבו השתתפתי. יותר בהיבט של ההכנות למבצע, גם כי היה צורך לקלוט כלים חדשים שבחיים לא נהגתי בהם", מספר סרן א'. "בסוף הכל עבר חלק, ללא תקלות".
גם המסוקים עברו הרבה מאז אותו יום מתוח. רס"ן י' ראה חברים שלו מטיסים חטופים שחזרו מהשבי, וגם הוא ידע מאז אינספור טיסות מבצעיות שעברו בהצלחה. "מה שמבטיח ביצוע מוצלח זה שיתוף הפעולה בין כל מי שמעורבים באירוע כזה", אומר רס"ן י'. "אין אף גורם בשרשרת שמשוכנע שרק הוא חשוב. זו היכולת לסנכרן בתוך הארגונים עצמם, בחיל האוויר, בזרוע היבשה ובזרועות האחרות במערכת הביטחון, מתוך ההבנה הצנועה שכולנו מגויסים לטובת משימה אחת, וזו הדרך היחידה. צה"ל עבר כברת דרך מדהימה בנושא בתקופת המלחמה, גם תוך הישענות על הלקחים ממלחמות וממבצעים קודמים. הוכחנו שזו לא רק סיסמה, אלא תוכנית עבודה".
הייתה אופוריה בסיום המבצע?
"חד־משמעית. זו תחושה מדהימה להמריא ממנחת ברצועת עזה כשאתה מבין שמבצע שעבדו עליו המון זמן, ושהיה חשש גדול שישתבש, עבר בצורה חלקה. זה מדהים שאתה ממריא עם החטופים, ואתה מקבל מהרופא דיווח שהם בריאים ושלמים. כשאתה מגיע למנחת בתל השומר ומכבה את המסוק, ורואה בחיוך על פניהם של לואיס ופרננדו ואת תחושת ההקלה האדירה - שם מופיעים הפרפרים בבטן. לא פרפרים של 'איזה כיף שהשתתפתי במבצע מיוחד', אלא של 'איזו זכות זו לקחת חלק במבצע מהמרגשים ביותר שאפשר לדמיין'. זו בעיקר זכות גדולה".
