למה אנחנו מפחדים לדבר על גביית מחיר טריטוריאלי?

הסופר מאיר שלו סיפר לי פעם כי ביצירותיו הוא יונק מהקשר הכמעט חושני שלו עם האדמה: "כאשר אני כותב, אני מרגיש קצת כמו אנטאיוס מהמיתולוגיה היוונית, אחד מיריביו של הרקולס. אנטאיוס היה בלתי מנוצח כל עוד נגעו רגליו באדמה, שכן הקרקע היתה מחדשת את כוחותיו. הרקולס הכריע את יריבו רק לאחר שהצליח לנתק אותו מהקרקע. רק אז כוחו נחלש, והרקולס הצליח להכריע אותו".

שאלתי אז את שלו אם גם הדרך להביס את הפלשתינים ואת שאיפתם להשמיד אותנו עוברת במתווה הניצחון של הרקולס על אנטאיוס: לנתק אותם מהאדמה, שממנה הם שואבים כוחות ויונקים אמונה דתית ולאומית; ליטול מהרצחניים שבהם אדמה, לתמיד. אבל שלו סירב להחיל את רגשותיו כלפי האדמה על הסכסוך. הוא הבהיר שאין לו צורך בבעלות או בריבונות על אדמה, בפרט לא על מקומות קדושים. את אהבתו החושנית לאדמה, שהרעיפה עליו השראה, הוא שמר רק ליצירות הספרותיות שלו.

נזכרתי השבוע בשלו ובאנטאיוס שלו, שהוכרע רק לאחר שניתק מאדמתו, כשערכתי בירור דיסקרטי עם גורמים מדיניים וצבאיים בנוגע לסיכוי שישראל, אולי בפעם הראשונה, תודיע רשמית שהיא מרחיבה את גבולותיה בדרום ובצפון ונוטלת שטחים ואדמות, לתמיד, ממי שתקפו אותה ברצחנות לפני 15 חודשים.

שאלתי אם האפשרות הזאת, שבעיני רבים היא כה טריוויאלית, אפשרות שתכאיב לעזתים ולחיזבאללה, בכלל נמצאת על סדר היום. אם לאחר שהוכח פעם אחר פעם שנסיגה לא מפחיתה את הכוונות ההתקפיות של ארגוני הטרור - אולי כדאי לשקול גישה הפוכה. אם אולי כדאי לא למהר כל כך להוריד אותה מסדר היום בהבהרות חוזרות ונשנות שהכיבושים שלנו בדרום ובצפון הם זמניים, ולהבהיר שלא רק "הכיבוש" הוא הפיך, אלא גם נסיגות טריטוריאליות.

התשובה שקיבלתי היתה נחרצת: הנוכחות הישראלית בעזה ובלבנון עתה היא זמנית. ישראל לא מבקשת לעצמה אדמה עזתית או לבנונית, והחזקתה בשטחים הללו עתה היא לצורכי ביטחון בלבד.
עכשיו נשמעים בשיח הישראלי גם קולות אחרים. הקול המרכזי שמדבר בגלוי על האפשרות לגבות מהאויב מחיר קרקעי על טבח 7 באוקטובר עולה מהציבור הציוני־דתי, בעיקר מחוגי המתנחלים הדתיים, שחלקם אף מקימים גרעיני התיישבות שמבקשים לחזור לגוש קטיף. אלא שיש קולות וגוונים נוספים, צבועים ומאופיינים פחות, משמעותיים אולי אף יותר, שלא ממתגים את האופציה הזאת כאופציה דתית או משיחית בהכרח. "הציבור הרחב נרתע מכך", מסביר אלוף (מיל') גרשון הכהן, שאף הוא תומך ברעיון. "אם זה יישאר מגזרי - זה אבוד, והסיכוי שזה יהפוך לנחלת הכלל הוא נמוך".

האלוף (מיל') מוטי אלמוז, איש כפר תבור, לשעבר ראש אכ"א, ראש המינהל האזרחי וראש מטה פיקוד מרכז, הוא אחד מאותם קולות אחרים. אלמוז סבור כי הגיעה העת להניח מחדש על השולחן את הקשר של העם היהודי לאדמת הארץ, ואת התביעה לקחת לתמיד שטחים מעזה.

"היינו צריכים כבר מזמן לקצור חיטה בבית חאנון", הוא משוכנע, אך "לא מנקמנות או מחזונות, ואפילו לא מהכיוון האמוני־תורני של 'לזרעך נתתי את הארץ הזאת'. אלה הם כיוונים חשובים, שאינם בהכרח פסולים. אבל יש רבדים בסיסיים־פרקטיים אף יותר, שידברו אל ציבורים רחבים פי כמה: ההתיישבות היא מעשה ציוני! התיישבות מביאה הגנה! התיישבות מביאה ביטחון! שר ההתיישבות במדינת ישראל הוא במידת־מה גם שר הביטחון. מי שחושבים שאני משוגע - שיפתחו את כתבי יגאל אלון. גם טרומפלדור, שאמר 'עד התלם האחרון', לא היה גזען־משיחי.

"כבר לפני חודשים רבים היינו צריכים לזרוע את שדות עזה, או לפחות חלק מהם, כדי שהפלשתינים יראו בעיניים שלהם עשרות קומביינים קוצרים יבולים. כבר לפני חודשים ניתן היה ליצור גבול התיישבותי־חקלאי חדש שהוא ביטחוני וערכי".

"לנסות כיוון אחר"

ערבי שמאבד אדמה, אומר אלמוז, "זה כאב חריף ופצע עבורו. כשזה יקרה, הפלשתינים יחשבו פעמיים ושלוש וארבע אם לתכנן עוד 7 באוקטובר, ואם כדאי להם להפסיד עוד אדמה 'קדושה'. זו ההרתעה האמיתית שלנו מול 'דין מוחמד בסייף' (דת מוחמד בחרב; נ"ש). שלוש פעמים ניסינו לתת שטח ולקבל ביטחון - באוסלו, בהתנתקות, בלבנון. פעם אחת, במלחמת ששת הימים, התנהגנו אחרת. השארנו אצלנו את האדמה, יישבנו אותה, עיבדנו אותה. למרות כל הקשיים, זה נצרב בתודעה הפלשתינית לדורות. אז במאזניים שלי, הניסיון של ששת הימים מנצח. נסיגות יחזירו אותנו למקום גרוע.

"כשאנחנו מעבדים קרקע בכפר תבור", מחדד אלמוז, "אני יודע שאם אני לא אעבד את האדמה הזאת - מוחמד יהיה כאן. זה הכי פשוט בעולם. או אני או הוא. הקמנו את המדינה על הערך של ההתיישבות לא מהמקום המשיחי, אלא מהמקום האידיאולוגי, אבל היום יש פשיטת רגל של ערך ההתיישבות. כשאני חורש וזורע וקוצר ומתיישב, זה לא רק כיבוש במובן החיובי של המושג. אלה הגנה וביטחון, ולא פחות מכך - זה לבוא חשבון עם חברה ערבית ופלשתינית, שחיי אדם זולים בעבורה, באמצעות ערך שקדוש בעבורה פי כמה: ערך האדמה.

"מובן שצריך להמשיך להיאבק בטרור ולחסל בכירים ולפעול להחזרת החטופים, אבל הגיע הזמן גם לקחת מהם אדמה, כפי שלקחנו מהם ב־67'. זה הכי משמעותי. זה לקח שמהדהד לדורות, וזה גם עונש מתבקש. לספק להם כסף ומשאבים ולקוות שייוולד שם דור חדש שוחר שלום - זה לא עובד. את זה כבר ניסינו. עכשיו צריך לנסות כיוון אחר".

מי שלוקח את הכיוון האחר הזה עוד כמה צעדים קדימה הוא אבידע בכר, מנהל החקלאות של קיבוץ בארי, שב־7 באוקטובר איבד את אשתו דנה ואת בנו כרמל בממ"ד ביתו. הוא עצמו נפצע ואיבד את רגלו הימנית. בכר הוא בן דודו של האלוף (מיל') יוסי בכר, אף הוא תושב בארי, שאיבד בטבח את אמו, גאולה.

לפני שבועות אחדים, דברים שאמר בכר טלטלו את קהילת בארי והעוטף. הוא אמר שמזל שהטבח אירע בקיבוץ בארי. "אם זה היה קורה בגוש עציון, מה אני הייתי אומר באותה שנייה? הייתי אומר 'מה הם גרים שם?' אולי הייתי אומר 'מגיע להם', הייתי אומר את כל הדברים הכי קשים שיש בעולם. מזל שזה קרה אצלי בבית. מזל שאת השיעור הזה, ששילמתי עליו הרבה מאוד, למדתי" (בכר ליגאל מוסקו מחדשות 12).

עכשיו בכר מדבר עם "ישראל השבוע" על שיעור נוסף שלמד: "הם לא רצחו את דנה ואת כרמל ואת החברים שלי בשל יהדותם. הם רצחו אותנו כי אנו יושבים על האדמה שהם קוראים לה 'האדמה שלהם'. הרי באותו יום נרצחו אצלנו יהודים ותאילנדים וערבים, בלי קשר לדתם. הם נרצחו כי הם ישבו באדמה שהאויב מזהה כאדמתו. אני ואתה יודעים שגם אם אמסור לפלשתינים את בארי ואת העוטף, הם ימשיכו לנסות לרצוח בי ובך. הערבים מדברים באדמה, ולכן יש להם זמן. אנחנו שוקלים כל דבר בחיי אדם, ולכן אין לנו זמן.

"לפיכך, הפתרון הוא לדבר בשפתם, לקחת מהם קרקע. כי כרגע, בבסיס, אחרי לחימה של שנה ורבע, שום דבר לא באמת השתנה. חמאס לא הרים ידיים. הוא עדיין יורה עלינו, מנסה להשתקם, מחזיק את החטופים. האופציה היחידה שבאמת תשנה משהו היא לקחת מהם אדמה. מצידי להעלים את כל רצועת עזה, את כל שטחה, שהגבול הישראלי יהיה מצרים מדרום, הים התיכון ממערב, לבנון וסוריה מצפון וירדן ממזרח. לקחת לתמיד את השטחים שם, לעבד אותם, להפוך אותם למדינת ישראל. אם לא את כל רצועת עזה, אז לפחות את חלקה".

על לוע הר הגעש

"חמאס לא באמת רוצה עסקה", סבור בכר, "הוא רוצה טריטוריה. לא אכפת לו מחיים. לכן, אם ניקח לו פיסות אדמה, נראה אותו מתחיל להתגמש ולרוץ לעברנו. תראה כמה בלגן עשתה ההבהרה שלנו בעניין עתיד ציר פילדלפי. תאר לעצמך שהיינו מבהירים את הדברים באופן דומה לגבי עוד רצועות קרקע חשובות בעזה, או שהיינו מעבירים את מחסום ארז לנחל עזה או לנחל הבשור. היום אנחנו מנהל איתם מו"מ עקר, כי מראש הם תופסים את השהות שלנו בעזה כזמנית, את השטח כאזור שבסופו של דבר נצא ממנו. אם נדבר אליהם בשפת האדמה - נראה איך הדברים ישתנו...

"יש לנו איזה פאק ישראלי־יהודי", טוען בכר, "אני יכול לראות את הילדים שלי מתים ולספור אותם, אבל אני מתקשה לראות את הילדים של האויב מתים ולספור אותם. אני יכול לכבוש שטח - אבל מייד רץ להחזיר אותו, מתוך אמונה עיוורת שזה פותר בעיות. הפוך - תשאיר שטח אצלך, תודיע על זה. תזכור תמיד שהר געש טבעו להתפרץ שוב. פעם אחת הוא התפרץ ב־7 באוקטובר. אני לא יודע מתי הוא יתפרץ שוב, אבל כמו הר געש - הוא בטוח יתפרץ שוב, ולכן צריך משהו דרמטי: דבר ראשון - להעיף משם את הפלשתינים, ואני לא מדבר על ערביי ישראל, שהמלחמה דווקא הביאה אותם להפגין כלפינו נאמנות, מתוך הבנה שהם הבאים בתור להישחט; ודבר שני - לקחת מהם אדמה. לפגוע בהם במקום שבו הם ביקשו לפגוע בנו".

גם חמי כהן, בנו של יהושע כהן (איש הלח"י, ממייסדי שדה בוקר ושומר ראשו של דוד בן־גוריון), תושב עין הבשור שבחבל אשכול, שכיתת הכוננות שלו הצליחה להדוף את מתקפת מחבלי הנוחבה עליהם ב־7 באוקטובר, מדבר על הבנה לקויה של האויב. "כשאתה נותן לערבי 100 דונם במסגרת נסיגה או הסדר עימו, הוא לא רואה בזה צעד לשלום, אלא חולשה. המחשבה האוטומטית שלו היא 'אם קיבלתי 100 - למה שלא אבקש 200?'

"יש לנו כל כך הרבה ניסיון עם כישלונות מהסוג הזה במשאים ומתנים עם הערבים, שזה מפליא שאיננו לומדים את הלקח. אולי זו שאלה מתחום הפסיכולוגיה: הרי אומרים לא פעם שהצלחנו להוציא את היהודים מהגלות, אבל לא את הגלות מהיהודים. אולי זה חלק מהעניין? כישוריי הפסיכולוגיים מוגבלים, אבל אני מכיר לא מעט ערבים, והאדמה היא אכן הבטן הרכה שלהם. אין לי רצון סתם לקחת מהם אדמה, אבל מי שתוקף אותך ורוצח אותך - לך ישר לשם. קח ממנו את קודש־הקודשים שלו".

במהלך המלחמה, כהן פרסם מפה שהציעה להזיז את הגבול העזתי מול קריית החינוך אשכול מעט מערבה ולנגוס משטח רצועת עזה, כדי למנוע ירי בכינון ישיר לעבר הילדים. "זו רק דוגמה קטנה לשינוי כיוון שצריך להיעשות לאורך כל הגבול עם הרצועה", הוא אומר.

אביו המנוח יהושע, ידידו של בן־גוריון, הראה לי פעם דברים שבן־גוריון אמר בפברואר 1948, לקראת סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בן־גוריון נשאל אז כיצד יובטחו שלומה של ירושלים והקשר בינה לבין השפלה. הוא השיב במילים אלה: "המלחמה תיתן לנו האדמה. המושגים 'שלנו' ו'לא שלנו' הם רק מושגי שלום - במלחמה הם מאבדים כל משמעותם".

גם המחנך וההיסטוריון אורי הייטנר, מראשוני המתיישבים בגולן, מדבר על שינויי גבול בין ישראל לעזה, תוך התחשבות באילוץ הדמוגרפי של 2 מיליון עזתים וברצונה של ישראל להישאר מדינה יהודית בעלת רוב יהודי. הייטנר מציע לחבר לישראל את אזור התוחמת הצפונית, שם שכנו לפני ההתנתקות היישובים היהודיים אלי סיני, ניסנית ודוגית. זה אזור דליל באוכלוסייה, שצריך להפוך לחלק הדרומי של מועצת חוף אשקלון. גם על ציר פילדלפי מורחב צריך לשמור, לדבריו, וכן על פרימטר בעומק 5-4 ק"מ, "שצריך להמשיך את השדות שהותקפו בבארי ובניר עוז. אך את כל זאת צריך לבצע רק אחרי שהחטופים יחזרו. לחדש את המלחמה ולבצע זאת, ללא היסוס".

"עובדות עם טרקטורים"

בצפון, סבור הייטנר, "צריך רצועת ביטחון, ולא פרימטר. רק כך ניתן יהיה להגן על היישובים. כי הברירה האמיתית, והשנה שחלפה המחישה זאת היטב, היא בין אזור ביטחון מהצד הישראלי של הגבול לבין אזור ביטחון מהצד הלבנוני של הגבול, והבחירה הרי ברורה. בגולן העניין מורכב. לא הותקפנו. ניצלנו סיטואציה היטב ובשכל רב, והשתלטנו על שטחים שולטים בחרמון ובגולן. ודאי שלא צריך למהר לסגת משם, ובמקביל, צריך לבדוק אם ניתן להגיע להסכמה עם טורקיה על חלוקת אזורי השפעה ותיקוני גבול. צריך לנסות".

אפילו האלוף (מיל') נועם תיבון, שתמך בעבר במפלגת העבודה, שבתפקידו האחרון בצה"ל היה מפקד הגיס הצפוני, ושהצטרף לכוח מגלן ב־7 באוקטובר והציל עימו את בנו אמיר ואת בני משפחתו מקיבוץ נחל עוז, מדבר על תפיסה זמנית של קרקע כאמצעי לחץ על חמאס לשחרור החטופים -אם כי תפיסה חקלאית.

"אני אומר לחמאס: קבלו עסקה - או שנתחיל לעבד את הקרקעות בפרימטר. אני חושב שזה יכול להיות קלף מיקוח טוב. אבל חשוב לי להבהיר: הרעיונות שמדברים עליהם בממשלה, גירוש המוני והקמת התנחלויות, הם הרבה פחות חכמים מבחינה צבאית ומדינית, והם גם עשויים להתפרש בעולם כפשעי מלחמה ולסבך קצינים בצה"ל בתביעות. הרעיון שאני הצעתי הוא לא פשע. לא הורגים ומגרשים אזרחים, לא בונים התנחלויות. פשוט קובעים עובדות בשטח עם הטרקטורים, ואומרים לחמאס: אם תחזירו את החטופים - תקבלו את האדמות בחזרה. החקלאים בעוטף מוכנים לזה. הממשלה לא יודעת לבצע".

מה אומר הדין הבינלאומי על האפשרות של סיפוח שטחים כתוצאה ממלחמת מגן אחרי שהותקפנו? מתברר שלטענת הזכות יש מקום מרכזי במרחב הפעולה האפשרי של ישראל.

פרופ' טליה איינהורן, חברה קבועה באקדמיה הבינלאומית למשפט השוואתי - גוף יוקרתי שנוסד בהאג ב־1924 - שתחום התמחותה הוא המשפט הבינלאומי, מדגישה שגבולות מדינת ישראל, ככל מדינה חדשה, הם אלה שהיו בשעת הקמתה, בה' באייר תש"ח, הגבולות שנקבעו למנדט הבריטי על ארץ ישראל. אותו כתב מנדט ביטא את ההכרה של המשפט הבינלאומי בקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארץ ישראל, כיסוד לכינון מחדש של הבית הלאומי היהודי בארצו. זכויות העם היהודי בשטח המנדט אף אושררו בהמשך בסעיף 80 למגילת האו"ם.

גם שטחי רצועת עזה ויהודה ושומרון, מזכירה איינהורן, נכללו בשטח המנדט. הם ניטלו שלא כדין בידי ירדן ומצרים, שפלשו לשטח ארץ ישראל המנדטורית והשתלטו עליהם במלחמת העצמאות. מששבו לשליטת ישראל ב־1967, הם לא "שטחים כבושים" כהגדרתם במשפט הבינלאומי, שכן הם לא ניטלו מריבון זר ולישראל יש טענת זכות בהם.

"קיימות דוגמאות לכיבוש שטחים בעת מלחמה, ומדינות אפילו הכירו בכיבושים כאלה, גם אם הם לא ניטלו במלחמת מגן, כמו כיבוש סהרה המערבית בידי מרוקו ב־1979. ודאי שלמדינות שכבשו שטח של מדינה אחרת במלחמת מגן - כמו המדינות שהתגוננו מפני גרמניה במלחמות העולם - יש זכות להחזיק בשטח שכבשו עד להסרת האיום על יושביהן מאותו שטח, ובפועל השטחים נגרעים לצמיתות. אבל לטענת הזכות יש משקל משמעותי פי כמה, כי אז לא חלים דיני הכיבוש, וישראל זכאית להחיל את הדין והמינהל הישראליים בשטחים שעליהם נטענת הזכות בצו ממשלתי, וגם להקים בהם יישובים".

אדמות פיק"א בגולן

באשר לגולן, איינהורן מציינת כמה נקודות: "ראשית, החלטה 242 של מועצת הביטחון קבעה, בין היתר, את זכותן של כל מדינות האזור לחיות בשלום בתוך גבולות מוכרים ובטוחים, ללא איומים או מעשי אלימות. החלטה זו חלה גם על ישראל, כמובן, ומשתמע ממנה שכל עוד לא ייחתם הסכם שלום שבו ייקבע גבול עם המדינה השכנה - לישראל יש הזכות לשלוט ברמת הגולן. בפועל, בשל האיום הסורי, ישראל סיפחה את רמת הגולן ב־1981. הסיפוח הוכר מצד ממשלי טראמפ וביידן בארה"ב.

"שנית, בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה ומפלת אסד, סוריה חדלה להיות מדינה אחת, והיא מתחלקת בין המורדים לבין האזורים שבהם שולטים הדרוזים, הכורדים והטורקים. כעת, על ישראל לספח את שטחי כתר החרמון ואזור קוניטרה, שהיא כבשה לאחרונה (לאחר שפינתה אותם בעקבות מלחמת יום כיפור). סביר שסיפוח זה יוכר אף הוא מצד ארה"ב, לנוכח המצב החדש, המחייב את המשך הכיבוש לצורך הגנת תושבי רמת הגולן והצפון מפני מדינת דאעש, שקמה בימים אלה בחלק מסוריה.

"שלישית, פיק"א, החברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל שהקים הברון רוטשילד, רכשה אדמות רבות בגולן ובחורן שאותן העבירה למדינת ישראל. אלה הופקעו בידי סוריה, ללא פיצוי לבעלי הקרקע כנדרש בדין הבינלאומי. לבנון היא מדינה נוספת שמתפרקת בשל מלחמת אזרחים, ובימים אלה נוספו לכך גם ניסיונות ההשתלטות עליה מצד המורדים בסוריה. בשל הסכנה הקיומית לתושבי ישראל, על ישראל להמשיך להחזיק בשליטה ישראלית מלאה בכל אזור החיץ שכבשה לאחרונה מלבנון, ואף להרחיבו עד לנהר הליטני".

על מה נשענת ההנחה שנטילת שטח מהפלשתינים ומהערבים עשויה להיות שובר שוויון בתחום ההרתעה ותודעת ההפסד של הצד הערבי? המזרחן פרופ' משה שרון, מהוותיקים ומהבכירים במזרחני ישראל, מסביר כי לפי תפיסת האסלאם, כל שטח שאי־פעם היה מוסלמי נשאר מוסלמי לעדי־עד. ספרד, למשל, נחשבת אדמה מוסלמית בעיני האסלאם גם היום, כמו חבל אנדלוסיה, שם היה בעבר שלטון מוסלמי. הטורקים המוסלמים כבשו חלק מאירופה, וזה הספיק להם כדי להחשיב אותה מוסלמית לנצח נצחים. לא כל שכן כש"היהודים הכופרים" רוצים לקחת לעצמם אדמה ממוסלמים. עצם התביעה הערבית לחיסול מדינת ישראל קשורה לעובדה של השתלטות לא מוסלמית, ועוד יהודית־ציונית, על אדמה מוסלמית. ואם כך - מדוע שזה יעבוד? אולי זה רק ינציח את הבעיה?

"זה יעבוד", אומר פרופ' שרון. "ברגע שהם יבינו שהם עומדים לאבד עוד קרקע, הם יחשבו פעמיים. כי בשביל האסלאם זה דבר נורא ואיום. הכי כואב, הכי פוגע, מהותי ואמיתי שיש. עונש משמיים. האיום באובדן של עוד שטחים שנחשבו מוסלמים הוא מעין התבדות של הכלל שלפיו פעם מוסלמי - תמיד מוסלמי. הם מאוד חוששים מכך".