"החשיבות של יישוב סמוך לגדר? איפה שאנחנו לא נהיה - הם יהיו"

למרגלות הר הגעש הרדום תל פארס נפרשים ריבועים־ריבועים של חלקות מעובדות. תפוח, אפרסק, אגס, שקד, קיווי, גפן, דובדבן ונקטרינה שזוהרת למרחוק בשלכת צהבהבה. את החלקות, 2,000 דונם סמוך לנקודה המזרחית ביותר של מדינת ישראל, מעבד המושב רמת מגשימים. ממרומי תל פארס, באופק הערפילי, משתרעת סוריה, מדינת אויב הפכפכה שבשבוע האחרון משתוללת בה שוב מלחמת האזרחים. סמוך לאחד הכפרים הסוריים מיתמר עשן, המסתלסל אט־אט ועולה לרקיע.

"אני לא חושב שהעשן קשור למלחמת האזרחים. זה יותר נראה כמו שריפה מבוקרת של גזם עצי זית", אומר מאיר קאופמן, 42, מנהל המטעים של רמת מגשימים. "ב־40 השנים האחרונות לא היתה הרבה משמעות לכך שאנחנו מעבדים שטח חקלאי שצמוד לגבול עם סוריה. בגל הקודם של מלחמת האזרחים היה פה קצת שמח, היו קצת זליגות - גם של ירי וגם של פצועים. ופה יש מחנה של האו"ם", הוא מצביע מזרחה, "שלידו הוקם בזמנו מחנה פליטים גדול של אוהלים. אבל יום אחד הוא פשוט נעלם".

קאופמן נולד ברמת מגשימים וכיום הוא תושב נטור. הוא מלך המטעים - מנהל, מעבד, נושם וחולם אותם. וגם מתגעגע. בייחוד בשנה האחרונה, שרובה עברה עליו הרחק־הרחק במילואים בדרום ובעזה. "גויסתי ב־7 באוקטובר. אני משרת בחטיבה חמש, חטיבת חי"ר. הוקפצנו בהתחלה לימ"חים ואז דרומה. הגענו לכפר עזה אחרי שהקרבות הסתיימו. בהתחלה טיפלנו בפינוי גופות ובשיקום הקיבוץ. היה שם כאוס גדול ולא נתנו לחקלאים גישה. הם חיפשו חקלאי והגיעו אלי. הייתי איתם בטלפון לקבל מהם הנחיות וסייעתי להם עם מחשבי ההשקיה. אחרי שבוע בכפר עזה היינו עוד חודש וחצי בבארי ועוד חודש בנחל עוז, ואז נכנסנו לעזה לאזור הצפוני. בסיבוב השני של המילואים החזקנו במשך כמעט שלושה חודשים את ציר נצרים. בסך הכל הייתי שבעה חודשים וחצי במילואים".

וכשהבית רחוק, זה בטח מורכב הרבה יותר.
"בסבב הראשון זה אכן היה מאוד קשוח. לא הייתי הרבה בבית. בסבב השני כבר תפעלנו את זה אחרת, כדי שנוכל לצאת, כי גם היתה כאן תקופת הקטיף וגם כי צריך להיות עם הילדים. אני גרוש ויש לי שלושה ילדים. הם גרים בקצרין ובנטור. זה קשוח מאוד. בנטור היה שקט יחסית. אפשר היה לספור את האזעקות בכף יד אחת. אבל בקצרין היו יותר אזעקות וגם נפילה עם פגיעה ישירה. לא פשוט לנסוע ולהשאיר כך ילדים, אבל האופציה לא להתייצב לא קיימת. בפועל המון נופל על הגרושה, שהיא בעצם כמו אישה של מילואימניק. היא היתה מאה אחוז עם הילדים. זה היה מאוד קשוח".

מה המשמעות של חיים סמוך לגבול עם מדינת אויב?
"נולדתי כאן, אז אני רגיל לזה. מאז שאני ילד אנחנו מסתובבים פה, הולכים לבקר את החיילים על הגדר. אף פעם לא היה פחד. כשאתה מתבגר אתה מבין שזה קצת יותר מסוכן, אבל עדיין יש פה תחושת ביטחון מטורפת. אני חושב שב־40 השנים האחרונות לא היו פה אירועים ביטחוניים. זה אחד האזורים הכי שקטים בארץ, אם כי זה לא תמיד היה כך. ההורים שלי פונו במלחמת יום כיפור. המושב רמת מגשימים נכבש על ידי הסורים, נחרב בקרבות שריון, וגם החקלאות שלו מאוד נפגעה. היה צריך לחדש ולשקם את המשק ממש מההתחלה. למזלנו פינו את התושבים לפני הפלישה של הסורים. הגיע אוטובוס בבוקר של יום כיפור ופינה אותם. הסורים באמת היו על הגדרות".

יכול להיות שאם הייתי מראיינת מישהו מבארי לפני שנה וחצי הוא היה מדבר פחות או יותר כמוך ומשדר תחושת ביטחון. אולי זו שאננות וזו אשליה להאמין שבטוח כאן?
"זו אשליה לחיות במדינת ישראל ולחשוב שזה לא יכול להתהפך עליך. זה יכול לקרות בכל מקום, גם פה. אבל התפקיד שלנו הוא שאם זה יקרה, לא נחזור לראות את התמונות שראינו בבארי".

יש פה מספיק כוחות צבא על הגדרות?
"אין לי מושג. במלחמה היו פה הרבה מאוד כוחות. היה חשש שמיליציות שיעיות יהיו עלינו. כשהחל התמרון בלבנון גייסו לכאן עוד כוחות, אבל לאט־לאט מדללים אותם".

הבית של גרעיני ההתיישבות

בלי קשר למצב הביטחוני, אני שואלת את קאופמן את מה שמתבקש לשאול אדם כמוהו ב־2024 - למה חקלאות? "חקלאות זה חלום שגדלתי עליו", הוא משיב נחרצות, "אבא שלי חקלאי. חשבתי גם על תחומים אחרים. אני חובב בישול, למשל, אבל הבנתי ש'הדבר' זה חקלאות, ויש לי עוד המון חלומות בתחום, לשלב עוד טכנולוגיות ולהפוך לכמה שיותר מקצוענים. כיום רוב הפרנסה שלי היא מניהול 2,000 דונם המטעים של רמת מגשימים, ובנוסף אני מעבד 50 דונם פרטיים של הנחלה שלי בנטור".

"בתחילת המלחמה היו ימים שנאסר עלינו להיכנס לשטח החקלאי הצמוד לגבול", מספר גיא רוטשטיין, 43, המנהל העסקי של רמת מגשימים. "אחר כך היתה תקופה ארוכה שהיינו צריכים לאשר כל כניסה מול הצבא. בחצי השנה הראשונה של המלחמה כל המנהלים שלנו היו במילואים - מנהלי המטעים, גידולי השדה, הבקר והמוסך. נשארנו פה לבד. מספרי שתיים תפסו את הפיקוד. היה גם עוד עניין שהתמודדנו איתו בתחילת המלחמה, וזה הרצון של פועלים תאילנדים לעזוב. אז נעזרנו גם במתנדבים ועמדנו בכל המשימות. אני אישית כבר קיבלתי פטור ממילואים, אז לא התגייסתי בהתחלה ועשיתי כל מאמץ כדי שהדברים ימשיכו להתנהל למרות המלחמה והמילואים של המנהלים".

בהמשך חזר רוטשטיין לשירות מילואים פעיל בגדוד בארי, שהוקם עבור מי שכבר קיבלו פטור ממילואים. הוא שירת כמה שבועות בעזה, ואנחנו פוגשים אותו בגולן כשהוא בחופשה קצרה מסבב שני של מילואים בשומרון. הוא עצמו בן מושב יונתן וכיום גר במרום גולן. "המלחמה השפיעה הרבה יותר על צפון הגולן מאשר על דרום הגולן. הילדים שלי בקושי למדו. הבן שלי לומד במטולה ופינו את בית הספר לו. כשהתחיל התמרון היו נפילות אז היתה למידה מהבית, ואז החזירו, ואז שר הביטחון החליט שלא ילמדו גם אחרי הפסקת האש. נכון לרגע זה כל הילדים שלי בבית הספר, אבל מתחילת השנה הם למדו אולי שבועיים".

צפון הגולן אכן ספג הרבה יותר אש, והתרחשו בו אירועים שנחרטו בתודעה הלאומית כמו הטבח במג'דל שמס, רצח הזוג ברנס מאורטל, כטב"ם שנפל על כוח של גולני ופגיעה ישירה בבית בקצרין. "היה גם כטב"ם שנפל במרום גולן וסוס נהרג. ילד רכב על הסוס בזמן שפגעו בו הרסיסים. עברנו שנה מאתגרת, אבל החקלאות לא עוצרת. זה מה שיפה. בסוף הטבע חזק מכל. ההורים שלי הקימו את מושב יונתן, ולפני ההקמה הם היו בגרעין נח"ל ברמת מגשימים. רמת מגשימים היתה בעצם הבית של הגרעינים, ומשם יצאו שלוחות שהקימו את שאר היישובים. אז מבחינתי זו סגירת מעגל, שאני מנהל עסקי ברמת מגשימים.

"גם אני וגם מאיר גדלנו ביישובים דתיים ואצל שנינו הכיפה נשרה בדרך. גם אשתי היא בת הגולן. אחרי שהתחתנו גרנו בירושלים, אבל ברגע שנולדו ילדים הבנו שלא מתאים לנו עיר והתחלנו להצפין. אשתי, אגב, כרגע גם במילואים, היא חובשת ומחברת פה בגולן בין הצבא למד"א. אז כרגע הבית לגמרי מגויס, כי שני ההורים במילואים".

מה המשמעות של חיים ביישוב שהוא צמוד גדר?
"אני חושב שלא צריך להסביר. זה ברור שאיפה שאנחנו לא נהיה, הם יהיו. רואים את זה בשומרון בחוות ובכל מקום. אנחנו העיניים של הצבא פה. אם נופל כטב"ם אז אנחנו הראשונים שנראה אותו, לא הצבא. יש פה שיתוף פעולה הדוק עם הצבא בכל תחום. בלי חקלאות אין התיישבות, ובלי התיישבות לא נצליח להחזיק פה את המרחב".

יורדים מתל פארס לראות מקרוב את השלכת. הדרך עוברת בכביש חצי סלול ומשופע במהמורות. רוטשטיין מסביר כי השברים באספלט הם תוצר של נסיעת טנקים על הציר. "הצבא עשה לנו קצת נזקים. אנחנו נדאג שאחרי המלחמה הם יתקנו את הכביש".

לא על החקלאות לבדה

אבל ברמת מגשימים לא מחכים לאחרי המלחמה כדי לצמוח. המושב הדתי הראשון ברמת הגולן, הממוקם שלושה ק"מ מהגבול עם סוריה, נמצא בתנופת פיתוח מרשימה. 56 שנה אחרי היווסדו מחזיק המושב המופרט ב־6,000 דונם של חקלאות ומונה 180 משפחות, מתוכן 100 חברות אגודה.

בחודשים האחרונים יזם המושב פיתוח של 83 מגרשים לבנייה. הטרקטורים עוד עובדים על המגרשים שבקצה היישוב, מיישרים ובונים טרסות של אבני בזלת גדולות בין המפלסים. בשמיים מרחפים עגורים ובאופק שדות החיטה כבר מתחילים להיצבע ירוק. רוטשטיין: "המטרה שלנו היא לשווק חלק מהמגרשים ל'בני ביתך', אבל את רובם לבנות בעצמנו כמו במודל של יהודה ושומרון. כיום למשפחה שמגיעה לפה ובונה לבד לוקח בין חמש לעשר שנים, עד שהם מסיימים את התהליך. השקענו 11 מיליון שקלים בפיתוח המגרשים, ויש כבר מתעניינים גם מהגולן וגם מכל הארץ. בשנים האחרונות ברמת מגשימים קולטים בכל שנה כחמש משפחות. המטרה שלנו היא לקדם קליטה מהירה יותר".

הוא מספר כי לאחרונה הונחו סיבים אופטיים בגולן המאפשרים גלישה מהירה באינטרנט. "בקורונה אנשים התחילו לעבוד מהבית. פתאום הבינו שהם יכולים לשמור על העבודה שלהם במרכז ולגור פה. הקורונה יצרה גל כזה של מעבר לגולן. המלחמה קצת עצרה את זה, ואני מקווה שעכשיו הגל יתחדש".

"אין עוד יישוב ברמת הגולן שמוביל פיתוח כזה. אנחנו כמעט מכפילים את היישוב", אומר גבריאל חמו, יו"ר העסקים של רמת מגשימים, יו"ר יקבי הגולן, יו"ר העמותה החינוכית "רוח הגולן" ותושב רמת מגשימים כבר 38 שנה, "אנשים יוכלו לרכוש פה בית של 160 מטר רבוע במיליון וחצי שקלים. מדובר בבית על מגרש של שלושת רבעי דונם. מי שירצה לבנות בית בעצמו יכול לשלם על פיתוח מגרש 230 אלף שקלים ולבנות ב'בנה ביתך'. יש ביקוש לפרויקט הזה, ואנחנו מאמינים שנצליח למשוך עוד אנשים לגולן".

כדי לשפר את איכות החיים במקום, השקיע המושב בבנייה של מרכז רפואי גדול. מדובר במרכז שיש בו אולטרסאונד ורנטגן, ומגיעים אליו רופאים מומחים ממרכז הארץ. שירות רפואי משופר הוא קריטי כאשר בית החולים הקרוב נמצא במרחק של 45 דקות נסיעה.

לצד הרחבת הקהילה וביסוסה, פועלים ברמת מגשימים גם לשגשוג כלכלי. "יש שחיקה של יכולת ההשתכרות מחקלאות", אומר רוטשטיין, "במקום להתבכיין על המצב של החקלאות, הבנו שצריך לחפש מקורות נוספים. החקלאות היא תמיד תומכת התיישבות. אי אפשר לעשות התיישבות בלי חקלאות. מדינת ישראל צריכה לשמור על ערך החקלאות וההתיישבות, ולצערנו היא לא עושה את זה.

"אבל אנחנו לא מתבכיינים. הבנו שגם ענף התיירות זה לא מספיק. השנה במיוחד התיירות נפגעה מאוד. אז החלטנו לפתח עוגן כלכלי נוסף בדמות אנרגיה סולארית ואנרגיית רוח. יש ליישוב עשר טורבינות מתוך 39 שהוקמו בפרויקט משותף של כמה יישובים. ואנחנו מקדמים עכשיו פרויקט סולארי קרקעי על 2,000 דונם במקום גידולי שדה. ההכנסה מגידולי שדה היא נמוכה, בין 500 ל־1,000 שקלים לדונם בעונה, ואילו ההכנסה לדונם סולארי יכולה להגיע ל־25 אלף שקלים לדונם. אנחנו בתהליך של אישורים ומקווים שבתוך שנתיים הפרויקט ייצא לדרך. יישובים שלא יפתחו מנועי צמיחה חדשים לא ישרדו במרחב".

חשמל במקום תירס

יוצאים לראות מקרוב את החלקות של גידולי השדה. בכל שנה מגדלים פה חיטה, ואחרי שקוצרים אותה מספיקים לשתול גם גידולים עם מחזור צמיחה קצר, למשל תירס. כך שהניצול של השטח הוא מקסימלי. בעוד שנתיים במקום תירס יצמיחו כאן חשמל.

אבל בינתיים סיימו לזרוע את החיטה, ונבטים ראשונים ירוקים כבר מבצבצים מתוך האדמה הכהה. והנה גדר הגבול. בעצם שתי גדרות. זו הנמוכה והישנה המעלה כבר חלודה, וזו הגבוהה והחדשה שנבנתה כאן בתקופה האחרונה. מאחוריהן שדה מוקשים ושלטי אזהרה צהובים.

איך מפתחים יישוב צמוד גדר למדינת אויב?
חמו: "הגבול פה שקט. גם בתקופה של מלחמת האזרחים בסוריה נשמר השקט. גם במלחמה עיקר היירוטים היה מלבנון ולא מסוריה. אנחנו לא מרגישים מאוימים. עם זאת, אנחנו חיים במזרח התיכון ויודעים שהוא יכול להתלקח בשניות. לא לעולם חוסן. אבל אנחנו לא מרגישים פה לחץ ביטחוני משמעותי. המלחמה כן פגעה בנו, כי המושב שותף ביקבי הגולן ששותף עם יקב הרי גליל. נשרפו לנו 370 דונם של כרמים בגליל, באזור מנרה, יפתח ומשגב עם. לפני שבועיים נפל טיל במרכז המבקרים של יקב הרי גליל. אף אחד, אבל אף אחד מנציגי הממשלה לא הרים טלפון. אין משילות. עד עכשיו מס רכוש לא הגיע לאמוד את הנזק של השריפות. הם מפחדים. אבל אנחנו לא מפחדים וממשיכים. כל העובדים ביקב ממשיכים לעבוד תחת אש. החקלאות לא עוצרת".

האפשרות של התלקחות מהירה ובלתי צפויה בגולן הובאה בחשבון על ידי צה"ל. כלקח מאירועי 7 באוקטובר הוקמה יחידה מיוחדת חדשה בגולן - פרא שמה. היחידה מורכבת מלוחמי סיירת ויחידות מיוחדות במילואים, תושבי רמת הגולן שמכירים היטב את הגזרה.

"סיירת פרא היא יחידה מרחבית, מהירה, זמינה, גמישה וקטלנית שנותנת מענה מיידי לתרחישים שונים, בדגש על למידה מלקחי 7 באוקטובר", נכתב באתר צה"ל.

היחידה שייכת לעוצבת הבשן. במשך שלושה חודשים פעלה מתחת לרדאד, והשבוע נחשפה לציבור בטקס רשמי. "בשלושת החודשים האחרונים", אמר מפקד היחידה, סא"ל (מיל') י', "גויסה היחידה באופן מלא, נבנתה הלכה למעשה, פעלה באופן רציף ואינטנסיבי. יכולת אחת היא לעבור מהר וביעילות מאפס למאה. לשם מופנים מאמצים רבים. אך התבונה האמיתית היא לדאוג ולוודא כי היחידה אינה נמצאת באפס. קודם כל ברמת התרבות והמחויבות, ואחר כך בסדר הפעולות וההקשרים המבצעיים".