ערב אלול נפרש מהמזרח על משכן אמנויות הבמה באשדוד. ברחבה שבחוץ, בני זוג בערב חופתם מבקשים להצטלם בין מפלי המים שברחבת ההיכל. הכלה ופמלייתה מתלבטות אם להצטלם בשמלת החופה המסורתית או בשמלת הריקודים החשופה. החתן רוצה החלטה, הצלם מרגיע אותו במיומנות. בינתיים, במשכן עצמו, המסורת והמודרנה ממשיכות להיאבק.
מאחורי הקלעים המולת קמנג'ה חיננית מנקזת שלל לחצים, חרדה והתרגשות מהרגעים שלפני ההופעה. "בזמן שאתם התדיינתם, ירדתי לים המדהים שכאן", אומר נירו אבקסיס, זמר, נגן עוד ופילוסוף בגלימת רועים, "ראיתי אגמיות, טבלנים. פה, ממש פה. ועל הים אפשר להוציא את הדברים החוצה. ואני יודע שכולם מתאמצים שזה יקרה טוב, ואני רוצה לבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו היום ובימים אחרים. להיות נירו, גם אם אני לא רוצה, זה פוגע, זה קצת כמו להיות סברס. מרוב שאתה רגיש מבפנים אתה מגדל קוצים, ולפעמים ההומור המוגזם שלי דוקר אנשים לא מרצון. אז אני מבקש מכולכם - סליחה".
שני כיסאות לצידו יושבים ז'וז'ו אביחצירא ונריה מויאל, במגבעת פנמה ובכובע המפרי בוגרט. השניים מעלים גרסה פיוטית למופע סטנד־אפ בלתי פוסק. מקניטים, צוחקים, תנועות גוף מוגזמות, מוכיחים שבכל הנוגע להומור מוזיקאים - לעשורים הרבים שמפרידים בין השניים אין משמעות. כמה חברים מנשנשים לחם מחמצת עם טחינה וחצילים בעודם דנים בסוגי החריף השונים של עדות ישראל. הטלפון מצלצל, יהודה אדרעי מקבל שיחת טלפון מחייו כעורך דין. "מחר אני בבית המשפט בנצרת", הוא נאנח כמקבל את גזר הדין, מחייך ומביט דרך חלונות בשקיעה אשדודית זורחת.
הארה על החוף בסיני
על הקיר תלויים פוסטרים מהופעות של טנורים בינלאומיים, וירטואוזי גיטרת פלמנקו ודיוות מזרח־אירופאיות. אורח שהיה נכנס לאירוע היה מתקשה להבין מה הדבר שמחבר חבורה משונה כל כך יחדיו במקום הזה. היפסטרים, הייטקיסטים, בוהמיינים, מתנחלים, עורכי דין, בנקאים, מוזיקאים, אנשי אמונה וקומוניסטים בפנסיה, צעירים, ותיקים וכל מנעד השנים שביניהם. מאחורי הקלעים, "אנסמבל הפיוט" הוא קרקס רוקנרול מטורלל של צחוקים, הקנטות, רגשות גואים וסליחות מתבקשות לכל הבלאגן שנלווה לחבורת יחידים העושה דברים יחד.
כמה רגעים לאחר מכן ילבשו החברים את הטוניקות הצבעוניות, הווי המילואים יתפוגג, ואנשי האנסמבל יעלו לקדמת הבמה. שם, מול עיני הקהל המשתאה, כל הסחלה תהפוך לסליחות, אנרגיות ההקנטות יתגדלו ויתעלו לרוחנית מתפרצת, המוזיקה תרומם, והשירה תבקש לפרוץ את תקרת המשכן, להעפיל מעבר לעננים ולבקע את שערי הרקיע. ברוכים הבאים לטור ההופעות "סיור סליחות", המקום שבו השילוש הקדוש - סקס, סמים ורוקנרול - מומר בשילוש המקודש: אהבה, סליחות ופיוטים. אותה אנרגיה, אבל מתחדשת מעתיקותה.
"יש משהו נצחי ומעורר יראה במוזיקה מסורתית, אתה חייב להתבטל בפניה. זה הרי משהו שהוא כל כך ותיק ועתיק שמגיע אליך משורש העולם, דבר נוכח ונצחי. אבל אם נתת למסורת את הכבוד הזה מלכתחילה, אז יש לך גם את המקום למצוא בתוך השורש העתיק הזה מנעד של חידוש ואפשרויות התחדשות", מהרהר יאיר הראל, המנהל המוזיקלי של אנסמבל הפיוט.
אין זה מקרי שהראל מתחיל את הראיון דווקא מהתהיות האלו בין מסורת לחידוש. אנסמבל הפיוט הוא פרדוקס במהותו ובעצם קיומו. אנשים צעירים ומבוגרים, רובם על הרצף בין חילוני לדתי, שהופכים פיוטים עתיקים ונשכחים, להיטים בני 500 שנה ויותר, לתרבות חיה. וכך מחיים אותה בהתלהבות עם מאחיה, מסירות והרבה הנאה.
"אני יודע שיש אנשים שרואים אותי, שיער ארוך, משקפי ג'ון לנון, ולא מבינים מה הקשר", אומר אבי כהן, מקים האנסמבל והמנהל האמנותי, בקול בס עמוק, "הסלט התרבותי שאני, גדל בבית כנסת מרוקאי, משם הלכתי רחוק לדילן, לאונרד כהן וניק דרייק.
"בשנות ה־90 היה לי בר מצליח בשם הקובלט בירושלים. הופיעו בו המכשפות, מוניקה סקס וכל להקות הרוק של התקופה. כשסגרתי נסעתי לסיני לחשוב מה לעשות עם עצמי. מצאתי את עצמי שוכב בחושה, ומבחוץ הקישה איזו דרבוקה מינימלית ומבין רחש הגלים בקעה שירה עדינה - 'ידידי, השכחת?'. ואני שוהה בתוך הרגע הזה, וזה חזק מאין כמוהו, ואני נפעם מהרגע ועוצמתו, ולא הבנתי שזה יהיה רגע כזה, אבל בהחלט הבנתי שזו נקודת ציון בזמן, נקודת ההתחברות המחודשת".
כהן, איש תיאטרון וליצן רפואי, היה במשך שנים רבות חלק מפרויקט התנ"ך של רינה ירושלמי. "העיסוק שם בתנ"ך היה בקטע תרבותי וסופר חילוני, ופתאום כששמעתי את 'ידידי, השכחת?' ששר מבחוץ שמעון לב טהור - לימים חבר באנסמבל הפיוט וכיום מנחה מעגלי שירה מקודשת - שם הבנתי שהשירה והפיוט מנגנים על המקומות העמוקים בתוכי. בתזמון קוסמי, כשחזרתי לארץ קיבלתי טלפון מהסוערת שברוקדות הבר. היא חיפשה מנחים לפרויקט 'קהילות שרות' בירושלים, והצטרפתי.
"אחרי שנה יוסי אוחנה ומאיר בוזגלו, המארגנים של 'קהילות שרות', ביקשו שאקים הרכב סביב הפייטן חיים לוק. כך התחלנו לאסוף את החבורה המיוחדת הזו. מהר מאוד הבנתי שצריך מישהו עם רקע עמוק בעולם הזה כדי שיוביל את זה מוזיקלית. כשהכרתי את יאיר הראל מאתר פיוט, ידעתי שמצאתי. למזלנו הטוב, אנשי מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח פרשו עלינו את חסותם ואימצו אותנו. כך הפכנו להיות אנסמבל הפיוט של מכון בן צבי, חיבור שמחיה את הידע העתיק ואת המורשת החיה של קהילות ישראל במזרח".
כשהנשמה קוראת - באים
בהופעות כהן מציג אותם כ"מחלקת הנוער" של האנסמבל. אני מדבר עם סימון כהן בן ה־84, אליהו אדרעי בן ה־80 וז'וז'ו אביחצירא, שאפילו שאלה פשוטה כמו מה גילו נענית בתשובה הבלתי אפשרית "בן כמה אני? כששלושתנו נמצאים באותו מקום זה קסם יותר גדול מכל מתמטיקה של מספרים. ובכלל לספור, זה פתטיק לגמרי! עכשיו אנחנו נמצאים כאן באמצע! ופה יש שירים, בום! אנחנו שרים ואנשים משתגעים! מגיעים לזמנים הכי חלומיים שיש, ככה זה כשכל מה שלמדתי בזוהר הקדוש, וכל מה שהנביאים אמרו - קורה. אנחנו הכי עטופים במוזיקה, בחברותא, בן פורת יוסף, עטופים בהומור. מרוקאים, צרפתים, ערבים, שלוחים... ובגלל שאני מהשלוחים שלא רושמים גיל, תכתוב שאני לא יודע בן כמה אני".
סימון כהן מחייך מתחת לברט הייצוגי: "הגעתי לפיוט כילד קטן במרוקו, הייתי במקהלה עם ג'ו עמר, הוא היה מורה שלי לעברית, והפיוטים תמיד משכו אותי. אני לא זמר ולא מוזיקאי, אבל הנשמה שלי קראה לי ללכת לערב של 'קהילות שרות' בעמק רפאים. שרתי את מה שהכרתי מהמקהלה של ג'ו עמר, ולמחרת יאיר הראל אמר לי 'תישאר, יש לי משהו בשבילך'".
גם אדרעי הגיע דרך "קהילות שרות": "היה לי משרד מדידות, שלחתי את הבן שלי למדוד במוסררה, שמה הוא נדבק בחיידק, התחיל לזמזם ב'קהילות שרות', בא ואמר לי 'אבא, תבוא'. אמרתי לו 'חביבי, אני אחרי יום העבודה, רוצה לנוח'. אבל באתי פעם־פעמיים ולא יכולתי לעזוב, אני מרגיש שזה כמו משפחה כי גם הבן שלי בהרכב".
"לא חלמתי שאהיה במוזיקה, הייתי רקדן במועדון 54 בניו יורק, אבל המועדונים - הכל הבל הבלים", עולץ אביחצירא, "אחר כך חזרתי בתשובה, הייתי עסוק בתורה ובמצוות, ששכחתי מה זה מוזיקה לגמרי. יש לי גיסה, ויקטוריה חנה, אמרה לי 'ז'וז'ו, מישהו מחפש אנשים למקהלה שלו'. באתי, שרתי לו, אמרו לי 'ברוך הבא'". כמי שראה אותו בהופעה קשה להאמין שפצצת האנרגיה הזו, עם כל הכריזמה והכישרון, התחיל להופיע על במות בגיל שבו אחרים יוצאים לפנסיה מאוחרת.
סימון: "ז'וז'ו הביא לנו הרבה דברים, בתוכם גם מתנה גדולה, את הרפטואר של משפחת אביחצירא, שכולם מכירים אותם כמשפחת מקובלים. לטעמי האישי הם לקחו את זה למקום של אמונות ועשו מזה מסחר. ז'וז'ו מרד בזה. הוא ממשיך את המסורת האמיתית, את הצניעות ואהבת האדם, את הפיוטים של רוח המדבר".
אביחצירא: "המוזיקה שלנו זה שירי ערש של שבטים מהמדבר, עם שירת קודש. זה השירים שהיינו שרים בבית, ככה זה כשאתה גדל בבית מאוד־מאוד עתיק. המסורת תמיד בתוכך".
אדרעי: "במרוקו כל עיר כתבה את הסליחות שלה, זה לא סתם גיבוב של מילים, ז'וז'ו הביא לנו את האותנטיות של אביחצירא, ועם זה אנחנו טסים להופיע בפולין, ולכאורה, מה יש לפולנים לעשות עם זה? אלא שהפיוטים הם נפש הקהילה, כל מה שאותנטי בקהילה נמצא שם. וזה מה שנכנס ללב של אנשים ונשאר שם".
כשהראל נכנס לחדר, אביחצירא מחמיא לו בדרכו הייחודית: "תראה מה זה, לקחת כלבי תחש ועשית מהם אייקונים".
הראל צוחק: "זה שאנחנו חבורה מגוונת כל כך של אנשים זה יוצר בית מדרש חי, כל אחד מביא את הדבר שלו: נירו מביא מוזיקה בדואית חליג'ית מהמפרץ, חנני מהשטחים עם פאות בלונדיניות, דובר ערבית רהוטה ומנגן בנאי, הכל מתחבר. אני יודע שאנחנו לא פועלים בשפה של תעשיית המוזיקה כיום. כל שיר אצלנו זה שעות על גבי שעות של מחקר. אנחנו מביאים רעיון ופותחים את זה, ממש כמו להקת רוק מתקדם של פעם. אנחנו מסתגרים באולפן ועובדים על זה שעות וימים, כדי לדייק את האיזון בין פייטנים מבית כנסת לחבורת מוזיקאים מקצוענית לעילא ולעילא, בלי לאבד את הצליל הראשוני והתמים או את האיכות הפראית של המוזיקה הזו".
בין סלסול לדיסטורשן
בחודש האחרון יצא אנסמבל הפיוט לסיבוב הופעות כחלק מהוצאת הספר "סיור סליחות", שאותו יזם איש העסקים מישאל וקנין. "זוג חברים נסע לירושלים, הם התקשרו ואמרו שהם רוצים לראות סיור סליחות ומה אני ממליץ", הוא מספר, "אמרתי להם 'תבואו, אני אקח אתכם, אבל למשהו אותנטי, לא סיורי טעימות לתיירים'. רק אחרי שסיימתי לדבר הבנתי איזו משימה קיבלתי על עצמי. אני אוהב פיוטים, מנגינות תפילה הן המהות שלי. אבא שלי היה מעיר אותי לסליחות כשהייתי ילד קטן, ומאז אני לא מסוגל להחמיץ את החוויה הזאת. ככה, בשלוש לפנות בוקר, עליתי עם החברים שלי לירושלים. בדרך עשיתי להם תדריך, כמו לפני הכניסה למוזיאון.
"כשהבוקר עלה ויצאנו משם הם אמרו לי, 'מישאל, אנחנו בהלם. וואלה, לגמרי לא הכרנו את זה כך'. עכשיו תבין, מדובר אנשים שהם צרכני תרבות רציניים. ואמרתי לעצמי, אם זה נגע בהם, אז כנראה צריך לעשות עם זה משהו מעבר. עליתי לספרייה הלאומית בירושלים וביקשתי לראות את כל נוסחי הסליחות שהיו להם בספרייה. דרכם הגעתי לכל מיני ספריות של כתבי יד עתיקים בעולם, והתחלתי לאסוף וללקט עד שזה התחיל לצבור נפח ראוי. ואז פניתי למיטב אנשי הרוח והחוקרים האקדמאים שיכתבו מאמרים על הסליחות, כדי להעמיד את הסליחות ברמה התרבותית הגבוהה ביותר. הבן שלי הציע שאוסיף קוד qr ליד כל פיוט, כדי שאנשים יוכלו גם לשמוע את הסליחות עצמן. הגעתי להופעה של אנסמבל הפיוט ואני רואה את יאיר הראל, שלמד איתי בישיבת אור עציון, כך התחלנו את המסע המשותף הזה".
האהבה הגדולה שלך לנושא הסליחות וההקפדה על איכות הספר מורגשות היטב. מדובר בספר מקיף ומרתק, ששם את הסליחות ואת המוזיקה המתלווה להן בהקשר התרבותי הראוי להן - כמיטב היצירה של העם היהודי.
"יאיר אסולין אמר לי שהספר הזה עושה קנוניזציה של הסליחות, וזה משפט ששימח אותי מאוד. אני חושב שיש בבקשת הסליחות משהו שקשור לזמן שלהן על לוח השנה בסוף הקיץ, לפני החגים. תוסיף לזה את העובדה שהסליחות נאמרות באשמורת הבוקר, דבר שלטעמי נותן להן המון כוח. זה אירוע נקי מכל העייפות והסחלה של העולם המודרני. יש בסליחות משהו אנרכיסטי ושוויוני לכולם, קבלה כל כך גדולה ודלת פתוחה שמוציאה את הזעקה הראשונית של האדם. אני זוכר, למשל, איך במשחק גביע מדינה בית"ר ירושלים מפגרת 1:0, ופתאום כל הקהל מתחיל לצעוק ולשיר 'חטאנו לפניך רחם עלינו'.
"למישאל היה ממש חשוב שנקליט את 'ונתנה תוקף' בלחן של יאיר רוזנבלום", מספר כהן, "על פניו, לחן שפחות קרוב לעולמות הטבעיים שלנו. נזכרתי שבפרויקט 'תפילה שבורה', שאותו אני מוביל עם ינקלה סגל, פרויקט שפוסע בעקבות לאונרד כהן והדהודים יהודיים ביצירתו,
אנחנו משלבים לעיתים שורה מתוך 'ונתנה תוקף' בשיר who by fire, שגם הוא, כמו הלחן של רוזנבלום, נוצר עם קשר למלחמת יום כיפור.
"כאן קצת הפכנו את זה. נקודת הכובד היא 'ונתנה תוקף' והשיר של כהן בתרגום של קובי מידן, הוא 'האורח'.
מה שיצא מרחיב את הכל, גם מזרחה וגם מערבה. אני אוהב את זה, את החיבור שיש פה בין סלסול עדין לדיסטורשן".
הראל: "בשנים האחרונות שירת הסליחות הפכה לתופעה פופולרית מאוד, לפעמים הסליחות באצטדיון הכדורגל מתחילות להישמע כמו המועדונים באיביזה. עדיין, כשאתה משווה את זה לסליחות בצנעת בתי הכנסת באמצע הלילה, עם כמה ותיקים ששרים באינטימיות גדולה, אז אתה מבין שבמרחק הזה משהו עשוי ללכת לאיבוד. לכן חיפשנו להביא את הסליחות שהקלטנו למקום עם ביטוי אמנותי עמוק, אבל שיישאר חשוף וכן ותפילתי גם על במה גדולה יותר".
וקנין: "בגלל זה בחרתי בהם. רציתי משהו שמשמר את בית הכנסת ונותן לזה איזשהו טאץ' שמחבר את זה לבמות הגדולות, לעוד אנשים, ששם את זה בהקשר של תרבות".
מסע משותף על הבמה
האלבום "סיור סליחות" מגיע בשתי גרסאות: גרסת בית הכנסת מתבססת על קולות בלבד, וגרסת האנסמבל המלאה, עם כלי הקשה ונגינה. שם בא לידי ביטוי הצד הייחודי והפראי של אנסמבל הפיוט. כשמרחיבים את גבולות בית הכנסת, אל העולם שסביבו, המוזיקה מתרוממת אל מחוזות הטרנס השבטי, הרוק הניסיוני, וטקס עוצמתי של "יאללה, בלאגן" והתעלות רוחנית.
גם הקהל מרגיש את הרוח העזה הנושבת מהבמה. "אמש יצאנו מהאולם", מספרת יעל אופנבך, מנהלת האנסמבל, "ובא זוג צעיר, לא דתי ולא כלום, מקועקעים כאלו, ואמרו לנו שהם באו ציניים, וההופעה הצליחה לקלף את הציניות! כל רגע במופע זה משהו מדהים. המוזיקה מצליחה לחצות את הקו של הדתיות והעדתיות, ומי שמגיע נשאב לתוך זה ולא עסוק בהגדרות".
לא רק בישראל אנשי האנסמבל מהלכים קסם על הקהל. נתקלתי באנסמבל הפיוט לראשונה לפני שנה בפסטיבל האנדלוסי באסואירה שבמרוקו. כמו מאות מרוקאים, ספרדים ותיירים מכל העולם, יצאתי מההופעה שלהם נפעם. ללא צל של ספק, זו היתה אחת ההופעות הטובות ביותר בפסטיבל מעולה כשלעצמו. קראתי להם "המטליקה של הפיוט", וזו בעיקר היתה מחמאה למטליקה.
"כשאנחנו עולים על הבמה", מספר נריה מויאל, מזמרי האנסמבל, "אני מרגיש כאילו אנו מתחילים מסע משותף. זה צינור שמחבר אותי ופרץ לי הרבה מחסומים ומגננות אישיות. זה לוקח אותי מעל הכל ומחבר אותי למשהו עצום וגדול ממני. אני מרגיש בטקס 'זיכר' סופי, יהודי, או כל דבר אחר. אני בצינור של החיבור, וזו באמת הודיה ענקית להיות חלק מאנסמבל הפיוט.
"לפעמים כשמגיעות כל הסליחות האלו, אתה אומר - למי יש כוח עוד פעם ל'אדון הסליחות', שרנו את זה אינסוף פעמים? אבל כשאנחנו מתחילים את המסע הזה ואתה עף עם העוצמות האלו ואתה שומע פתאום את 'שמע אביונך', זה משאיר מאחור את כל התפיסות הישנות של 'סליחה, עוון וכפרה', ואתה מוצא את עצמך מתנקה ומתחיל את הכל מחדש, כמו תהליך הכנה לשנה החדשה".
בינתיים אנסמבל הפיוט ממשיך לתור את רחבי הארץ והעולם, ומופיע לפני עשרות אלפים בפסטיבלים בינלאומיים באוסטרליה, בפולין, בצ'כיה, במרוקו, ובקרוב גם בהודו. עכשיו תחשבו איך מתרגמים "סיור סליחות" לשפה אחרת, ותבינו כמה מוזרה וייחודית לתרבות היהודית היא תופעת ימי הסליחות לקראת יום הכיפורים, עם הפיוטים והמוזיקה המתלווה לה, וכך גם האנסמבל המבצע אותה.
כהן: "זה אולי ההרכב היחיד שרוב חבריו חיים במסגרת הלכתית, שמארחים ושרים עם זמרות כמו ריימונד אבקסיס, ויקטוריה חנה, נטע אלקיים, לובנה סלאמה, לבנת בן חמו וריף כהן. יש מצב שזו ההופעה היחידה בעולם שאפשר לראות בה פאות מסתלסלות עם נשים שרות". ואופנבך מוסיפה: "הערב יש שתי נשים ששרות סליחות על הבמה, ואני עצמי ניגנתי באנסמבל בעבר בכלי הקשה".
בינתיים מאחורי הקלעים שי צברי, שמתארח בהופעה יחד עם הזמרת נטע אלקיים, נושא ברכת שנה טובה לפני ההופעה. "כשהאלבום הראשון שלכם יצא, הייתי נכנס לאוטו, נוסע ושר עם זה להופעות. כמעריץ של אנסמבל הפיוט, זה כבוד גדול בשבילי לקחת חלק בדבר ולהיות חלק מהקולות שמתחברים יחד לדבר העמוק הזה. וכולם פה כל כך מתוקים שאני ממש שמח לעשות את ההופעות האלו! ושתהיה לנו שנה טובה ומבורכת, מלאה במוזיקה נהדרת וביצירה חדשה, ושתפגשו רק עיניים טובות השנה".
רגע לפני שהם הופכים את משכן אמנויות הבמה לשדה תעופה לחלל החיצון, אביחצירא מסתובב אלי ובמבטו הייחודי תוהה: "דויד, כתבת את כל זה? לא?! טוב מאוד, שלא נסמיק. למה, באחרית הימים אין זכות אבות, יש רק מה שאתה עושה בזכות עצמך, זה מה שיש לך. ואני חושב שזה קורה לנו עכשיו מאוד־מאוד חזק, וכשאומרים לך קומפלימנט ש'כאלו פיוטים או סליחות לא שמעתי בחיים שלי', אז אני אומר, מה זה קידוש השם אם לא להביא שמחה ככה לאנשים? גם בתוך הסליחה למצוא את השמחה, זה מה שזה". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו