לבנון. כלל הברזל שקובע שככל שהתבטאויות המנהיגים בוטות יותר כך המעשה עצמו יהיה קלוש יותר, עמד השבוע שוב למבחן, על רקע הצורך של ישראל להגיב על שתי הרקטות ששוגרו ביום שני למרחב הר דב.
רה"מ בנימין נתניהו, שר הביטחון ישראל כ"ץ, הרמטכ"ל הרצי הלוי ושורת בכירים נוספים התחרו ביניהם בהבטחות לתגובה קשה שעומדת לנחות על חיזבאללה ועל לבנון. התוצאה היתה דלה יותר: משגרים ותשתיות הותקפו, כשמתבקש לתהות מדוע הם לא הותקפו לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקף. מאוחר יותר נטען בתקשורת הזרה שישראל ביקשה לתקוף בביירות, אבל נבלמה בידי ארה"ב.
אפשר ללמוד מהאירוע הזה שלושה דברים. הראשון, שהפסקת האש שברירית מאוד. חיזבאללה תקף בתגובה על הפרות ישראליות, לטענתו, שכללו טיסות של כטב"מים בשמי ביירות. הארגון זכה לגיבוי מלבנון, שזכתה לגיבוי מצרפת, שזכתה לגיבוי מארה"ב - חד גדיא של גיבויים שסימל בעיקר את הרצון של כל הגורמים להשתחרר מכאב הראש הלבנוני, גם במחיר של פגיעה בהבנות הטריות שמשמעותה פגיעה בביטחון ישראל והסכמה שבקריצה להתחמשות והתבססות מחודשת של חיזבאללה.
הדבר השני הוא שישראל אכן מתכוונת שלא לאפשר לחיזבאללה לממש את תוכניותיו. יעידו על כך פעולות שונות שנעשו בשבוע החולף בדרום לבנון כדי למנוע הסתננות של פעילי חיזבאללה (במסווה של אזרחים תמימים) בחזרה לכפרים, וכן כמה תקיפות שבוצעו בסוריה שהבולטת שבהן היתה חיסולו ביום שלישי של סלמאן נמר ג'מעה, שכיהן כשליח חיזבאללה בצבא סוריה. אלא שהמציאות מחייבת את ישראל להתגמש לעיתים ולהשתמש במקל קטן יותר מכפי שרצתה, בידיעה שהמסר שיעבור לחיזבאללה יהיה חלקי וזמני.
הדבר השלישי הוא שייקח זמן עד שתושבי הצפון יוכלו לחזור לבתיהם. הגזרה כולה עדיין תלויה על בלימה, ולכל אירוע פוטנציאל נפיץ מאוד. חיזבאללה יודע להכיל תקיפת־תגובה בדרום לבנון, אבל ספק אם היה מכיל תקיפה בביירות: סביר שהיה מגיב, אולי אפילו בדרך של שיגור למפרץ חיפה או למרכז הארץ. הטנגו הזה עשוי להימשך עוד תקופה לא קצרה, עד שהמציאות תתעצב. ישראל מבינה שאם תמצמץ עכשיו, היא יכולה להתחיל בספירה לאחור למלחמה הבאה.
בפרק הזמן הזה טוב יעשו קברניטי המדינה אם ינמיכו את הטונים. הפער שבין ההצהרות למימוש עלול להיתפס בצד השני כחולשה, ולעודד הפרות נוספות שיהיה להן פוטנציאל להצית את המלחמה מחדש. טוב תעשה ישראל אם תתעקש על עקרונותיה ותמתין את 60 הימים שנקבעו כמנהרה בדרך להפיכתו של ההסכם לקבוע: בסיומם ייכנס דונלד טראמפ לבית הלבן, וביחד איתו ועם בכירי ממשלו החדש ניתן יהיה לעסוק לא רק בלבנון אלא גם בתמונה הגדולה - בעיצוב מחדש של המזרח התיכון.
טראמפ. הנקודה הארכימדית שסביבה ינוע הכל היא איראן. בצמרת המדינית־ביטחונית עוסקים באיראן בקדחתנות בשבועות האחרונים, כולל במגעים עם בכירי הממשל החדש. ההבנה היא שיש עכשיו לא רק הזדמנות אלא גם צורך, לפני שאיראן משקמת את היכולות של בני חסותה באזור, לפני שהיא מאיצה את ייצור הטילים והכטב"מים, ובעיקר לפני שהיא מחליטה לפרוץ לגרעין.
ההודעה שטראמפ פרסם השבוע בדרישה לשחרור החטופים עד לכניסתו לתפקיד מוענה לחמאס, אבל נדמה שנועדה להדהד הרבה מעבר לגבולות הרצועה. טראמפ ביקש להבהיר באמצעותה למזרח התיכון כולו שיש לו רף דרישות גבוה וסף סבלנות נמוך. ובעיקר, שהוא מצפה מכולם לשתף פעולה עם המדיניות שיכתיב.
זה נכון לגבי איראן, שתצטרך לעשות חושבים על כל אחד מהפרויקטים שלה, ולבחור אם ללכת למסלול של עימות עם וושינגטון או למסלול של הבנות (באמצעות הסכם גרעין חדש שיהיה טוב וחזק ובר־פיקוח בהרבה מקודמו). סביר שהשאלות האלה מעסיקות עכשיו את המנהיג העליון חמינאי, שמוטרד בוודאי מכך שההבטחות שפיזרו לו קציניו ויועציו קרסו.
זה נכון גם לגבי קטאר, ששיחקה עד עכשיו משחק כפול ומשולש ומרובע, ולמעשה עבדה על כולם. גם מימנה טרור בעזה וקיימה קשרים ענפים עם כל ארגון טרור אפשרי באזור, גם עודדה פעילות אנטי־ישראלית ואנטי־ציונית ואנטי־יהודית ברחבי העולם, גם רכשה בבולמוס בלתי נשלט מכל הבא ליד במערב מתוך מחשבה שבעל המאה יהיה בעל הדעה, וגם ניסתה להעמיד פנים יפות כשאירחה את המונדיאל (ואפילו נהנתה מקמפיין חיובי שעשו עבורה מקורבי נתניהו). צריך לקוות שעכשיו תתבקש קטאר לבחור באיזה צד היא. מספיק שממשל טראמפ יגיד שהוא "בוחן את המדיניות מול קטאר", כדי שהאדמה בדוחא תרעד ונתחיל לראות צעדים משמעותיים שיפגעו בחמאס ובגורמי הטרור האחרים.
זה נכון גם לגבי סעודיה, שתתבקש להתקרב לישראל עד כדי עסקה כוללת שתשלים את הסכמי אברהם למארג מזרח־תיכוני שלם שישרטט קו ברור בין הטובים לרעים, ויאפשר להפעיל מערכה מתואמת - ביטחונית, מדינית, כלכלית, טכנולוגית - שתדחק את הציר האיראני לפינה.
וזה נכון גם לגבי ישראל, שלא תוכל להמשיך לעד בפנטזיות שאפשר ליהנות מכל העולמות במקביל. מי שירצה מטרייה מול איראן ועסקה סעודית ותמיכה בלבנון יידרש לשלם משהו איפשהו, וזה יקרה בעזה. דרישתו של טראמפ לסגור עניינים עד ל־20 בינואר אמורה מבחינתו לסיים גם את הסיפור שם, ולאפשר לו להתפנות לעניינים הגדולים שהוא מתכנן.
וכדי לקדם עניינים בעזה צריך להגיע להסכם חטופים. הימים האחרונים הביאו אופטימיות (זהירה) שלא נראתה כבר חודשים ארוכים. אולי זה ההסכם בלבנון שניתק בין חיזבאללה לחמאס והותיר את עזה לבדה, אולי זאת תחושת הנרדפות של בכירי חמאס (אלה מהם שנותרו), ואולי זאת הדרישה של טראמפ - ואולי כל התשובות נכונות. כך או אחרת, יש קצה חוט, ועושה רושם שגם יש נכונות בשני הצדדים למשוך בו ולהתקדם הלאה.
ועדיין, חייבים לומר: יש המון קשיים בדרך. אלה שגלויים לעין, כמו הדרישה של חמאס להפסיק את המלחמה ולצאת לחלוטין מעזה, ורשימת האסירים הפלשתינים שתעורר סערה. ואלה שסמויים מהעין, כמו קשיי תקשורת בין הנהגת החוץ של חמאס להנהגה בעזה, או כמו הברוגז שעושה קטאר שדורשת שיכירו בחשיבותה כדי שתחזור לתמונה כמתווכת פעילה (והנה עוד סיבה לרצות שטראמפ יישר אותה).
ויש עוד סוגיה אחת, שתהיה כואבת וקשה. מתווה העסקה מדבר על שלושה שלבים. הראשון, שיימשך 42 ימים, ושבמסגרתו ישוחררו חטופים הומניטריים. זה ישחרר בערך מחצית מהחטופים החיים, ויותיר מחצית לשלב השני, שהצדדים אמורים לדון בו החל מהיום ה־16 לעסקה, אבל אין לדעת אם ומתי יתממש. והמשמעות היא שגם אחרי השלב הראשון של העסקה יישארו הרבה חטופים חיים בעזה, והדילמות יישארו על השולחן, וגם אם השלב השני יבוצע יישאר השלב השלישי, שבו אמורות לחזור כל הגופות לקבורה בישראל.
אבל כדי להגיע לשם צריך להתחיל איפשהו, ועכשיו יש הזדמנות לעשות את זה. ואם ההזדמנות הזאת תפוספס, נאבד חיים של חטופים נוספים שלא ישרדו עוד כמה חודשים בשבי. גם כך מספרם מצטמצם בהתמדה. אם לפני חודש פרסמנו כאן שמספר החטופים החיים המקסימלי בעזה הוא 51, ההערכה כעת שהמספר העדכני נמוך יותר.
הרמטכ"ל. כאילו משום מקום נחתה השבוע הידיעה שהאלוף אליעזר טולדנו, ראש אגף אסטרטגיה ואיראן במטכ"ל, הוא אחד המועמדים המובילים לרשת את הלוי בתפקיד הרמטכ"ל. זה היה בלון ניסוי, שנחת כעבור שעות אחדות בלי אוויר: טולדנו מיהר להבהיר שאין לו כוונה להתמודד על הרמטכ"לות, וכי בסיום תפקידו הנוכחי יפרוש מצה"ל.
דברים דומים אמר טולדנו לכל מי שנפגש איתו בשנה האחרונה. כמי שכיהן בעשור האחרון כמפקד אוגדת עזה וכאלוף פיקוד הדרום (עד שלושה חודשים לפני מתקפת חמאס) הוא הכיר באחריותו לתוכנית ההגנה שקרסה, ובכך שגם בתפקידו הנוכחי טעה לזהות את כוונות חמאס. הוא חשב שישתחרר כבר לפני כמה חודשים, אבל ההתארכות וההתרחבות של המלחמה השאירו אותו במדים. בינתיים.
טולדנו כיהן בעבר כמזכירו הצבאי של נתניהו. סביר שמי שהכניס אותו לרשימה חשב שזה רצונו של ראש הממשלה, אבל בלי משים הוא חשף שני דברים. הראשון, שבסביבת נתניהו כבר עוסקים במינוי הרמטכ"ל הבא, עוד בטרם הודיע הלוי מתי הוא מתכוון לפרוש. השני, שנשקל ברצינות לדלג על המועמדים הטבעיים לתפקיד - מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף (מיל') אייל זמיר, שהיה בעבר סגן הרמטכ"ל ומפקד פיקוד הדרום (וגם מזכירו הצבאי של נתניהו), וסגן הרמטכ"ל המכהן אמיר ברעם. יש מי שמוסיפים לרשימה הזאת גם את מפקד פיקוד הצפון המכהן, אלוף אורי גורדין, על רקע הצטיינותו במערכה מול חיזבאללה, למרות שברקורד שלו חסר תפקיד מטה משמעותי במטכ"ל.
מבין השלושה, לזמיר יתרון עצום בשל היכרותו הרחבה עם המערכת הצבאית, הביטחונית, המדינית והבינלאומית על רקע המגעים התכופים שניהל עם הממסד הביטחוני האמריקני. בעולם מתוקן זה היה מספיק כדי להודיע כבר עתה על הכוונה למנותו, ובהמשך לכך לשחרר אותו ממשרד הביטחון כדי לתת לו שהות של כמה חודשים להתכונן כראוי לתפקיד הרמטכ"ל.
אבל בישראל יש מי שסבורים שזמיר לא ראוי לתפקיד. הסיבה: מי שמינה אותו כמנכ"ל משרד הביטחון הוא יואב גלנט. זה מלמד כמובן על הלך המחשבה של הממנים: לא מה שטוב לצה"ל ולמדינה, אלא מה שטוב להם. בדיוק מאותו הטעם הודח גלנט, כי הפריע לשימור הקואליציה על רקע סירובו לשתף פעולה עם הקומבינות המבישות של חוק ההשתמטות מגיוס. העיתונאי ישי כהן חשף השבוע כי מי שקבע את עיתוי ההדחה היה השר יצחק גולדקנופף - האיש שתהה מה לממשלה ולמלחמה - שאיים להתפטר מתפקידו על רקע השיהוי במציאת פתרון למשבר גיוס החרדים. נתניהו מיהר לתת לו כאתנן את ראשו של גלנט, כדי שיירד מהעץ. עכשיו נותר לראות אם שר הביטחון הנכנס, ישראל כ"ץ, יסכים לתת יד למהלך שבמפורש יפגע בחיילי סדיר ומילואים.
הלוי, אגב, לא מתכוון ללכת הביתה בקרוב. מהאיגרת שפרסם בשבוע שעבר עולה כי בכוונתו להשלים קודם את תחקיר אירועי 7 באוקטובר. התהליך הזה צפוי להסתיים לכל המוקדם בחודש מארס. כלומר, אם לא יקרה משהו בלתי צפוי - הרמטכ"ל הבא לא ייכנס לתפקידו לפני פסח. אפשר להניח שהלוי מקווה שעד אז גם תושלם עסקת חטופים, כך שהוא יוכל לומר לעצמו ולציבור שסגר מעגל והשיב הביתה את מי שנחטפו במשמרתו ובאחריותו.
חטופים. גולדקנופף יודע היטב לכופף את נתניהו כשזה חשוב לו באמת. דברים שחשובים לציבור הרחב פחות מטרידים אותו, גם אם הם עומדים בניגוד מוחלט למוסר ולדת ולהתחייבויות שהוא עצמו נתן. לא פעם הוא הצהיר בעבר כי יתמוך בעסקת חטופים, אבל מכאן ועד לנצל את כוחו הפוליטי כדי להציל נפשות? הגזמתם.
השבוע פגשתי את איציק הורן, אביהם של החטופים איתן ויאיר. יהודי ארגנטינאי שעלה נטו מציונות והתיישב בניר עוז. גופו הגדול רטט כששאלתי אותו על הגעגוע. עיניו התמלאו בדמעות, והוא אמר שהפחד הגדול ביותר שלו הוא לשכוח את הקול שלהם.
מוקדם יותר השבוע הגיע הורן לניר עוז כדי לפגוש את שר ההגנה הארגנטינאי, ד"ר לואיס אלפונסו פטרי, שביקר בישראל. זאת היתה הפעם השנייה בלבד מאז השבת ההיא שהוא מגיע לקיבוץ, אבל היה לו חשוב לפגוש את האורח. כשדיברנו, סיפר שמאז החטיפה פגש הרבה יותר שרים ארגנטינאים מאשר שרים ישראלים. הם זמינים לו מתי שירצה, וגם השגרירות הארגנטינאית בישראל מקפידה לשוחח איתו בתדירות גבוהה.
קשה היה להחמיץ את אכזבתו מיחסם של מקבלי ההחלטות בישראל. הוא אמר שהיחס הזה מחלחל לרחוב: יממה לפני שנפגשנו צעק לו מישהו מהרכב הסמוך "מגיע לכם, שמאלנים מסריחים". שאלתי את הורן אם ענה, והוא השיב שלא. "אסור להתייחס אליהם", אמר. "זה רק עושה אותם חשובים".
כשסיים את הביקור בקיבוץ, עבר בבית של הבנים. הוא גילה ארבעה קליעים שחוררו את הדלת, ולא זכר שראה אותם בעבר. אפשר רק להניח שנחרד, אבל אז נזכר שבניו נחטפו בריאים ושלמים. לפני שעזב, לקח שתי חולצות של קבוצת הכדורגל החביבה עליהם בארגנטינה, אטלנטה. "שיהיה לי משהו מהם".
איציק הורן אומר שהיחס מצד מקבלי ההחלטות מחלחל לרחוב: יממה לפני שנפגשנו צעק לו מישהו מהרכב הסמוך "מגיע לכם, שמאלנים מסריחים". שאלתי את הורן אם ענה, והוא השיב שלא. "אסור להתייחס אליהם. זה רק עושה אותם חשובים"
אני מודה שכל פגישה כזאת מפרקת אותי פעמיים. פעם אחת, לנוכח ההתמודדות הבלתי אנושית שאליה נדרשות המשפחות כבר 14 חודשים, עם הדאגה והפחד וחוסר האונים, ועם המחיר הכבד שגם הן משלמות בבריאות, ובשלמות הבית והנפש. ופעם שנייה, לנוכח היחס המחפיר כלפיהן מנבחרי הציבור בממשלה ובכנסת. "הפכו אותנו לאויבי העם", אמר הורן במרירות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו