ביירות. חסן שוכר, או כפי שנהגו לכנות אותו בחיזבאללה מוחסן, חתם על תעודת הפטירה שלו בשבת האחרונה. המטח שנורה לגליל ולגולן, ובליבו הרקטה הקטלנית שהרגה את 12 הילדים במגרש הכדורגל במג'דל שמס, היה מבחינת ישראל קו פרשת המים.
מוחסן לא ידע על הרקטה הספציפית הזאת. אני גם לא משוכנע שהוא ידע על המטח כולו. אבל הוא היה שותף בכיר למדיניות האש של חיזבאללה, שקבעה תגובה חריפה על כל תקיפה ישראלית ובוודאי על כל אירוע שבו נהרגים פעילי הארגון. ומאחר שבאותו היום נהרגו כמה פעילי חיזבאללה בבית בכפר כילא, סמוך למטולה, היה לגדודים בשטח ברור שעליהם להגיב מייד כדי לגבות מחיר.
סביר שחיזבאללה לא תכנן להרוג אזרחים, בוודאי לא ילדים, בוודאי לא דרוזים. לא שאכפת לו יותר מדי מהרוגים, אבל ילדים הרוגים זאת תקשורת רעה, ואת הדרוזים בגולן הוא היה מעדיף לסכסך עם ישראל ולא לקרב אותם אליה. בתקיפה הוא השיג בדיוק את ההפך: למרות הטענות השקריות בעולם הערבי כי ישראל הרגה במכוון את הילדים כדי ספק לעצמה לגיטימציה לתקוף בלבנון, האמת ברורה לכולם - חיזבאללה הרג את הילדים.
דעת הקהל הפנימית בישראל לא נזקקה לטרגדיה הזאת כדי להעלות את רף התגובה בלבנון. הצפון מפונה כבר עשרה חודשים, ומבחינת הציבור הישראלי - בוודאי מי שפונו בצפון וגם מי שנותרו - הסאה נגדשה כבר מזמן. דעת הקהל הבינלאומית, לעומת זאת, נזקקה לה בוודאי, משום שהיא זיקקה היטב את הפער בין טובים לרעים, ובין מי שתוקפים מטרות צבאיות בלבד לבין מי שאינם מבחינים בינן לבין אזרחים תמימים. זה נתן לישראל לגיטימציה להתקרב בתגובתה לסף המלחמה, בידיעה שהעולם יפנה אצבע מאשימה לחיזבאללה כמי שאחראי להסלמה. ממילא מוחסן היה בן־מוות גם בעיני המערב, בהיותו מעורב בשורת פיגועים בשנות ה־80 בביירות. בעקבותיהם הוא גם הוצב ברשימת המבוקשים של ארה"ב, ועל ראשו הוצב פרס של 5 מיליון דולר.
הבחירה במוחסן היתה כמעט טבעית. בחודשים האחרונים הרגה ישראל כמה מפקדי שטח בכירים בחיזבאללה. במסגרת זאת חוסל, על פי פרסומים זרים, מפקד כוח רדואן, וויסאם טוויל, וחוסלו מפקדי כוחות נאצר ועזיז - שני הכוחות המרכזיים שפועלים בדרום לבנון - סמי טאלב עבדאללה ומוחמד נעמה נאסר. ההחלטה שלא לעבור לדרג שמעליהם, המטכ"ל של חיזבאללה, נבעה מחשש מהסלמה, וגם כלקח מחיסולו של בכיר משמרות המהפכה חסן מהדווי, שהוביל למתקפה האיראנית ב־14 באפריל.
לכל מי שממליצים לרוץ למלחמה בצפון – מומלץ לשתות מים ולהירגע. אם יש משהו שלמדנו בעזה זה שמלחמה היא לא טיול בפארק. היא לוקחת זמן, והיא מורכבת, ויש לה מחירים כבדים. לבנון היא עזה על סטרואידים וחיזבאללה הוא חמאס כפול 100, ולא יהיו מולו הכרעות מהירות וניצחונות סוחפים
סביר שמוחסן נבחר משום שניתן היה לבנות סביבו דפוס פעילות שיאפשר חיסול: לדעת היכן הוא נמצא ומתי, ולוודא שאין סביבו אזרחים וגורמים אחרים שאין עניין לפגוע בהם. זה אלמנט קריטי, משום שישראל ביקשה לדייק את תגובתה מבלי להיגרר למעגל דמים מיותר של פגיעה בחפים מפשע. מהבחינה הזאת, האופן שבו בוצעה התקיפה - המודיעין המדויק, כולל מודיעין בזמן אמת, והביצוע המרשים תוך בחירה קפדנית של סוג החימוש - אפשרו לישראל לא רק לחסל את מי שרצתה אלא גם להשפיע על אופי התגובה של חיזבאללה. היא תהיה בוודאי קשה ואפשר שתכלול תקיפה משולבת של כלל הציר האיראני, כולל מאיראן עצמה, אבל סביר שהיא תכוון רק לעבר יעדים צבאיים ואסטרטגיים. יש לכך שתי סיבות: הראשונה, עין תחת עין - אתם תקפתם מפקדות ובכירים, ואנחנו נעשה אותו הדבר; והשנייה - חוסר רצון לפגוע שוב באזרחים, כדי לא לספק לישראל עילה להעלות שוב את הרף.
בחיסולו של מוחסן אותתה ישראל דברים נוספים. היא פגעה הכי קרוב שאפשר לחסן נסראללה, ביועצו הצבאי הוותיק והצמוד, ורמזה בכך שתדע להגיע גם למנהיג עצמו אם תרצה. היא עשתה זאת בביירות, והבהירה שאינה חוששת מתקיפה בבירה הלבנונית אף שהוזהרה מהתגובה שתספוג על כך. והיא תקפה באמצעות מטוס קרב (F-35), ולימדה שהיא מוכנה להגיע לביירות לא רק בכטב"מים קטנים אלא גם במטוסים ובפצצות גדולות.
ועוד מילה על מוחסן. הוא נמנה עם ותיקי חיזבאללה, והיה שילוב של מפקד צבאי מנוסה ומקצועי עם להט אידיאולוגי עמוק. אבל היה בו דבר נוסף: הוא היה רע באופן קיצוני. רע לישראל, ורע גם לאנשיו. בחיזבאללה שנאו אותו, למעט נסראללה שידע להשתמש בו לתועלתו. ספק אם רבים בארגון מצטערים על לכתו, בעיקר מקרב הצמד איברהים עקיל (ראש אגף המבצעים ומפקד הכוחות המיוחדים) ועלי קרקי (מפקד חזית הדרום), שיתחרו ביניהם כעת מי ימלא את החלל שהותיר.
טהרן. איראן לא צפתה את חיסולו של איסמעיל הנייה. היא העריכה שאחרי חיסולו של מהדווי ישראל למדה את הלקח ותחשוב פעמיים ויותר לפני שתפעל שוב. טהרן, מבחינתה, היתה בטוחה מתמיד: ישראל, כך חשבה, עסוקה מדי במלחמות שלה לאורך הגבולות ואין לה קשב למבצעים מורכבים ורחוקים. ביטחונה העצמי התחזק בוודאי לנוכח העובדה שבמשך תקופה ארוכה (מדי) לא יוחסו לישראל פעולות כלשהן על אדמתה.
הנייה, לעומת זאת, צפה את חיסולו. הוא התנהג כמבוקש, היה מאובטח בקפדנות והקפיד לנסוע רק למקומות שבהם הוא הרגיש בטוח. הראשון שבהם היה ביתו בדוחא, קטאר, משום שידע שישראל לא תפגע בו שם: היא נזקקת לקטאר לשורת עניינים - בראשם החטופים בעזה - ולא תסתכן בקרע ביחסים. מקומות אחרים שבהם הנייה ביקר היו בטוחים מבחינתו לא פחות. לקח ניסיון החיסול בירדן של קודמו, חאלד משעל, צרוב עדיין בבשרה של ישראל, והיא לא תעז לנסות ולשחזר אותו בקהיר או באיסטנבול.
בטהרן הנייה הרגיש בבית. הוא ביקר בה כמה פעמים בחודשים האחרונים, וסביר שזה אפשר למי שרדף אחריו לבנות סביבו דפוס פעילות. בשונה מביירות, שאליה יכול חיל האוויר להזניק מטוס קרב בכל עת, פעולה בטהרן מורכבת בהרבה ודורשת הכנות ובניית יכולת לאורך זמן. חלק אחד שלה הוא המודיעין: הצורך לדעת היכן היעד נמצא, וסביר שהנייה שמר על איזושהי שגרה - ישן באותם המקומות, נסע באותן המכוניות, מה שאפשר לבנות סביבו תוכנית פעולה. החלק השני שלה הוא התקיפה: הצורך להחדיר את האמל"ח לאיראן, לשגר אותו ולפגוע באמצעותו במדויק.
גם הפעם, לעובדה שרק המחוסל נפגע (ביחד עם שומר ראשו, גם הוא פעיל חמאס) היתה חשיבות רבה. הכבוד האיראני נפגע אמנם משום שבן חסותם חוסל על אדמתם, אבל המחוסל עצמו הוא פלשתיני, לא איראני, ומן המפורסמות היא שהאיראנים מוכנים להילחם עד טיפת דמו של הערבי האחרון. במילים אחרות: הם יגיבו בוודאי, במישרין או באמצעות שלוחיהם באזור, או גם וגם, אבל אילו המחוסל היה איראני בכיר - התגובה היתה קשה פי כמה.
ועדיין, מתחייבת כוכבית: ישראל לא העריכה נכון את התגובה האיראנית באפריל. היא סברה שהמנהיג העליון יצא ידי חובה, ובוודאי לא יורה על תגובה פראית שתכלול שיגור של 350 כטב"מים וטילים לעבר ישראל. צריך להביא בחשבון שחמינאי ישתגע כעת שוב, בין משום שכבודו נפגע ובין משום שהוא מזהה חולשה ישראלית. ואם להמשיך את קו המחשבה הזה, ישראל צריכה להיות ערה מתמיד לאפשרות שחמינאי גם יורה להגביר את קצב ההתקדמות לעבר יכולת גרעינית, כולל ניסיון לנצל את הכאוס האזורי ואת הכאוס הפוליטי בארה"ב ולבצע ניסוי גרעיני שיציב את העולם בפני עובדה מוגמרת.
הנייה, כאמור, היה רק אמצעי במערכה האיראנית כנגד ישראל. חלק חילוף, שבמקומו יימצאו כעת אחרים. מבחינת ישראל הוא היה אויב מר ובן־מוות, חלק מהנהגת חמאס שצריכה להימחק מהעולם אחרי זוועות 7 באוקטובר. התהליך הזה מתקדם באיטיות, אבל בעקביות: אחרי סלאח עארורי, מרואן עיסא ומוחמד דף הגיע תורו של הנייה. בחפיסת הקלפים נותר הג'וקר, יחיא סינוואר, וגם חליל אל־חיה (אבו אוסמה), שצפוי לרשת את הנייה בראש הזרוע המדינית של הארגון, וזאהר ג'בארין, שהחליף את עארורי.
כוננות. נכון לשעת כתיבת שורות אלה ישראל בכוננות שיא. זאת קלישאה מוכרת שנכונה תמיד, והפעם יותר מתמיד. הנחת היסוד היא שהתגובה תבוא, והיא תהיה חריפה. היא יכולה להיות משולבת - איראן, חיזבאללה, לבנון ואולי גם המיליציות בעיראק ובסוריה - והיא עשויה להתעכב, גם כדי לאפשר תיאום בין כלל הגורמים וגם כדי לטגן קצת את ישראל על אש קטנה לפני שתותקף. הציפייה לא טובה לישראל, ולא טובה לישראלים: טיסות של חברות זרות מתבטלות, הדולר מזנק, ורבים חושבים פעמיים ויותר לפני שהם יוצאים מהבית.
בסופו של דבר התגובה תגיע. בהערכה זהירה, הרף התחתון שלה יהיה פגיעה ביעדים במפרץ חיפה, והרף העליון - בתל אביב. בתווך יש לא מעט אופציות, שמחייבות את ישראל לפזר סיכונים ומאמצי הגנה. אם הפגיעה שתספוג תיבלם כולה או ברובה, כפי שקרה באפריל, תוכל ישראל לסכם את האירוע כולו כהצלחה. אם תספוג מכה כואבת, היא תיאלץ להגיב שוב, ולספוג שוב, והאזור ייגרר אל סף מלחמה כוללת. סביר שהצדדים ינסו להימנע מכך, ובוודאי שלל גורמים בינלאומיים, ובראשם ארה"ב וצרפת, ינסו להרגיע ולנטרל את הנפצים. פרדוקסלית, אחד המצננים העיקריים נמצא דווקא בעזה ובעסקת החטופים. אם תהיה התקדמות לקראת עסקה, שתוביל להפסקת אש ממושכת של שישה שבועות לפחות, תתאפשר רגיעה גם בצפון, שבעקבותיה תוכל ישראל לעדכן את יעדי המלחמה שלה בכלל הזירות.
לכל מי שממליצים לנהוג אחרת - לרוץ למלחמה בצפון - מומלץ לשתות מים ולהירגע. אם יש משהו שלמדנו בעזה זה שמלחמה היא לא טיול בפארק. היא לוקחת זמן, והיא מורכבת, ויש לה מחירים כבדים. לבנון היא עזה על סטרואידים, וחיזבאללה הוא חמאס כפול 100, ולא יהיו מולו הכרעות מהירות וניצחונות סוחפים. אם ישראל רוצה להגיע למלחמה בלבנון, רצוי שתעשה זאת מתוך מחשבה ושיקול דעת, ולא בהיגררות לא מתוכננת שעלולה להסתיים בתוצאות מאכזבות.
שדה תימן. האלימות שהתעוררה סביב מעצר החשודים בהתעללות במחבל נוחבה היתה עדות נוספת להתפרקות המוחלטת של ישראל מכל ערכיה. היא הובלה בידי נבחרי ציבור חסרי אחריות, חלקם אופורטוניסטים וחלקם משיחיים, שקמו יחד נגד יסודות המדינה.
אין סיבה לייפות את הדברים: זה היה מרד. מרד במדינה, מרד בצבא, מרד בדמוקרטיה. הוא נעשה בהוראה מגבוה, תוך שליחת הפלנגות להתפרע ברחובות. העובדה שנדרשו לראש הממשלה יותר משעתיים כדי לשחרר תגובה רפה לימדה, שוב, שהוא משחק באש הזאת, כפי שעשה בעבר. סייעו לו שרים וחברי כנסת מהליכוד וממפלגות אחרות, שהבולט בהם היה שר המשפטים יריב לוין, שלא למד דבר מחלקו בהחרבת המדינה בשנה שקדמה למלחמה.
בסיס האירוע הוא בחשד להתעללות שטנית, נוסח "התפוז המכני". אין בי שום רחמים למחבל, אבל יש בישראל חוק שקובע זכויות גם לעצורים, וצריך לכבד אותו לא רק כי זה מה שמבדיל בינינו לבין חמאס ומה שמבדיל בין שלטון חוק לאנרכיה, אלא כי למחבלים האלה עשוי להיות ערך. רק לפני שבועיים הוביל מידע שמסר פעיל נוחבה לאיתור חמש גופות של חטופים בחאן יונס, ומידע שמסרו נחקרים אחרים אפשר איתור מנהרות ואמל"ח ומנע פגיעה ודאית בכוחות צה"ל.
הניסיון להפוך את היוצרות ולטעון שהמערכת הביטחונית־משפטית מגינה על מחבלים ולא על חיילים הוא שקרי ומקומם. הפרקליטה הצבאית הראשית, אלוף יפעת תומר־ירושלמי, היא גדולת המגינות על צה"ל ועל חייליו. תחתיה מנהלת הפרקליטות הצבאית מדיניות מתירנית, שאפשרה עשרות אלפי תקיפות בעזה ובלבנון. היא הורתה לפתוח בחקירות רק במקומות שבהם היה חשד לחריגה בוטה מפקודות או לפלילים, והיא עשתה זאת מאותה הסיבה: כדי להגן על החיילים ועל צה"ל.
אם ישראל לא תטפל באירועים כאלה בעצמה, העולם יטפל בהם - ובמי שאחראי להם. החיילים האלה והמפקדים שלהם (עד לרמטכ"ל ולראש הממשלה) יגיעו אחר כבוד להאג ויישפטו כפושעי מלחמה. אין לי ציפייה שאיתמר בן גביר יבין זאת, אבל העובדה שיריב לוין לא מבין זאת מלמדת שבשם מאבקו במערכת המשפט הוא מוכן להקריב הכל ואת כולנו.
צה"ל לא ביקש לעצמו את המשימה של שמירה על עצורי חמאס: זה אמור להיות תפקידו של שירות בתי הסוהר. אבל בן גביר טוב בדיבורים, וטוב בלבקש תקציבים (ובמקרה הזה גם בלקבל אותם), ופחות טוב בתוצאות. ולכן צה"ל נדרש גם למשימה הזאת, אף שראשיו מזהירים כבר חודשים ארוכים מפני השלכותיה, בין היתר לנוכח הביקורת המתעצמת בעולם על מה שנעשה בשדה תימן - ממקרי מוות של עצורים ועד לטענות על התעללות ויחס משפיל. זה הוביל להחלטה של נתניהו לדלל את מספר המחבלים שמוחזקים בבסיס מתוך כוונה לפנותו כליל, אבל בהיעדר פתרונות אחרים (מישהו אמר בן גביר מדבר ולא עושה?), המשימה הזאת ממשיכה בינתיים להתקיים.
מי שפרץ לשדה תימן, ואחר כך לבית ליד, הוא עבריין. זה כולל חברי כנסת, שהחסינות שלהם אינה מתירה פריצה לבסיסים. טענתם שהם באו לפקח על האירוע נלעגת: מחר הם יבקשו להיכנס לכור בדימונה או לבור בקריה כדי לפקח מקרוב על עבודתם. בימים כתיקונם, במדינה כתיקונה, הם כבר היו נחקרים בשב"כ, משום שהם מהווים סכנה לסדרי השלטון ולדמוקרטיה. בישראל המטולטלת והמיטלטלת הם מנצלים את המלחמה כדי להעמיק את האנרכיה.
זה ייגמר ברע, וזה ייגמר בדם. כתובות על הקיר לא חסרות. עמיתי אורי איזק, הכתב הצבאי של חדשות 12, סיפר השבוע בשידור מבסיס בית ליד שלא הרגיש מאוים כך בחצי שנת שירות המילואים שלו כלוחם שלדג בעזה. משטרת ישראל, שהיתה אמורה לתת לו (ולכולנו) הגנה ולמנוע את האירוע, התאדתה בזמן אמת. איני יודע אם זאת היתה הוראת השר, אבל זאת בוודאי היתה רוח השר. אותה רוח רעה שמנשבת מעל ישראל ומסייעת למאבקם של אויביה הרבים מבחוץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו