1.
לא בלב קל קיבל קבינט המלחמה את ההחלטה על "מתווה ההפוגה ושחרור מחבלים תמורת חלק מהחטופים". את ההתחבטויות של חבריו, שהסתיימו אגב ב־14 בנובמבר, שבוע לפני שהציבור נחשף לפרטי העסקה, אפשר לחלק לשניים - תקופת ההפוגה עצמה ומסלול החזרה למלחמה.
הדילמה השנייה, אם ההסכם ייכנס לתוקף, תהיה כנראה קשה יותר. בצד הישראלי אמרו מראש שההפוגה עשויה להימשך יותר מחמישה ימים, ואפילו הביעו תקווה שכך יקרה, בהנחה שבכל יום תשוחרר קבוצה נוספת של חטופים. התרחיש האופטימי ביותר דיבר על עשרה ימים של הפסקת אש, שבסופם יוחזרו 100 חטופים כנגד 300 מחבלים. אלא שבחמאס כבר בבוקר יום רביעי הביעו תקווה שהזמני יהפוך לקבוע, כלומר - שהלחימה לא תתחדש כלל, בדיוק כפי שחוששים רבים בישראל. וכמובן, יש למרצחים בעזה מנוף לחץ שעלול לדחוק את ישראל לפינה, והוא המשך טפטוף של חטופים.
בשיחות התיווך טענו אנשי סינוואר שבשל החרבת הרצועה הם יודעים על מיקומם של 50 עד 80 חטופים בלבד. בישראל משום נטו מה להאמין להם. על פי הערכת המודיעין, חלק מהחטופים מוחזקים בידי אנשים פרטיים בעזה ומחבלים מארגונים אחרים. אך גם אם זה נכון, ייתכן שבימי ההפוגה סינוואר יצליח להשיג קשר לפחות עם חלק ממחזיקי החטופים האחרים, כלומר - תהיה לו אפשרות לשחרר יותר.
מה נעשה אם בסוף היום העשירי חמאס יודיע שגם למחרת תשוחרר קבוצת חטופים? האם נחדש את האש, כשבני המשפחה של אותו המיועד לשחרור יתחננו בטלוויזיה לא לעשות זאת? בדרך הצינית והאכזרית הזו חמאס יכול לגרור את הפסקת האש ימים ושבועות קדימה.
נתניהו, גלנט, גנץ, איזנקוט, דרמר, דרעי וכל שאר השותפים להחלטה היו מודעים היטב לדילמת האסיר, שבפניה הם עשויים לעמוד בסוף התקופה. כדי לקשור את עצמם בכוח לסבב ב' של הלחימה, הקברניטים הבטיחו לעצמם, ולקבינט, ולממשלה, ולנשיא ביידן, ולעם ישראל, שהמלחמה תתחדש - מה שלא יהיה.
נתניהו, כדי להפיג את החששות שלו עצמו, אבל גם של הבייס הימני שזעם על העסקה, אמר לממשלה במשפט הראשון כי הטענה ש"אחרי ההפוגה להשבת חטופינו אנחנו נפסיק את המלחמה" היא "דיבורי הבל".
כמוהו, גם בני גנץ הצהיר אינספור פעמים: "גם אם תהיה הפוגה כדי להחזיר את חטופינו, אנחנו נחזור ונכה באויב בכל העוצמה". שר הביטחון גלנט שכנע חלק מהשרים המתלבטים, כשאמר בדיון כי להבא "המשא ומתן עם חמאס יהיה רק תחת אש". כלומר, לא נגרור את הפסקת האש מעבר לעשרה ימים, אלא נחדש את הלחימה וניכנס לפרק ב' של שיחות תיווך.
הממשלה גם צירפה להחלטתה שתי "חגורות", שנועדו להבטיח את חידוש הלחימה בכל מקרה. ביוזמה של גלנט נאמר: "ממשלת ישראל, צה"ל וזרועות הביטחון ימשיכו במלחמה כדי להשיב את כל החטופים, להשלים את חיסול חמאס ולהבטיח שמעזה לא יתחדש שום איום למדינת ישראל".
נוסף על כך, על פי הצעת שר האוצר סמוטריץ' - שבמהלך הישיבה עבר מהתנגדות לעסקה לתמיכה בה - נקבע כי הארכה של הפסקת האש תהיה רק באישור של מליאת כלל הממשלה, ולא רק של קבינט המלחמה.
פעילות יחידת אגוז בתוך הרצועה | דובר צה"ל
ובכל זאת, גם הוא וגם האחרים יודעים שחידוש האש עלול להיות לא פשוט. שכן, ביסוד העניין השאלה היא באיזה מסלול מתקדמת המלחמה. כשסינוואר הורה לכוחות הנוח'בה לחטוף יהודים ב־7 באוקטובר לפנות בוקר, היתה במוחו הפסיכופתי תוכנית מלחמה ברורה. הוא האמין שנרד על הברכיים, ננצור את האש ונתחנן על אנשינו. הרי באותם ימי המלחמה הראשונים דובריו עוד דיברו על שחרור כל המחבלים תמורת כל החטופים.
התוכנית הזו לא עלתה יפה מבחינתו. ישראל עלתה על מסלול אחר - מסלול של מלחמת שמד. היא לא נפלה בפח הטרור הפסיכולוגי שלו, ולא הסכימה למתן את הפעולה הצבאית עבור החטופים.
זה היה המצב, עד שהממשלה אישרה את העסקה. מרגע שרוב השרים הצביעו בעד, עלינו למעשה על הקוראלס שסינוואר רצה בו. השאלה אם נחזור למסלול מספר 1 ביום שאחרי ההפוגה, בהנחה שתיכנס לתוקף, עדיין תלויה ועומדת. זו התלבטות מספר 2 שעדיין לפתחנו.
2.
והיו פרפורי בטן רבים ביום שלפני. האם זה אכן המקסימום שאפשר לחלץ מחמאס בעת הזו? האם סינוואר יעמוד בהבטחות? האם הוא מסוגל בכלל לספק את הסחורה? האם אין זה טיפשי לספק לרצועה דלק, שלפחות בחלקו יתדלק את חמאס? האם תישמר הפסקת האש? האם זה נכון לוותר על שש שעות מדי יום של תצפיות רחפנים ובלונים על עזה? האם הן לא ינוצלו להכנת מתקפת נגד מפתיעה? מה נעשה אם מספר המשוחררים יהיה קטן מהמובטח, אם חייל ייפגע מירי, אם "ברקים" ישגרו רקטות למרכז או פצצות מרגמה לעוטף?
ומה לגבי הנזק של שחרור המחבלים? הרי מתקפת שמחת תורה כל כולה נולדה כתוצאה מעסקת שליט. האם 300 מחבלים קטינים לא יהיו פעם גדולים?
"כל גורמי הביטחון תומכים בהחלטה באופן מלא; הם הבהירו במלוא הערכתם המקצועית שביטחון כוחותינו יובטח בימי ההפוגה, ושהמאמץ המודיעיני יישמר בימים אלה. הם הבהירו שהמאמץ המלחמתי לא רק לא ייפגע, אלא להפך - הדבר יאפשר לצה"ל להיערך להמשך הלחימה", נעזר שר הביטחון גלנט בצה"ל, בשב"כ ובמוסד כדי לתקף את עמדתו.
"יש חייל - והוא מעונה": אביו של החטוף מתן אנגרסט בראיון מצמרר | האזינו
פסגת הליגה הערבית: סעודיה דרשה את פירוז עזה, אלג'יריה תחרים את הכינוס
פרסומת | יכולים על דור ה-Z?
תחקיר המחדל בכפר עזה: הקיבוץ נכבש בתוך שעה, לוחמים פצועים פונו לפני אזרחים
בת דודתו של מתן אנגרסט פרצה בבכי בכנסת: "הוא נלחם בשבילנו - ובגלל זה הוא אחרון?"
בעיה קטנה מסתתרת מאחורי הטיעון הזה. "כל גורמי הביטחון" הם גם אלה שנרדמו בשמירה באותה השבת, שלא הבינו את חמאס במשך שנים, שטענו שהוא מורתע, שחשבו שניצחנו בצוק איתן, ושהמליצו, ובכן, על עסקת שליט. כלומר, לא בדיוק אילנות גבוהים להיתלות בהם.
עם המלצות או בלעדיהן, אחרי שחשו כי שיפרו עמדות לאורך המשא והמתן המסובך, ההחלטה של הקבינט המצומצם היתה בעד. יו"ר המחנה הממלכתי, בני גנץ, ציטט מחז"ל ותמצת את הסיבה שבשלה החליט לקחת את הסיכונים: "'אין ספק מוציא את הוודאי'. הספק יכול להיות הרבה מאוד דברים שאולי נוכל להגיע אליהם בהמשך, והוודאי הוא כאן ועכשיו - וצריך להביא אותו הביתה".
כלומר, הבאת הנשים והילדים נראתה כדבר שבהישג יד, שאולי לא ניתן יהיה לקבל בהמשך. מנגד, כל שאר הבעיות, ובראשן הסיכונים הצבאיים הכרוכים בעסקה, הן ספקות שניתן להתמודד איתם בהמשך. כיצד?
מדי יום תהיה הערכת מצב מחודשת של מערכת הביטחון ושל קבינט המלחמה את מצב העסקה. נתניהו ושות' יבחנו באיזו מידה היא נשמרת או מופרת, ואם יש להמשיך בהפסקת האש או להבליג. אין מה לקנא במקבלי ההחלטות. בצד האושר שכנראה מצפה לחלק מבני המשפחות ולעם כולו, יהיו גם רגעים קורעי לב. האויב שלנו הוא מר ואכזר.
3.
כשג'ו ביידן ואנתוני בלינקן השתתפו בתחילת המלחמה בישיבות הקבינט, עלתה בארץ הדאגה שהאמריקנים מנהלים את המלחמה. היה זה חשש שווא. אנקל ג'ו בא כדי ללחוץ על הסוגיה ההומניטרית, שעדיין חשובה לו מאוד, אך בעיקר כדי לגבות את מטרות המלחמה הישראלית של השמדת חמאס והחזרת השבויים. את ניהול המלחמה הוא השאיר לישראלים. אך מה שביידן עצמו ואנשיו כן ניהלו היו המגעים לעסקת החטופים. לפי פרסום במגזין המקוון "The Hill", שתי שיחות טלפון שביידן קיים עם אמיר קטאר, תמים בן חמד אאל־ת'אני, חילצו מהבוץ פעמיים את השיחות שנתקעו.
נוסף על הנשיא, הוקם צוות סודי ומצומצם בבית הלבן שהוא זה שתיווך בין הצדדים. והיו הרבה כאלה. חמאס דיבר עם מצרים. מצרים עם קטאר. קטאר עם האמריקנים והאמריקנים איתנו. נכון שבאמצע היו נסיעות של ראש המוסד דדי ברנע לדוחא, וגם שהאמריקנים דיברו ישירות עם המצרים בשלב מסוים. אבל הטלפונים החשובים, השבורים בחלקם, עברו בציר עזה־קהיר־דוחא־וושינגטון־ירושלים ובחזרה.
השיחות האפקטיביות על העסקה התנהלו במשך כמעט חודש. ב־23 באוקטובר, עם שחרורן של שתי האזרחיות האמריקניות יהודית ונטלי רענן, התרשמו גם בישראל וגם בארה"ב שיש עם מי לדבר בצד השני. מאותו התאריך החלו שיחות וטיסות טרנס־אטלנטיות, ובכלל זה של ראש ה־CIA, ביל ברנס.
ביידן נדרש, כאמור, ללחץ אישי על אמיר קטאר, וגם על ראש ממשלתה. אחת מהשיחות עם האמיר נערכה כשהוא בכלל בסן פרנסיסקו, ולא בוושינגטון. בסופו של דבר, ב־14 בנובמבר נתניהו נתן "הסכמה כללית" לעסקה. נדרש עוד שבוע לאוקיי סופי מהרוצחים ולאישור כלל הממשלה.
הרשומון הזה חשוב, משום שהוא משקף עד כמה אפקטיבי כבר כעת הוא הלחץ שארה"ב מפעילה על הקטארים. האחרונים פנו לוושינגטון כבר בימים הראשונים למלחמה בהצעה לנסות להביא לשחרור החטופים. זה אמנם לקח קצת זמן, אך בכל פעם שביידן דרש מהם לשפר תוצאות, והם בתורם לחצו את חמאס - הגיעו כאלה.
מדוע? כי המלחמה מעמידה את דוחא במצב מביש מאוד. ממש כפי שהסעודים נתפסו במערומיהם ב־11 בספטמבר, כשהתברר שאזרחיהם הטיסו את המטוסים אל תוך מגדלי התאומים - כך הקטארים נחשפים כעת כמי שסיפקו את הכסף ואת החסות לארגון הטרור שביצע את אחד מהפשעים המחרידים שראה העולם.
הקטארים מקדמים כבר שנים את האסלאם הקיצוני ואת ההסתה נגד ישראל. "אל־ג'זירה" הוא רק אחד מהכלים שהם מפעילים. עד למלחמה הם פיצו על הטנגו עם הגורמים הרדיקליים באמצעות אירוח הבסיסים האמריקניים במפרץ הערבי, כסף למכונים ולאוניברסיטאות בארה"ב, וכמובן - אספקת גז ונפט למערב.
אך המלחמה הנוראית של חמאס נגד ישראל עלולה לשים קץ לנשף המסיכות. זהו החשש הקטארי, לפחות.
טרודה מזוועות המלחמה, ישראל, מצידה, לא היתה פנויה בתחילת הדרך לגבות מקטאר את המחיר. עכשיו, כשדברים איכשהו נכנסו למסלול, אפשר להגיש לה את החשבון, או לפחות את ראשיתו. קטאר חייבת חוב לאומי לעם היהודי, וכדאי שתפרע אותו, ומהר.
4.
רק גורם ישראלי אחד הזהיר את הציבור ביום רביעי בערב: "מדובר בתהליך מורכב שאני מדגיש - הוא עדיין לא סגור, ויכול לקחת זמן". היה זה דובר צה"ל, תת־אלוף דניאל הגרי, שהציע לנקוט משנה זהירות נוכח ההסכם המדובר עם חמאס.
אפשר להבין מדוע נתניהו וגלנט נזקקים לאמירות בומבסטיות. יש להם צורך לפצות על הכישלון. אבל ניצחון משיגים במעשים ולא במילים. וכבר נאמר "אל יתהלל חוגר כמפתח". אם הם צריכים עזרה בעניין הזה, שיפנו לדו"צ
לעומתו, שר הביטחון יואב גלנט כבר דיבר באותו הערב על ההתרגשות שאוחזת בו נוכח חזרתם של חלק מהחטופים. גלנט, וכמוהו נתניהו, גם דרכו על מוקש נעל גלוי שהונח בפניהם, כשבמסיבת העיתונאים עלתה השאלה אם חאלד משעל ואיסמעיל הנייה הם בני־מוות. גלנט, שהתבקש לענות, השיב בהתרברבות של ילד בגן: "הם חיים על זמן שאול". נתניהו, שלא נשאל על הנושא, קפץ באמירה שאפילו דומה לה אף ראש ממשלה ישראלי אחר לא הוציא מפיו מעולם, ואמר: "נתתי למוסד הוראה לחסל את כל הנהגת חמאס".
אפשר להבין מדוע השניים נזקקים לאמירות בומבסטיות. יש להם צורך פסיכולוגי, מודע או לא מודע, לפצות כביכול את הציבור על הכישלון הנוראי של שמחת תורה. ובכן - ניצחון משיגים במעשים, ולא במילים. וכבר נאמר "אל יתהלל חוגר כמפתח". אם הם צריכים עזרה בעניין הזה, שיפנו לדו"צ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו