השנה שבה הרוח הגדולה באה

מספרים כי פעם נשאל ראש ממשלת סין בשנים 1949-1976, ג'ואו אנלאי, מה לדעתו היו השלכות המהפכה הצרפתית. אף שהמהפכה הצרפתית פרצה בשנת 1789, ראש הממשלה הסיני השיב: "מוקדם מכדי לדעת". התשובה השנונה רומזת למאזינים השנונים כי אל לנו להיחפז בהסקת מסקנות מרחיקות לכת, או בביטחון מופרז לגבי העתיד.

אלא שכדרכם של משפטים שנונים ומפורסמים - גם זה הוצא מהקשרו. השאלה והתשובה נאמרו בשנת 1972, בביקורו בסין של נשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון. לפי עדותו של דיפלומט אמריקני שנכח בפגישה, ג'ואו נשאל על ההשלכות של מהומות הסטודנטים בפריז בשנת 1968. תשובתו לא היתה הברקה היסטוריוסופית, אלא התחמקות נחוצה מהערה שאולי תסבך אותו עם צרפת. ייתכן שהוא חשד שהשאלה לא היתה תמימה, ונועדה לעקוץ אותו ואת משטרו.

כמו בסין, גם מרד הסטודנטים הצרפתי הונהג בידי קומוניסטים. אילו נשאלה אותה השאלה עכשיו, ממרחק של 56 שנה, אפשר היה לענות שהסלחנות המערבית כלפי הקומוניזם ואימוצו בידי האליטות באקדמיה הפכו את צרפת בפרט ואת אירופה בכלל לישות שוקעת, שנכבשה מרצון בידי הכוחות הברוטאליים של האסלאם ושל רוסיה וסין.

כבר שנה. רק שנה

עוד לא חלף יובל מאז 7 באוקטובר - בסך הכל שנה. ועוד לא חלפו שבועיים מאז חיסלה ישראל את כל ראשי חיזבאללה בזה אחר זה. כך שיהיה זה נועז, ומטופש, להתנבא כיצד תיראה ישראל וכיצד ייראו המזרח התיכון, מדינות המערב וציר הרשע הרוסי־סיני־שיעי בעוד 50 שנה.

אבל בלי להסתכן יותר מדי, אפשר לומר שקרו שני דברים גדולים וחדשים מאוד: האחד - מתקפת השמד של חמאס על יישובי הדרום, שהיתה הוצאה לפועל של תוכניתם הקבועה. לא שלנורמליים שבינינו היו אשליות בנוגע לחמאס, אך איכשהו הדמיון המקומי פעל במונחים של פיגוע פה, מחבל מתאבד שם - ולא פלישה קרקעית של 6,000 רוצחים, אנסים ובוזזים. גם כישלונם של צה"ל ושב"כ להיערך לאירוע כזה היה חידוש גדול ונורא.

והדבר הגדול והחדש השני היה תגובתה של ישראל. לא "מבצע", אלא מלחמה, שמסתמן שתהיה הארוכה בתולדות העם היהודי בעת החדשה. והתגובה היא מלחמת חורמה. לא רק נגד "כל מי שתכננו, כל מי שתמכו, כל מי שביצעו, כל מי שרצחו", אלא נגד מדינת הרשע עזה. לא רק חיסול ראשי חיזבאללה - כבר חיסלנו לא אחד ולא שניים בעבר - אלא הארגון כולו, תשתיותיו, ארסנל הנשק שלו, הבתים שבהם הוא מתגורר והבונקרים שבהם הוא מסתתר. ובאופק - איראן. זה חדש.

את שני הניצחונות הקודמים שלנו, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור, הקרבנו על מזבח של "הסדר מדיני" והסכמה לחיות מול קנה אקדח טעון ולא־נצור. הנחנו לצבא לנהל את עצמו בעצמו לפי ערכי הממשל האמריקני. סמכנו על ידידתנו הגדולה מעבר לים. זו חזרה והדגישה את זכותנו להגן על עצמנו - והטילה עלינו אמברגו נשק. חיסול נסראללה התבצע מבלי שהאמריקנים עודכנו מראש. גם זה חדש.

רה"מ בנימין נתניהו שבר את שיא הכהונה הארוכה ביותר. המחזיק בשיא הקודם היה דוד בן־גוריון. אך בן־גוריון לא ניצב בפני חרם פוליטי, תקשורת שמגויסת כמעט כולה נגדו ומשפט שהתנהל ושיתנהל עוד שנים. על ראשו מרחפים איומים בצווי מעצר בינלאומיים, אמברגו נשק והפניית עורף מצד כל מדינות המערב - והוא הורה על חיסול נסראללה דקות ספורות לפני שעלה לנאום באו"ם. כזה עוד לא היה לנו.

ובכל זאת - רוח גדולה באה. רוחם של לוחמי צה"ל הסדירים והמילואימניקים, רוחן של המשפחות בעורף, רוח הקיבוצים בעוטף שחזרו לחרוש את השדות בהזדמנות הראשונה, רוחה של העיר שדרות שנוספו לה 1,000 תושבים חדשים בשנה האחרונה. רוח השיר המושמע ביותר ברדיו בשנה האחרונה - "עם ישראל חי" של איל גולן; ורוחו של השיר שלא היה לטעמם של העורכים, ולכן לא נכנס לעשירייה הראשונה, אבל זכה להרבה יותר צפיות ביוטיוב - "חרבו דרבו" של נס וסטילה, שביטא לראשונה רוח מלחמתית, תוקפנית ונחרצת.

השפה התנ"כית

ורוח יהודית, שגם היא חדשה מכדי לומר עליה משהו גורף ונבואי. אולי כדי להעריך אותה אפשר להחזיר את המבט לצה"ל. ב־2014, מפקד חטיבת גבעתי עופר וינטר כתב פקודת קרב לחייליו: "ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי העזתי, אשר מחרף, מנאץ ומגדף אלוקי מערכות ישראל. אני נושא עיניי לשמיים וקורא עימכם: שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד. ה' אלוקי ישראל, היה נא מצליח דרכינו, אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל".

איזו סערה קמה בעקבות דבריו. קידומו נעצר והוא נאלץ לפרוש מצה"ל. אך השבוע, לאחר חיסול נסראללה, בירך מפקד החיל את הטייסים "יישר כוח", היישר מהגמרא. שר הביטחון יואב גלנט פרסם אחרי התקיפה בתימן הודעה עם הפסוק: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם". על החיילים ועל המפקדים בחילות היבשה אין מה לדבר - השפה התנ"כית האמונית הפכה בתוך עשור לחלק בלתי נפרד מהשפה הצה"לית.

וזו רוח חדשה של הבנה עולמית לגבי כוחה האמיתי של ישראל. והכוונה היא לכוח צבאי ולרוח לחימה לאומית, לא לסרטים נוגים על חטא הכיבוש בפסטיבלים. זו ישראל שסופגת גינויים, חרמות, הורדת דירוג אשראי - שלא לדבר על אלפי טילים במשך שנה מעזה, מלבנון, מסוריה, מעיראק, מתימן ומאיראן - ובכל זאת נלחמת כדי לנצח. ומנצחת.

מה יהיה בעוד 50 שנה? קשה לנבא, אבל לתחושתי - משהו גדול וטוב. שנה טובה.