"ימריאו משדה ליד עזה": מאחורי הקלעים של גיבוש תוכנית טראמפ

במאי 1970, נכנסו טלאל אל־דמסי וחאלד עבדול קסאב, שני מהגרים עזתים, לשגרירות ישראל באסונסיון, בירת פרגוואי, וירו למוות במזכירת השגריר, עדנה פאר. השניים, לצד עוד אלפי עזתים, שוכנעו על ידי ישראל להגר לפרגוואי תמורת כרטיס טיסה וכמה מאות דולרים. סוכני המוסד ושב"כ פעלו באותם ימים ברחבי הרצועה, ודרבנו רבים מהעזתים להגר לחו"ל בתמורה להטבות כספיות. לחלק מהם, כמו אל־דמסי וקסאב, הובטחו חלקות קרקע חקלאיות שמהן יוכלו להתפרנס.

באסונסיון, כך סיפרו השניים במשפטם, הם המתינו לשווא לקשר עם סוכן המוסד שהבטיח לחבור אליהם כשיגיעו לפרגוואי. שם ניסו ליצור קשר עם שגרירות ישראל בפרגוואי, אך כשנטרקו בפניהם הדלתות גם שם (לדבריהם) - הם פרצו לבניין השגרירות, שם ניסו ללא הצלחה להתנקש בשגריר בנימין וייזר־ורון, שחמק מכדוריהם - אך כאמור, מזכירתו נורתה למוות. השניים נידונו ל־13 שנות מאסר.

רצח פאר חשף לראשונה את המנגנון הממשלתי הישראלי הסודי, שניסה לעודד הגירה מעזה לאחר מלחמת ששת הימים בתמורה להטבות כלכליות; מנגנון שהוקם בתקופת כהונתו של לוי אשכול כראש ממשלה. בראש המנגנון עמדה עדה סרני, מראשי המוסד לעלייה ב' באיטליה, ולימים כלת פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. בתחילה אשכול התנגד לשלם למהגרים, אך סרני הפרה את ההנחיה. היא באה לאשכול, התווכחה עימו ודרשה עוד תקציבים שיאפשרו להפוך את ההגירה להמונית. בשלב מסוים אשכול סירב, והמנגנון של סרני הושבת. כ־50 אלף עזתים מתוך כ־400 אלף שחיו שם באותן שנים, רובם פליטי 1948, הוצאו מעזה על ידי המנגנון של סרני ופוזרו ברחבי העולם. במשך שנים הוכחש עצם קיומו של המנגנון, אבל עבודותיהם של פרופ' יואב גלבר, חוקר מלחמת העצמאות ובעיית הפליטים הפלשתינית, ושל חוקרים כעמרי שפר רביב, חשפו את הסוד הגדול שהצנזורה מנעה את פרסומו עשרות בשנים. שלמה גזית, שהיה מתאם פעולות הממשלה הראשון ביו"ש, סבר עוד ב־2005 שצריך "לתלות את מי שמדבר על זה". אבל ככל שחלפו השנים, כך התברר עד כמה רעיון הטרנספר מרצון, או עידוד ההגירה באמצעות תמריצים כלכליים, היה נפוץ ומקובל דווקא בקרב ראשי המדינה שבדרך, ואחר כך בחוגי מפא"י - שנים רבות לפני שרחבעם (גנדי) זאבי מ"מולדת" והרב מאיר כהנא מתנועת "כך" מיתגו אותו כרעיון אולטרה־ימני.

הפעילות הממשלתית שנועדה לקדם הגירה מרצון של עזתים התנהלה לא רק לאחר מלחמת ששת הימים, ולא רק בשנים הראשונות למדינה לאחר מלחמת העצמאות, אלא גם במהלך מלחמת חרבות ברזל. למעשה, כבר מהימים הראשונים שלה. וזאת למרות התנגדותו העזה של ממשל ביידן. זה קרה חודשים רבים לפני שנשיא ארה"ב הנוכחי טראמפ הפך לנושא הדגל של הרעיון.

השר רון דרמר ורה"מ נתניהו שוחחו עם טראמפ על ההגירה מרצון חודשים ארוכים לפני שנכנס לבית הלבן, ולמעשה נטעו בו את הרעיון. כבר בסוף דצמבר 2023, כחודשיים וחצי אחרי שפרצה המלחמה, נתניהו דיווח בישיבה סגורה של סיעת הליכוד שהוא פועל כדי להביא למעבר של עזתים למדינות אחרות, אך הודה שיש קושי למצוא כאלה. בימיו האחרונים במשרד החוץ לפני שישראל כ"ץ החליף אותו, אלי כהן עוד הספיק להקים צוותים שניהלו מגעים עם ממשלות רואנדה וקונגו כדי שיקלטו הגירה עזתית. נתניהו היה מעודכן בכל.

קטאר התעניינה - ונסוגה

את דגל הטרנספר מרצון הרימו באותם ימים ח"כ רם בן ברק מיש עתיד וח"כ דני דנון מהליכוד, כיום שגריר ישראל באו"ם. המאמר המשותף של איש השמאל ואיש הימין ב"וול־סטריט ג'ורנל" עורר הדים רבים, אך הפעילות היותר משמעותית התרחשה מאחורי הקלעים, במשרד החוץ ובמשרד המודיעין, שבראשו עמדה השרה גילה גמליאל עד מארס שעבר.

ב־13 באוקטובר 2023, כשבוע לאחר הטבח, המשרד של גמליאל הגיש לראש הממשלה הצעה כתובה ל"פינוי אוכלוסייה שאינה לוחמת משטחי הלחימה", ול"התפנות הומניטרית" מרצון של אותה אוכלוסייה אל מחוץ לרצועת עזה. בשלב הראשון, כך הוצע, יוקמו ערי אוהלים מדרום־מערב לרצועה, בתחומי סיני. בהמשך יוקם מסדרון הומניטרי לאזור זה, ולבסוף ייבנו בצפון סיני כמה ערים עבור המפונים. במקביל, ישראל תכשיר אזור סטרילי ברוחב של 3 ק"מ בתוך מצרים, מדרום לגבול עם ישראל, כדי למנוע חזרה של המפונים לעזה. המסמך גם מנה שורה של מדינות שיש לבוא עימן בקשר, כדי שיוכלו לתרום בהמשך את חלקן לקליטת המהגרים מעזה, ובהן ספרד, יוון, קנדה וקונגו.

התוכנית של גמליאל, והרעיונות שהסתובבו באותם הימים במשרד ראש הממשלה, נשענו על תוכניות ורעיונות דומים שפותחו מחדש רק כמה שנים קודם לכן, במקביל ל"צעדות השיבה" שהעזתים קיימו ליד הגדר בשנים 2019-2018. איילת שקד חשפה טפח מהן באוגוסט 2019, מעט לאחר שעזבה את משרד המשפטים, כשהכריזה כי היא תומכת במדיניות של עידוד הגירה מהרצועה, והגדירה זאת כאינטרס משותף לישראל ולפלשתינים. במקביל, באותם ימים נבחנה תוכנית להקים שדה תעופה בסמוך לרצועה, שממנו ימריאו מטוסים מלאים בעזתים אל כתובתם החדשה - אחת ממדינות אפריקה, ואף מצרים, ירדן וקטאר. המל"ל ושב"כ הגישו ניירות מסודרים בנושא, אבל כל התוכניות הללו ואלה שבאו אחריהן התנפצו אל מול הסירוב של מדינות ערב לשתף עימן פעולה. כך קרה עם מצרים וירדן לאחר סבב שיחות, וכך קרה גם עם קטאר, שבה נערכו כמה סבבים של פגישות ולאחריהן היא נסוגה מהרעיון.

ייתכן שאם ממשל ביידן היה תומך ברעיון באותן השנים, ולו מאחורי הקלעים, משהו היה יוצא ממנו למרות הכל - אבל הממשל הדמוקרטי לא הותיר ספק באשר לעמדתו. כשדלפו פרטים על תוכניותיה של גמליאל, היה זה ביידן שפנה אישית לנתניהו וביקש הבהרות. רה"מ נתניהו הבהיר שמדובר בתוכנית פרטית של השרה, שלא מייצגת את עמדת הממשלה. בראשית 2024, מחלקת המדינה של ביידן הבהירה שרטוריקת טרנספר, כפי שהשמיע אותה שר האוצר סמוטריץ', היא "מתסיסה וחסרת אחריות". מזכיר המדינה אנתוני בלינקן נפגש עם נתניהו ב־8 בינואר, ובתום פגישתם הבהיר: "אמרתי לנתניהו היום שארה"ב מתנגדת לכל הצעה ליישוב מחדש של פלשתינים מחוץ לרצועת עזה, ונתניהו התחייב בפניי שזו אינה מדיניותה של ממשלת ישראל". למרות זאת, באותו חודש יצאו לקנדה באופן מאורגן יותר מ־1,000 עזתים, ולגורמים שעסקו בכך בישראל היה ברור שאם קנדה היתה מעמידה מכסה גבוהה יותר - היא היתה מתמלאת במהירות.

פרופ' יואב גלבר: "טרנספר אינו פסול עקרונית, אבל ההיסטוריה של התוכניות הללו מלמדת שההצלחות היו מוגבלות, ושההגירה היתה בהיקפים קטנים - חוץ מהאירוע הגדול של הקמת המדינה, כמובן"

לפי נתונים לא רשמיים של מרכז המידע למודיעין ולטרור ושל גורמים נוספים, כ־300 אלף עזתים היגרו מעזה מאז עלה חמאס לשלטון ב־2007 ועד לתחילת המלחמה, בעיקר בשל המצב הכלכלי וחוסר התקווה לגבי העתיד. העזתים עזבו את הרצועה דרך מעבר רפיח ומצרים, באמצעות ויזות שהנפיקה עבורם חברת פספורט, והיעד הפופולרי ביותר שלהם היה טורקיה. יעד פופולרי נוסף, אך לא מוסדר, היה יוון וחופיה, באמצעות סירות גומי שחלק מהן טבעו. שתי מדינות אחרות שהיו מועדפות על העזתים היו גרמניה וקנדה, אך אלה קלטו רק מספר קטן שלהם.

סקר של המרכז הפלשתיני לחקר סקרים ומדיניות של ד"ר חליל שקאקי, שהתמקד בסוגיית ההגירה ושנערך בקרב תושבים ברצועת עזה וביו"ש ממש ערב המלחמה, העלה ש־44% מצעירי הרצועה, 38% מכלל הגברים ו־31% ממחבלי פת"ח (לעומת 14% ממחבלי חמאס) מבקשים או שוקלים להגר. הדעת נותנת שהיום, בעקבות המלחמה, שיעור המבקשים להגר מעזה גבוה אף יותר, ושברגע שבו ייפתח מעבר רפיח, עזתים רבים ינצלו זאת כדי לעזוב את הרצועה.

"ויצמן ניסה לשחד אותי"

אבל מעבר לחשבונאות הזאת, השאלה הגדולה שמרחפת עתה מעל תוכנית טראמפ היא: האם לראשונה מאז מלחמת העצמאות ותוצאותיה (700-600 אלף פליטים ערבים), העובדה שנשיא המעצמה הגדולה בתבל הוא שמתייצב עכשיו מאחורי הרעיון - ולא גילה גמליאל או אלי כהן - תביא למימוש תוכניות מסודרות של הגירת עזתים מרצון, תוכניות שבישראל עמלים עליהן עכשיו (בתיאום עם האמריקנים)?

אם שואלים את פרופ' יואב גלבר, שחקר ועסק רבות בתולדות הטרנספרים, ההגירות, חילופי האוכלוסין ונדידת אוכלוסיות מרצון או שלא מרצון, הסיכוי לכך קלוש עד אפסי. גלבר מוצא מקבילות היסטוריות בין הסיטואציה הנוכחית, שבה טראמפ מרים את דגל ההגירה מרצון של תושבי עזה, בעידוד ההנהגה הישראלית, לבין אירוע נשכח שהתרחש ערב מלחמת העולם השנייה.

מדובר בפועלו של סנט ג'ון פילבי, חוקר ודיפלומט בריטי שהתאסלם והפך לאיש סודו ויועצו הבלתי רשמי של אבן סעוד, מייסד ערב הסעודית והמלך הראשון שלה. פילבי התלבש כמו ערבי, אכל בשר גמלים, חי בג'דה ונשא לאישה שפחה מוסלמית כאישה שנייה.

ב־1939, מספר גלבר, "אותו פילבי הציע ללואיס ניימיר, מקורבו של ויצמן, שהיהודים יגייסו 20 מיליון ליש"ט (חובות המלך הסעודי), ובתמורה המלך ישאיר להם את פלשתינה ריקה ויישב את הפלשתינים המפונים בתחומי ממלכתו הגדולה. ניימיר העביר את ההצעה לוויצמן ולמשה שרת, והללו הסמיכו את פילבי להעלות את ההצעה המפתה באוזני המלך הסעודי.

"המלך ענה לפילבי משהו די מגומגם, שפילבי פירש אותו כהסכמה. ויצמן התלהב מאוד מה'הסכמה', ומיהר להעביר את הדברים לצ'רצ'יל. על המהלך הזה אנו למדים גם מהזיכרונות של ויצמן, וגם מהתעודות של משרד החוץ הבריטי. הבריטים, כך מלמדות אותן תעודות, שללו את המהלך מכל וכל וטענו שמדובר בהזיה מוחלטת. גם בן־גוריון שמע על כך, כנראה מוויצמן. הוא לא האמין שערביי ארץ ישראל יסכימו לעזוב, אולי רק מעט מהם. אלא שוויצמן נכבש בקסמיה של התוכנית והמשיך לגלגל אותה. ב־1943 הוא נסע לאמריקה וניסה למכור אותה לנשיא רוזוולט. לימים, שליח של רוזוולט נפגש עם המלך אבן סעוד, ושאל אותו מה דעתו על ההצעה. אבן סעוד אמר לו שלא יעז לדבר על כך: 'ויצמן ניסה לשחד אותי, ושלא תחזור עם זה אלי'. בכך הקיץ הקץ על תוכנית פילבי".

מה שקורה עכשיו בין טראמפ לישראל, אומר פרופ' גלבר, מלמד שפראיירים לא מתים, אלא רק מתחלפים.

מיהם הפראיירים של תקופתנו?
"טראמפ, שמישהו מכר לו את הרעיון ושבכלל לא בוחן בצורה רצינית את השאלה מי יקלוט את העזתים - בדומה לוויצמן ולפילבי ולצ'רצ'יל לפני כמאה שנה".

אולי העובדה שבניגוד לעשרות הפעמים הקודמות, הפעם נשיא ארה"ב מוביל את הרעיון, ולא איזה "פילבי" זוטר, מגדילה את הסיכוי לממשו?
"בעיניי, טרנספר אינו פסול עקרונית. זה הרבה יותר טוב מלהרוג אותם. אבל ההיסטוריה של התוכניות הללו מלמדת אותנו שההצלחות היו מאוד מוגבלות, ושההגירה החוצה היתה בהיקפים קטנים - חוץ מהאירוע הגדול של הקמת המדינה, כמובן, עם מאות אלפי הפליטים שברחו, עזבו או גורשו מהארץ".

אולי העובדה שאזורים רבים בעזה הרוסים עד היסוד מגדילה את הסיכוי לממש תוכנית הגירה?
"לא, כי ברקע נמצאת תודעת ה'נכבה' של 1948. זו תודעה שחיה עם הפלשתינים והולכת איתם לכל מקום. מבחינתם, עזיבה של עזה היא 'נכבה' נוספת. יש כאן שתי תנועות לאומיות שנלחמות על אותה פיסת ארץ קטנה, וימשיכו להילחם. אם תהיה הגירה - היא תקרה אולי בשוליים".

כיצד היית מציע לנתניהו ולממשלה לנהוג ביוזמה של טראמפ?
"להניד ראש בנימוס - הרי לא ייצא שום דבר מלהתווכח איתו - ולהיזהר מאוד מהאשליות שזה יעבוד. לי יש הרושם שהם חיים בסרט, כמו חלק גדול מהציבור אצלנו. על פי הסקרים, 47% סבורים שזה ריאלי. זה שילוב של בורות ומשיחיות. אני אומר שוב: אם זה היה אפשרי ומעשי - הייתי תומך בזה. זה פתרון יותר טוב מאחרים".

רוטשילד היה מוכן לשלם

הסיפור על ויצמן, פילבי והמלך הסעודי הראשון הוא רק אירוע אחד במסכת ארוכה של תוכניות טרנספר ביחס לאוכלוסייה הערבית, בעיקר הפליטים מ־48' (אבל לא רק), שנהגו מאז תחילת המאה שעברה על ידי גורמים שונים, יהודים ובינלאומיים. המכנה המשותף לכולן, לבד מהעובדה שלא יצאו אל הפועל, הוא שהפליטים הפלשתינים דחו אותן בהכוונת אונר"א ומדינות ערב. הם העדיפו לשמר את הפליטות כנשק נגד ישראל, ולדחות כל תוכנית לשיקומם וליישובם מחדש. המטרה המוצהרת שלהם היתה, ועודנה, להשיב את הפליטים ליישוביהם הקודמים בתחומי מדינת ישראל, או במילים אחרות - להחזיר את הגלגל לאחור, למצב של ערב מלחמת העצמאות, לשנות מחדש את הדמוגרפיה ולהפוך את היהודים כאן למיעוט ואת הערבים לרוב.

ברקע הדיונים על התוכניות השונות, לפני מלחמת העולם השנייה ואחריה בוצעו טרנספרים של מיליונים בין גרמניה לאויבותיה, בין יוון לטורקיה ובהמשך בין הודו לפקיסטן. היו גם חילופי אוכלוסין אחרי התפרקות יוגוסלביה, ועוד. עד מלחמת העולם השנייה, הטרנספר נחשב פתרון הומני כמענה לסכסוכים אתניים. החוקר והדיפלומט הנורבגי פרידטיוף ננסן, הוגה הטרנספר הבלקני (בחסות בינלאומית), אף זכה בפרס נובל לשלום ב־1922. עם זאת, אמנת ז'נבה הרביעית מ־1949 אסרה לראשונה העברת אוכלוסייה משטח כבוש בהיעדר הצדקה צבאית חיונית, ולראשונה אף הגדירה אותה כפשע.

למרות זאת, יש משפטנים כמו פרופ' אבי בל הסבורים שהמשפט הבינלאומי לא אוסר על מדינה לעודד הגירה בהסכמה, ושהגירה כזאת לא נחשבת גירוש. ממשל טראמפ השני נשען עתה על חוות דעת כאלה, והוא מתכוון לעשות בהן שימוש, אם וכאשר תוכניותיו ביחס לתושבי עזה יעלו על פסים מעשיים.

תוכניות הטרנספר בנוגע לערביי ארץ ישראל, וספציפית תושבי עזה, גולשות הרחק לאחור, אל הימים שלפני קום המדינה ואחריו. ד"ר אריק אריאל, ד"ר מרדכי ניסן ואחרים, חשפו למשל במחקריהם פרטים חדשים על "מבצע יוחנן" ו"תוכנית הפועל". הראשון הציע לערבים נוצרים מהגליל לקבל חוות חקלאיות בארגנטינה, ומאחוריו עמדו בין היתר משה שרת ויוסף ויץ. השנייה הציעה לעודד פליטים ערבים להגר לגרמניה, שבשנות ה־60 שיוועה לידיים עובדות. עשור קודם לכן, הוצע במשרד החוץ לבחון יישוב של פליטים ערבים בסומליה ובלוב, ואף בתוניסיה ובאלג'יריה. גם בתקופתו של אבא אבן כשר החוץ התגלגלו במשרד רעיונות דומים, שיסוד כולם לפני קום המדינה.

ב־1937 המליצה "ועדת פיל" הבריטית על פתרון של מדינה ערבית ומדינה יהודית, אך במקביל הציעה להעביר יותר מ־200 אלף ערבים מהמדינה היהודית המוצעת למדינה הערבית. בן־גוריון אהב את הרעיון, וכתב: "הצעת ועדת פיל היתה טובה ביסודה, אילו היו מגשימים גם את הטרנספר (העברת הערבים) מכל העמקים". גם ישראל זנגוויל, מקורבו של הרצל, כתב בראשית המאה ה־20 דברים בזכות הטרנספר, וברל כצנלסון, האורים ותומים של תנועת העבודה, הסביר ב־1937 שטרנספר הוא "הטוב שבפתרונות", וצפה שבאחד הימים הוא יתקיים. כצנלסון הבהיר שכוונתו אינה לשכם, אלא לסוריה ולעיראק. חיים ויצמן התנגד לטרנספר בכפייה, אך העריך שמוסלמים יעדיפו להגר במקום לחיות תחת משטר יהודי כופר. הברון אדמונד דה רוטשילד אמר שהוא מוכן לשלם לערבים כדי שיעזבו את ארץ ישראל. אפילו זאב ז'בוטינסקי, שכתב בשירו המפורסם "שם ירווה לו משפע ואושר בן ערב, בן נצרת ובני" ושסבר כי אין להכריח את הערבים לעזוב, חשב שאם יסכימו לכך מרצונם - אין להצטער על כך.

שתי "נכבות"

אחרי מלחמת ששת הימים, כאמור, ישראל ניסתה לממש חלק מהרעיונות הללו. הצוות הסודי שאותו הובילה עדה סרני, ושבו היו חברים גם יוסף יריב, שלמה בן אלקנה ואחרים, ניסה לעודד את הגירת האוכלוסייה העזתית לירדן ולמדינות בדרום אמריקה, אבל התוכנית נחסמה בעקבות תלונות של מצרים וירדן באו"ם נגד ישראל. גם יצחק רבין, באמצע שנות ה־70, ניסה להגיע להבנות עם חוסיין מלך ירדן כדי לעודד הגירת פלשתינים מעזה לתחומי הממלכה, בתמורה לסיוע כלכלי נדיב מישראל ומהמערב.

ואז הגיע הימין, ובפועל הפקיע את רעיון הטרנספר מאנשי הסוציאליזם ותנועת העבודה. מאיר כהנא, מנהיג תנועת "כך", קרא לגירושם של הערבים משטחי ארץ ישראל המערבית, ואחריו רחבעם (גנדי) זאבי דיבר על "טרנספר מרצון" או "טרנספר בהסכמה" של האוכלוסייה הערבית ביו"ש וברצועת עזה. גנדי נשען רבות על מנהיגי התנועה הציונית ואנשי שמאל שתמכו ברעיון שנים רבות לפניו, אך לא הצליח למכור את סחורת הטרנספר כמוצר הבא בשעריה של התקינות הפוליטית. "טרנספריסט" הפך לכינוי גנאי, שהוטח שוב ושוב באנשי הימין שתמכו בדרך הזאת - אף על פי שרובם, כמו אנשי השמאל לפניהם, דיברו על טרנספר בהסכמה. אריאל שרון, ראש הממשלה בראשית שנות האלפיים שעשה טרנספר בכפייה ליהודי גוש קטיף וצפון השומרון, דחה דרישה ירדנית לפרסם במהלך כהונתו הצהרה פומבית שתשלול טרנספר לערביי ישראל.

ככל שחולפות השנים, והאיפול על תוכניות טרנספר נוספות מוסר, כך נחשפים עוד ועוד חומרים מאותו הדבר. נראה שהנפת דגל הטרנספר בידי טראמפ - בהנחה שלא מדובר ב"עז" שהוכנסה לשיח בין ישראל לבין הפלשתינים ומדינות ערב, רק כדי להוציאה מהמשחק מאוחר יותר בתמורה להסכמות אחרות - שינתה את שיח הטרנספר שרווח כאן בשנים האחרונות. במקום לברר ולשאול ולדון, כפי שהיה נהוג כאן, אם הטרנספר מרצון או שלא מרצון הוא מוסרי, השאלה שנשאלת עתה היא אם הטרנספר - בין שהוא מוסרי ובין שאינו מוסרי - הוא ריאלי ומעשי, או בבחינת חלום באספמיה.

נכון לעכשיו, הפלשתינים עצמם, וכך גם מדינות ערב, לא רק מציגים חזית אחידה נגד הרעיונות של טראמפ - אלא דבקים במה שהם מכנים "זכות השיבה" לערים כמו יפו, אשקלון, רמלה, חיפה, נצרת ולוד, ולמעשה לכל מקום שבו התקיים בעבר יישוב ערבי שבמלחמת העצמאות נכבש בידי ישראל ושתושביו עזבו אותו.

הדבקות הפלשתינית בשיבה וההתנגדות העזה שלהם להגירת אוכלוסייה פלשתינית לחו"ל הן שני צדדים של אותו מטבע: מצד אחד - חוסר נכונות להשלים עם תוצאות מלחמת העצמאות ועם הפסדם במערכה, לאחר ששללו הקמת מדינה יהודית בגבולות כלשהם. מהצד השני - חוסר השלמה עם הניסיון הישראלי־אמריקני לקבע שוב, 77 שנה אחרי מלחמת העצמאות, תודעת הפסד בקרב הפלשתינים. את רעיון הטרנספר הם לא מקבלים לא רק כי הם טרם ויתרו על השיבה, אלא גם כדי לא לחוות מחדש "נכבה" שתיצרב בהם שוב לדורות, והפעם בגיבוי המעצמה הגדולה בעולם, ותדחק ממקומה את "נכבת 1948" שלהם, שהיא עד היום אחד מסמלי הזהות והנרטיב הפלשתיניים.

סמיר אל־ברגותי, עיתונאי פלשתיני בעל טור ביומון הקטארי "אל־ווטן", ביטא את הדברים באחד ממאמריו האחרונים, שבו הוא כרך יחדיו את שתי ה"נכבות" ופנה אל הנשיא טראמפ: "עזה היתה פלשתינית לפני הספירה ואחרי הספירה, והיא תישאר פלשתינית לאחר 7 באוקטובר כפי שהיתה לפני 6 באוקטובר... השכן שלום בפלשתין. החזר אל עריהם וכפריהם את אלה שגורשו בשנת 1948. החזר את תושבי עזה לעוטף (עזה), לבאר שבע, לאשקלון, ליפו, ללוד ולרמלה, שמהם גורשו בשנת 1948, ואז תהיה ראוי לקבל פרס נובל לשלום" (התרגום באדיבות אתר ממר"י).