1
ביום ראשון תצא בתי, עבריה, למסע לפולין עם בית ספרה. במסעה היא תגיע למחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו, ושם תסגור מעגל: היא דור רביעי לשורדת אושוויץ - סבתא רבתא שלה, לאה.
בשבת שעברה, כשנגלו דמויותיהם הכחושות מתת־תזונה של אלי שרעבי, אוהד בן עמי ואור לוי ששוחררו משבי חמאס, החלו ההשוואות ביניהם לבין ה"מוזלמנים", אסירי מחנות הריכוז שהגיעו לסף מוות בשל הרעב, אותם מתים־חיים שנראו כשלדים מהלכים.
ההשוואה לא נעצרה כאן. מייד לאחריה, כנהוג במחוזותינו, השיח הציבורי הגיע במהירות שיא לתיאור מה שקורה לחטופינו בעזה כ"שואה". העברית היא שפת העתיקים, ויש לנו שפע מילים לתיאור הזוועה והאסון, הייסורים והעינויים, האכזריות והאלימות, ההתעללות המפלצתית, הנבלה והסדומיות, הרשע והשטניות, שהיו מנת חלקם של אחינו בהיותם נתונים תחת שליטתם של רשעי עולם אלה.
2
ומה אומר לבתי? שאם ברצונה להבין מה קרה באושוויץ - כדאי שתסתכל בדמויותיהם של שלושת שורדי השבי?! איזו רדוקציה מפוארת לאסון הגדול ביותר בתולדות עמנו. אם מה שעוברים חטופינו בשבי חמאס בעזה הוא "שואה" - מה נעשה כשניחשף לזוועה גדולה יותר, חלילה? מהיכן נחצוב מילים נוספות להכיל את הרוע?
אך עבריה הקדימה, ואמרה שגם לה מאוד הפריעה ההשוואה. סיפרתי לה שהכחשת השואה החלה מערעור ייחודה, ומהצבתה על רצף דומה עם מקרים אחרים של רצח עם. כולם סובלים, אמרו, ובכלל, מה ההבדל בין רצח לרצח? כך ביקשו לשלול את הפרטיקולריות של השואה, ולהפוך אותה לעניין אוניברסלי הדומה לאחרים. לא במקרה אלה שפעלו להפקיע את ייחודה של השואה האשימו את ישראל בהתנהגות דומה כלפי הפלשתינים. לא העובדות היו נר לרגלי המאשימים, אלא השאיפה לכרוך את קיומה של ישראל עם עוול מוסרי, וממילא לשלול את ההצדקה להקמתה. מאותה קהילה אינטלקטואלית ששללה את הייחודיות של השואה, הגיעו לאחר הטבח כמה שהצדיקו מוסרית את התקפת חמאס, כי הרי "היהודים דיכאו את הפלשתינים". והנה - מבלי משים, אנחנו חוטאים בהשוואה דומה.
3
כשתגיעי לאושוויץ, בתי, זכרי שהמקום הזה היה שונה מכל האתרים האחרים בהיסטוריה של הרע העולמי. "פלנטה אחרת". לראשונה בהיסטוריה הופיע הרע בצורתו המזוקקת והמזוככת ביותר, כתכלית לעצמו. ליצוריה של אותה פלנטה - והמוזלמנים בכללם - לא היו שמות ופנים, רק מספרים. הם נשאו באשמה קולקטיבית, בהיותם בנים ובנות לעם שנתן לעולם יותר ממה שקולקטיב כלשהו תרם לו.
לא היה תקדים היסטורי לשואה, וגם לא רמז שבישר עליה בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. מדינה שלמה - אולי המודרנית ביותר לתקופתה - על מוסדותיה הפוליטיים, המשפטיים והמדעיים, צבאה ומנגנוני הביטחון שלה, נרתמה ביחד עם רוב אזרחיה לחיסול כל היהודים בעולם, אפילו את אלה שבעורקיהם זרם מעט דם יהודי, גם אם חיו כנוצרים במשך דורות.
גם בשנה האחרונה למלחמה, כשתבוסתה של גרמניה הנאצית היתה עניין של זמן והחזית הגרמנית שיוועה לאספקת מזון, ציוד ותחמושת, הנאצים העדיפו להשתמש במעט הרכבות שעוד פעלו באירופה כדי לשלוח כחצי מיליון מיהודי הונגריה למחנות המוות. יש דבר כזה, בתי, מסירות נפש למען הרוע. באחד מקרונות הבקר שנשלחו לאושוויץ היתה גם סבתא לאה.
השואה היתה ייחודית גם בהיעדר הגמור של כל אינטרס או נימוק הגיוני - אפילו סיבה נפשעת - לרצון להרוג את כל היהודים. בניגוד לרובם המוחלט של הפשעים, אפילו הפשעים נגד האנושות, הרג היהודים לא הביא לנאצים תועלת כלשהי או רווח ממשי. להפך - היהודים היו בשר מבשרה של גרמניה המודרנית, של תרבותה, של חיי המדע, הכלכלה, התעשייה והפוליטיקה שלה. חיסולם היה בגדר התאבדות תרבותית של החברה הגרמנית.
4
העם היהודי נתן לעולם את עשרת הדיברות, ובהם הדיבר השישי - "לא תרצח". האם אפשר להסביר בתרבות חסרת אלוהים מדוע הרצח הוא רע טהור, ומדוע אסור לרצוח תמיד, בכל הנסיבות, ללא הבדל דת, גזע, מין ומעמד? רצח של חסר בית, למשל, שאין לו קרובים או מי שיתאבל עליו, ושהיעלמותו לא מורידה או מעלה לאיש בעולם. עדיין, הציווי הזה ברור במישור הבסיסי של המוסר האנושי. הצבת הדיבר הזה בראש הציוויים החברתיים (בין אדם לחברו) בעשרת הדיברות נועדה לקבע את מקומו כצו קטגורי מוסרי, שאין עליו ערעור או הרהור. רצח הוא רצח.
אבל "לא תרצח" אינו "לא תהרוג", אף שברוב התרגומים המשמעות היא איסור להרוג ("Thou shalt not kill"). טעות. התורה מבדילה בין הריגה לרצח. לעיתים זו מצווה להרוג - למשל את אויבינו המאיימים על חיינו ועל חיי יקירינו. מי שמעדיף לרחוץ בניקיון כפיו ולא להתלכלך בהרג מבקשי נפשנו אינו אדם מוסרי יותר. להפך.
5
כשתעמדי שם, בתי, בלב מה שהיה הגיהינום האנושי הגדול בהיסטוריה, זכרי שמדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא למרות השואה. השואה היתה הניסיון האולטימטיבי לסלק אותנו מן העולם, ועל הדרך לעצור את התהליך ההיסטורי של שיבת היהודים הביתה לציון, כפי שניבאו נביאינו. וכשלא הצליחו - המשיכו במלחמות נגד מדינת היהודים, עד 7 באוקטובר. אמנת חמאס, המסמך המכונן של ארגון הטרור, מכילה שני עקרונות: מחויבות טוטאלית להשמדת מדינת ישראל, ומחויבות טוטאלית להרג יהודים באשר הם. זה מסמך הדומה ברוחו לספר שכתב היטלר במאה הקודמת. מול הרוע הזה, אנחנו מציבים את המחויבות ההיסטורית שלנו להמשיך את מורשת עמנו, ולהילחם ללא פשרות במבקשי נפשנו. מלחמת בראשית זו שנכפתה עלינו בשמחת תורה לא הסתיימה. חמאס עוד עומד על רגליו, ואנחנו מצווים להכרית את הרוע הזה מן העולם וללמד את העולם הלכות ביעור חמץ.
עמדי שם, בתי, עם חברותייך, בלב המאפליה, והישבעי "לא עוד!". ראשית - לא עוד נברח ונסתתר מפני רודפינו, אלא נשיב מלחמה שערה ונכלה אותם. ושנית - לא עוד גלות, נעים ונדים ממדינה למדינה, נתונים לגחמותיהם של שליטים ושל המון מוסת. משם, מאפר הכבשנים, קמה ועלתה הסבתא הגדולה שלך לארץ ישראל, וביחד איתה עַם שלם שקם לתחייה מקבריו ושחידש ימיו כקדם במולדתו העתיקה. ואם התגברנו על הטראומה הגדולה ביותר בהיסטוריה - אנחנו באמת עַם עולם. שָׂרִינו עם אלוהים ועם אנשים ויכולנו להם. בעזרת האל נוכל גם לאתגרים הקיומיים שלפנינו.
ואז חזרי על המילים האלמותיות של נביאנו יחזקאל, שבעיני רוחו ראה את בקעת המוות של אושוויץ, על עצמותיה היבשות, ולנוכח הייאוש של בני דורו ("יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ") פתר את החידה עבורם ועבורנו: "הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם, וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל... וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי". שובו בשלום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו