מה כל כך מפחיד את החרדים בצבא?

איש באמונתו. האמירה הכנה ביותר שנשמעה בים המלל בעקבות פסיקת בג"ץ בשבוע שעבר באשר לגיוס החרדים, היתה זו של נשיא מועצת חכמי התורה, הרב משה מאיה. הוא לא ניסה לשכנע אותנו כי מי ששומר על גבולותינו ועל חיילינו הם תלמידי הישיבה הלומדים למעננו. הוא פשוט הוציא את המרצע מן השק והודיע: "גם לבחור שלא לומד בישיבה אסור להתגייס לצה"ל. מי שהולך היום לצבא - ייצא ממנו מחלל שבת".

מאיה הוא איש חשוב. ברצותו - תתקיים ממשלת נתניהו וברצותו - תיפול. חששו הוא שיציאת צעירים חרדים מן הגטאות שנבנו עבורם (לא טלוויזיה, לא טלפונים חכמים, לבוש המייחד אותם, הימנעות מלימודי ליבה) אל ההוויה הצבאית, תפגיש אותם עם העולם האמיתי, והם ירצו להישאר בו. זו קריאה נואשת, במידה רבה, למנוע מן הדור החרדי הצעיר להשתלב בעולם שמחוץ לחומות הגטו, ואולי גם להידמות למי שחי מחוץ לחומות. כותב שורות אלו הוא הוכחה למי שנכנס לצבא ושמר על כשרות ועל שבת, והשתחרר ממנו לאחר שלוש שנים שומר שבת ושומר כשרות, אף שלא ארגנו למענו שום סידורים מיוחדים ואפילו לא מנעו ממנו לעבוד עם חיילות.

אל תירא, הרב מאיה. מי שאינו מאמין וחי בגטו מחוסר ברירה, עשוי להסיר את הכיפה גם בלי שיגוייס, ומי ששלם עם דתיותו - לא יישבר מהר כל כך. ואתה, הרי, רוצה רק באנשים השלמים עם אורח חייהם האמוני. אל תירא, הרב מאיה, הצבא איננו בית חרושת לחילון דתיים ושומרי מסורת.

בין ראש השבט לבריון השכונתי. ראש השבט, המבוגר האחראי המנסה לייצב את העולם, לפתור סכסוכים, להציל את כדור הארץ מהתחממות מסוכנת, והעומד לצד ישראל בשעתה הקשה ביותר, מוצא עצמו בזירת האגרוף עם הבריון השכונתי. הבריון חסר העכבות מכה מעל לחגורה ומתחתיה, זורק נתונים בלתי מבוססים, תוקף אישית, ונראה צעיר לגילו. הוא מנצח. במידה רבה - בנוק אאוט.
אלא שבזירת האגרוף אין מתמודדים על הנהגת העולם החופשי. התייצבות במרכז הזירה עם שק שקרים, ופיזור השקרים הללו לאורך 90 דקות, אינם הופכים אדם למנהיג דגול, מה גם שכולנו ידענו את מעלליו בקדנציה הראשונה שלו, מן הידידות המופלאה בינו לבין קים ג'ונג און, הנשיא המטורלל של צפון קוריאה, ועד הרעיון המופלא לא פחות להילחם בקורונה באמצעות אקונומיקה.

אני סבור כי מוטב היה אילו המועמדים - הנשיא המכהן ג'ו ביידן ויריבו, דונלד טראמפ, שהורשע לאחרונה ב־34 סעיפי אישום, לא היו מתמודדים. נכון היה, מבחינתם, לפנות את מקומם לצעירים מהם. אבל אם מישהו מהם צריך היה להיות מודח מן ההתמודדות בעקבות הראשון מבין שלושת העימותים הצפויים להם, זה איננו מי שאמר אמת, הציג חזון, והוכיח את יכולתו בארבע השנים האחרונות.

בבל וירושלים. זיכרונות העבר הטובים והרעים מבבל, וזיכרונות מן המעברה, מן הקיבוץ, מכפר העיוורים, מן הצבא, מן הסוכנות היהודית, מן השליחות בארה"ב ומן העולם הפוליטי, זוכים - כל אחד מהם - לעמוד או שניים בספרו הצנוע של אלי עמיר "מחרוזת ענבר". הקוראים יורשו להציץ בעולמו המיוחד של הילד אליאס חלאסצ'י מעיראק, אשר משפחתו המבוססת הגיעה ארצה בלא כלום, זכה לחיבוק של הממסד אך גם קופח על ידו, ואשר תחושת הקיפוח אינה מהות חייו.

במידה מסוימת זהו ספר של מאחורי הקלעים, החושף את האיש שמאחורי ספריו ותפקידיו (ולפעמים מתפתה המחבר לערוך חשבונות אישיים מיותרים מאחורי קלעים אלו), אבל לקוראיו של מי שהפך מאליאס חלאסצ'י לאלי עמיר, זהו ספר מומלץ מאוד.

לעבור לזום. את ישיבות קן הקוקייה אפשר להעביר לזום. סודות בין כה וכה אינם מועלים בהן, ומפלס רעשם של שני מלאכי החבלה ועמיתיהם יהיה הרבה יותר נמוך.