שלום, טאקר קרלסון. אני לא פונה אליך בשם הימין הישראלי, או בשם העם היהודי. אני אפילו לא פונה אליך כעיתונאי או כיהודי. אני סתם צופה לשעבר שלך, ומתבאס עכשווי. אתה מבין, היו ימים, לפני ארבע-חמש שנים, שבהם הייתי צופה בקטעים שלך ונהנה. הנה בן אדם שמבין את המציאות, את הסכנה שבפרוגרס, איש בהיר ורהוט עם איכות הפקה גבוהה הרבה יותר מכל מה שננסה לעשות בישראל. ואז החלטת לגייס את הבהירות ואת הרהיטות שלך בשפה האנגלית, ולשלוח אותן לקרב מול מדינת ישראל בשירות רוסי.
אם להיות ריאלי, קרלסון לא יקרא אותי, ואנטישמיות היא בהחלט לא תופעה חדשה. ישעיהו ברלין כבר אמר שביחס לבריטניה שהוא הכיר, והדבר נכון לרוב העולם המערבי, אנטישמי הוא מי ששונא יהודים יותר מכפי שצריך. אבל הפנייה הזו כן מיועדת לחברינו האמריקנים שהצביעו לטראמפ, ששומעים את בן שפירו ואת דאגלס מארי - אבל גם את טאקר קרלסון ואת קנדיס אוונס, שמסורתית תמכו בישראל אבל גם נוטים לפקפק ביהודים, ולא אוהבים את ג'ורג' סורוס. גם אני לא אוהב את סורוס.
אני יודע טוב מאוד כמה זה מעצבן את האמריקנים כשאומרים "חגים שמחים" ולא "מרי כריסמס", כפי שזה מעצבן אותי כשאומרים בישראל "חגים שמחים" ולא "חנוכה שמח". אבל מה לעשות - ישו היה יהודי, נצר לדוד המלך, וככל הנראה בזמן הזה ביהודה לפני 2,000 שנה חגגו לו יום הולדת, ובמקביל את חג החנוכה. ומה החג שלנו חוגג? שימו את כד השמן ואת המנורה בצד, זה חג של ניצחון פיזי על רוח רעה. היוונים שנלחמו בחשמונאים בכלל היו סורים, אך ברוחם הם היו יוונים. זו הרוח שהובילה אותם לגזירות דת נגד היהודים, שהובילה אותם להרס המקדש, שהובילה גם לא מעט יהודים מתייוונים, וגם אותם הבסנו.
זה היה הקרב הגדול בין הפגאניות למונותיאיזם, הקרב שהכריע בין כאוס וכוחות טבע שמתייחסים אל העולם כמגרש משחקים ענקי לבין עולם של אל אחד, שדורש מהמשתתפים בו לעמוד בסטנדרטים המוסריים הגבוהים ביותר שניתנו מהאל לאדם. זה היה נראה קשה, היה נראה שזה הסוף, חשבנו שלא נעמוד בזה - וניצחנו. לא בפעם הראשונה, לא בפעם האחרונה. בלי הניצחון שלנו אין יהדות, ואין ישו, שנולד ומת כיהודי. אין נצרות, אין אסלאם, רק אלילות וכאוס. אחרי 2,000 שנה, אפשר לקבוע בוודאות - בלי חנוכה אין כריסמס.
אנחנו נמצאים בקרב אחר, מול שתי רוחות. זו של האסלאם הג'יהאדיסטי הרדיקלי וזו של ה־Woke הפרוגרסיבי. הקואליציה הלא קדושה בין אסלאמיסטים לאולטרה־בדלנים אמריקנים, בתמיכה רוסית, מביאה את המודלים שלכם - קרלסון, אוונס ועוד כמה - לאבסורד המוחלט. כדי לתקוף את היהודים, ביד אחת קרלסון תוקף את צ'רצ'יל וקורא לו "שטני" כי העז לערב את ארה"ב במלחה"ע השנייה, וביד השנייה הוא משתף פעולה עם מפגיני השמאל ששורפים את דגלי ארה"ב לצד דגלי ישראל.
בזמן שיהודי ארה"ב הפכו בחלקם לסמל של פרוגרסיביות מנותקת - מציון יוצאת תורה שמרנית חדשה, מחושלת בדור שלחם על חייו. מציון יוצא עם שנתוני הילודה בו גבוהים יותר מאשר בכל המערב
הקרלסונים של העולם, כמו אבותיהם ההיטלראים, לא מחבבים במיוחד את האיש שהביס את היטלר והציל את המערב. עבורי הוא הדמות ההיסטורית החשובה של המאה ה־20, אולי של המילניום כולו. "יש אנשים שאוהבים יהודים ויש שלא, אבל אף אדם חושב לא יכול לפקפק בעובדה שהם מעבר לכל ספק הגזע האימתני והמופלא ביותר שהופיע אי־פעם בעולם", כך פותח צ'רצ'יל את מאמרו המכונן "ציונות או בולשביזם", שנכתב במהלך המלחמה העקובה מדם בין הצבא האדום הבולשביקי לצבא הלבן, ימים שבהם רבבות יהודים נטבחו באוקראינה. צ'רצ'יל, גדול הלוחמים בבולשביזם ומי שטבע את המושג "מסך הברזל", מתייחס במאמר למספרם הלא פרופורציונלי של יהודים במהפכה.
גם צ'רצ'יל, כמו הקרלסונים של העולם, זיהה סכנה ביהודים: "...(הסכנה טמונה ב)עליית מזימותיהם של היהודים הבינלאומיים. רובם, אם לא כולם, נטשו את אמונת אבותיהם. אין צורך להכביר מילים על התפקיד שמילאו היהודים ביצירת הבולשביזם. למעט היוצא מן הכלל של לנין, רוב הדמויות המובילות הן יהודים... והחלק הבולט במערכת הטרור, אם לא העיקרי, מצוי בידי יהודים".
צ'רצ'יל מציע את התרופה למהפכה הבולשביקית, תרופה יהודית: הציונות. "בניגוד מוחלט לקומוניזם הבינלאומי, הציונות מציגה בפני היהודי רעיון לאומי בעל אופי חיובי... אין די בהתנגדות לבולשביזם בכל תחום. יש צורך בחלופות חיוביות ומעשיות במישורים המוסרי והחברתי; בנייה במהירות האפשרית של מרכז לאומי יהודי בפלשתינה, שעשוי להפוך לא רק מקלט לנרדפים מהארצות האומללות של מזרח אירופה, אלא גם סמל לאחדות יהודית ולמקדש התהילה היהודית".
הציונות, הלאומיות היהודית, היא הפתרון ליהדות הבינלאומית. ובזמן שיהודי ארה"ב הפכו בחלקם לסמל של פרוגרסיביות מנותקת מהמציאות ומטבע האדם - מציון יוצאת תורה שמרנית חדשה, מחושלת בדור שלחם על חייו ועל הגנת משפחתו. מציון יוצא עם שנתוני הילודה בו גבוהים יותר מאשר בכל המערב ושבו יותר מאמינים באלוהים מאשר בארה"ב, ולמרות כל קושי ואתגר, נתוני האושר פה מדהימים שנה אחר שנה.
קרלסון, אם את צ'רצ'יל אתה לא אוהב - אולי את מארק טוויין אתה מעריך. הסופר האמריקני הדגול קבע על היהודים אמירה ברורה: "אם הסטטיסטיקה מדויקת, הרי היהודים הם רק אחוז אחד של הגזע האנושי... הגיוני שכמעט לא היה צריך לשמוע על אודות היהודי - אבל שומעים, ותמיד שמעו עליו. הוא זוהר ככוכב לכת בשמיים לא פחות מן המעצמות הגדולות".
כן, כמו כל כוח, יש מי שמשתמשים בו לטובה ויש מי שלרעה. יש יהודים שבולטים בהיותם פרוגרסיביים ובינלאומיים, ויש המון שבולטים במאבקם ברוחות השקר. אבל אין טעות גדולה יותר עבור הימין החדש בעולם ובארה"ב, שרוצה להיאבק בפרוגרסיביות ובבינלאומיות, מאשר לוותר על תמיכה בישראל. מי שרוצים להיאבק בבינלאומיות צריכים להשתמש בעם היהודי ובישראל כסמל למדינה לאומית, שמרנית, שהמסורת היא דבר חי בה, מקום שעם כל בעיותיו - ניצב כמגדלור למערב שמאבד את זהותו.
ולכם, הקוראים האמריקנים: אתם בעלי בריתנו הגדולים ביותר, זה ברור, אבל אנחנו חייבים להתנתק מהסיוע הכלכלי־ביטחוני שלכם. הוא אפשר ליותר מדי ממשלים קודמים להתערב באופן גס ביכולתנו להגן על עצמנו. את השיעור הזה לא נלמד מהמורשת היהודית, אלא ממורשת של אומה, שיסוד הורתה במרד הרואי נגד מדינה רחוקה שניסתה להתערב בחיי המתיישבים שמעבר לים. זה לא עובד. Don't tread on us.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו