הזהות היהודית שלי קודמת לזהותי כישראלי. ההמשכיות היהודית, בעיניי, היא הייעוד העליון. ישראל, מבחינתי, מלבד היותה נוף מולדתי, היא הכלי היעיל ביותר להבטחת המשכיות יהודית, בעיקר למי שאינו מוכן לקחת חלק בפולחן דתי.
שני המיזמים החשובים ביותר שיזמתי במחצית הראשונה של שנות ה־90 - פרויקט "תגלית" ותהליך אוסלו - הם, בעיניי, שני צדדים של אותו מטבע, אף שבמבט ראשון הם נראים שונים בעליל: "תגלית" נועד לחזק את הקשר בין הצעירים היהודים ברחבי העולם לבין עצמם ובינם לבין בני גילם הישראלים, ו"אוסלו" נועד להוביל לקראת הסכם ישראלי־פלשתיני שבמרכזו גבול קבע, המבטיח את הרוב היהודי בישראל לאורך שנים. אני רואה בשניהם מרכיבים עיקריים בהבטחת ההמשכיות היהודית.
במהלך חיי תמכתי בפתרונות שאמורים היו להוביל לגבול הזה. תמכתי במדינה ירדנית־פלשתינית, ו"מסמך לונדון" מאפריל 1987, בין המלך חוסיין ושמעון פרס, כתוב, לא במקרה, בכתב ידי. לאחר שראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, דחה את המסמך, ולאחר שחוסיין הודיע ביולי 1988 שהוא מוותר על תביעתו לגדה המערבית לטובת הפלשתינים, ולאחר שאש"ף קיבל ב־1988 את החלטת מועצת הביטחון המפורסמת 242, יצאתי בקריאה פומבית לפתוח איתו במו"מ ופעלתי, בכנסת, לביטול החוק שאסר על מגעים עם אש"ף.
יצחק שמיר הפתיע רבים בהסכמתו להשתתף בוועידת מדריד ב־1991, שבעקבותיה החלו בוושינגטון משאים ומתנים בין משלחות מישראל עם משלחות מסוריה, מלבנון, ועם משלחת משותפת לירדנים ולפלשתינים, אך עד מהרה התברר כי הוא עושה הכל כדי לא לקדם אותם. הוא עצמו הודה מאוחר יותר כי התכוון לגרור את השיחות עשר שנים. אני החלטתי כי אם בבחירות 1992 תוביל מפלגת העבודה את הממשלה, אעשה מאמץ כדי להתגבר על הפערים בין העמדה הישראלית לזו הפלשתינית.
כוונתי היתה ליזום שיחות בלתי פורמליות בין גורמים ישראליים לבין גורמים פלשתיניים, להביא להסכמות בכל הנושאים הנוגעים להסדר הביניים, להציע לערפאת ולרבין להניח את הפתרונות על שולחנם של ראשי המשלחות, ולהביא לחתימתם על הסכם עקרונות, מבלי שיידעו בהכרח כיצד הושג ההסכם ומי עמד מאחוריו.
כשהגיע אלי טריה לארסן, שעמד בראש מכון המחקר של האיגודים המקצועיים בנורבגיה, ושאל במה יוכל לעזור לקידום תהליך השלום המקרטע, העליתי בפניו את רעיון הערוץ הלא פורמלי, והוא הבטיח כי נורבגיה תארח ערוץ כזה. דיברנו על האפשרות להידברות ביני לבין פייסל חוסייני, הפלשתיני החשוב ביותר במזרח ירושלים, וימים אחדים לפני הבחירות נפגשנו - חוסייני, לארסן, אנוכי וידידי ד"ר יאיר הירשפלד, שליווה אותי במגעיי עם ההנהגה הפלשתינית בירושלים. קבענו שאם מפלגת העבודה תנצח בבחירות, ואם יהיה לי תפקיד מדיני, נקים ערוץ שיחות באוסלו.
ההסכם שפרס העלים ממני
התוכנית לא יצאה לפועל בשל התפתחות שלא העליתיה על דעתי. לאחר הבחירות מינה יצחק רבין את פרס לשר החוץ, ואני התמניתי לתפקיד סגן שר החוץ. לאחר שהכל היה מוכן למפגש בין חוסייני וביני באוסלו, הבאתי את הנושא לשיחה היומית שלי עם פרס בסוף היום. לא העליתי על דעתי לנסוע לנורבגיה מבלי לעדכן אותו על המהלך, והערכתי שלא תהיה לו התנגדות לכך, בשל מרחב התמרון הרחב שהעניק לי בתפקידיי השונים.
אלא שכאשר התיישבתי מולו עם קלסר הנושאים שהיו לי לשיחה איתו, ראיתי כי פני פרס אינם כתמול־שלשום. שאלתי מדוע הוא מצוברח, והוא סיפר לי כי קבע פגישה עם פייסל חוסייני (שאיתו נהג להיפגש לעיתים מזומנות), אך כאשר יידע בכך את רבין, דרש ממנו ראש הממשלה שלא לקיים פגישה זו.
הופתעתי מאוד, ואז גילה לי פרס סוד שאילו ידעתיו - לא הייתי מסכים להתמנות לסגנו. הוא התנצל על כך שלא עדכן אותי קודם לכן, והודה כי הרגיש מאוד לא נוח לספר לי כי בתמורה למינויו כשר חוץ, היה עליו להבטיח לרבין כי לא יעסוק בקשר עם ארה"ב, ובמשאים ומתנים הדו־צדדיים עם הגורמים הערביים. לא פחות ולא יותר.
עכשיו הייתי צריך לקבל החלטה מהירה: אילו סיפרתי לפרס על כוונתי להיפגש עם חוסייני, הוא היה מבקש שאמנע מכך, משום שרבין יהיה משוכנע כי נסעתי בשליחותו של פרס. החלטתי לא לנסוע לאוסלו, ולא לעדכן את פרס באפשרות לקיים ערוץ בנורבגיה. גמרתי אומר בדעתי להציג בפניו ובפני רבין את קיום הערוץ רק אם יהיה בידי נייר מוסכם בין הצדדים. ביקשתי מהירשפלד לנסוע במקומי, ובמקום חוסייני, שלא רצה להגיע לאוסלו בלעדיי, הציע לארסן כי בן השיח של הירשפלד יהיה אחמד קריע (אבו עלא), "שר האוצר" הפלשתיני. המפגש הראשון באוסלו נערך ב־20 בינואר 1993, ארבעה ימים לאחר שהכנסת אישרה את ביטול האיסור על מפגשים עם אנשי אש"ף, בקריאה שנייה ושלישית.
אישרתי ליאיר לצרף אליו את תלמידו לשעבר, ד"ר רון פונדק, ואילו מהצד הפלשתיני הצטרפו לאבו עלא מאהר אל־כורד וחסן עצפור. כבר בשיחה הראשונה התברר כי נציגי אש"ף, אשר הודיעו לישראלים כי הם מגיעים בשם יאסר ערפאת, מוכנים להסכים להסדר ביניים בדמות אוטונומיה ברצועת עזה ואזור אוטונומי ביריחו. נושאים שנדמה היה כי אי אפשר להסכים עליהם בוושינגטון הוסכמו באוסלו. היו משברים, היו רגעים קשים ואפילו דמעות, אך לאחר הסיבוב השני כבר היה נייר ראשוני מוסכם.
בין אוסלו לוושינגטון
כשיאיר ורון שבו ארצה הם היו נרגשים מאוד, וברור היה לנו שמעתה עלינו לקבל את האור הירוק מרבין ומפרס, כדי להמשיך לעבר מסמך מפורט יותר, הכולל לוחות זמנים, מיקומים מדויקים, ודברים כיוצא באלה. במהלך פגישת הסיכום היומית עם פרס הנחתי על שולחנו את הנייר, ולאחר שקרא אותו והתרשם מאוד, קיימנו שיחה עם יאיר ורון, ופרס אמר שיראה את הנייר לרבין בפגישתם השבועית.
הייתי מתוח מאוד. לכאורה היה על פרס לאשר בפני רבין את חשדותיו כי יפר את ההסכם ביניהם, וישלח את ידו לשיחות הדו־צדדיות, וחששתי כי בשל כך יודיע רבין כי הוא מתנער מן הערוץ החדש. אבל פרס שב עם אישור מרבין.
אינני יודע מה בדיוק היה בשיחה בין השניים, אבל המועד שקבע רבין להסכם עם הפלשתינים, ואשר עליו חזר בכל הופעות מערכת הבחירות שלו, התקרב והלך, ולא היה בידיו דבר. ניסיונות אחרים שלו לשגר שליחים להידברות עם אש"ף לא קידמו את המהלך המדיני, ולפתע נוחתת על שולחנו טיוטת הסכם שעלתה בקנה אחד עם תפיסתו שלו!
מייד קבענו מפגש שלישי עם הפלשתינים. בשבועות הבאים הצטרפו לשיחות מנכ"ל משרד החוץ אורי סביר והיועץ המשפטי המיועד למשרד יואל זינגר. הערוץ נותר חשאי, אך הוא הפך רשמי, ובארץ הקים רבין פורום מרובע שהנחה את הנושאים והנותנים שהשתתפו בו מלבדו - פרס, זינגר ואנוכי. מעולם לא צורף אליו אדם נוסף מאף אחת מהלשכות, ובדיעבד נמתחה על רבין ביקורת בשל כך.
ההכרה ההדדית
ההחלטה החשובה ביותר של הפורום היתה להיענות להצעת אבו עלא ולקיים משא ומתן משני שינסה להוביל להכרה הדדית בין אש"ף וישראל. מרגע שקרה הדבר, לא היה מקום למחשבה המקורית שלי לקיים "צוות צללים" מאחורי הקלעים, שיגיש לצדדים מסמך לחתימה. תהליך אוסלו מצא עצמו על הבמה. ההכרה ההיסטורית בין התנועה הלאומית היהודית לבין התנועה הלאומית הפלשתינית, אחרי שנים של חיפוש תחליפים (ראשי הערים, ואגודות הכפרים ופלשתינים שאינם אש"ף מצד אחד, מול ישראלים שאינם ציונים מצד שני), היתה רעידת האדמה האמיתית של תהליך אוסלו.
בשיחה ממושכת שקוימה בין רבין לביני אמרתי לו כי המסקנה שלי מהשיחות באוסלו היא שיש לנו עם מי לדבר, וכי לא כדאי לבזבז את "מפגש הכוכבים" שנוצר (חולשתו של אש"ף לאחר תמיכת ערפאת בסדאם חוסיין, אובדן התמיכה בעולם הערבי, אובדן הגיבוי הסובייטי והפיכת חמאס לאיום פוליטי, הצורך של הנשיא קלינטון במהלך מדיני משמעותי, ומחויבות רבין עצמו לפתור את הסכסוך עם הפלשתינים), 
כדי להסיט את השיחות לכיוון הסדר קבע, ולא להסתפק בהסדר ביניים שרק יתמרץ את הקיצוניים בשני הצדדים לטרפדו.
רבין לא שלל את ההיגיון שבהצעה, אך התנגד לה משתי סיבות. האחת - אם ייכשלו השיחות על הסדר הקבע, אמר, יהיה קשה מאוד לחדש את השיחות על הסדר הביניים; והשנייה - אוסלו הוא חלק מהמהלך שהחל בוועידת מדריד, אשר אימצה את הרעיון של בגין לממשל עצמי פלשתיני למשך חמש שנים. כאשר נפרסם את הסכם העקרונות של אוסלו, וכאשר הימין יבקר אותנו על המהלך, נוכל להוכיח בקלות את החוט המקשר.
כמו בחור בר־מצווה
ב־13 בספטמבר 1993, אותו יום וושינגטוני חם שבו נחתם ההסכם על מדשאת הבית הלבן, הגיעו לשם מכל העולם. הרגשתי כמו בחור בר־מצווה כאשר ראשי מדינות ושרי חוץ ניגשו ללחוץ את ידי ולברכני.
כאשר נחתם ההסכם, וקלינטון, רבין וערפאת לחצו ידיים - נדמה היה כי נחתם הסכם שלום היסטורי. אבל זה לא היה הסכם שלום, והטקס המרגש יצר ציפיות מוגזמות.
בסתיו 1994 קיבלתי שיחת טלפון מהרב הראשי ליהדות נורבגיה, הרב מיכאל מלכיאור. הוא שאל אותי אם אני מעוניין לקבל את פרס נובל. אמרתי לו כי מי שצריך לקבל את הפרס הוא מי שלוקח על אחריותו את המהלך הזה, ואלה רבין ופרס.
מלכיאור סיפר לי כי רוב חברי הוועדה לפרס נובל לשלום נוטים לשלישייה רבין־פרס־ערפאת, אבל חבר הוועדה, קארה קריטיאנסן, מאיים בהתפטרות (ואכן מימש זאת) אם ערפאת יזכה בפרס. הועלתה אפשרות חלופית להעניק את הפרס המכובד למחמוד עבאס ולי, כמי שניהלו את המהלך מאחורי הקלעים. סירבתי וביקשתי ממנו שיתנצל בשמי.
היאחזות הימין
הסכם הביניים הפך בידי נתניהו להסכם קבע, כאשר הוא דורש מהפלשתינים לפעול ולשתף פעולה כאילו קיים הסכם שלום בין הצדדים. הפלשתינים דחו כמה הצעות להסדר מדיני, וישראל - בעיקר בהקמת ההתנחלויות בשטחים - תרמה את חלקה להרחקתו של הסכם הקבע.
הסכם אוסלו נכשל משום שהוא למעשה עדיין כאן. "הצלחת" הימין להנציח הסדר ביניים ולצפות ממנו להתנהג כהסכם שלום, עולה לכל הצדדים ביוקר רב מדי.
טענתם העיקרית של מבקרי אוסלו איננה כי לא ניסינו להגיע להסדר קבע באוסלו, אלא כי ראיית ערפאת כפרטנר היתה טעות קשה, וכי הוא הגיע לשולחן המו"מ עם כוונה ברורה לשוב לעימות אלים איתנו.
אבל האמת היא שהמחלוקת בינינו היא בשאלת הנכונות לחלק את ארץ ישראל המערבית בין הפלשתינים ובינינו. מי שמעדיף את "שלמות הארץ" על פני מדינה יהודית בחסות רוב יהודי, לא יסכים לשום פרטנר פלשתיני.
מבקרי אוסלו נוטים לשכוח כי שערי הגיהינום לטרור נפתחו בפברואר 1994 על ידי רופא במדי צה"ל, חובש כיפה, שרצח 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה. 40 יום אחר כך, עם תום ימי האבל המוסלמי, החל טרור המתאבדים בחדרה ובעפולה.
מבקרי אוסלו אינם רואים כל קשר בין הפרובוקציה של אריק שרון בהר הבית, בספטמבר 2000, והאינתיפאדה שהחלה למחרת. יש להם קונספציה, והם אינם מעוניינים ב"הפרעות".
ניסיונות הימין למצוא פרטנרים פלשתינים שלא ידרשו לעצמם מדינה עלו כולם בתוהו, וגם אילו היו מצליחים - הם היו גורמים מהר מאוד למצב שבו הרוב הפלשתיני ידרוש את מימוש זכויותיו הצודקות. הפלשתינים הבולטים תחת שלטוננו (כמו פייסל חוסייני וחנאן עשראווי) לא היו מוכנים לקיים איתנו מו"מ מדיני משמעותי, בטיעון שרק אש"ף בהנהגת ערפאת הוא הגורם הלגיטימי להידברות עם ישראל.
כאשר שבנו מהשיחות בלונדון ב־1987, עם נייר שהוסכם על המלך חוסיין, ואשר נקבע בו כי ירדן תיקח על עצמה את האחריות למו"מ בשיתוף פלשתינים מתנגדי טרור, זרק אותנו הליכוד בראשות שמיר מכל המדרגות, והמלך השאיר את הגדה המערבית לאחריות הפלשתינים.
והעיקר - אם אוסלו היה כל כך אסוני, איך זה שדווקא אני קורא כבר שני עשורים לבטלו, וכל ממשלות הימין, כולל זו הנוכחית, נאחזות בו כמוצאות שלל רב?
המכשול הגדול ביותר בפני חלוקת הארץ הוא עובדת הפיזור הגדול של ההתנחלויות בגדה המערבית, ובעיה זו יכולה להיפתר על ידי הקמת קונפדרציה (נוסח ראשית האיחוד האירופי) בין ישראל והמדינה הפלשתינית, שתאפשר לכל מתנחל שירצה בכך להישאר בביתו כאזרח ישראלי ותושב קבע פלשתיני, אך בין שתי המדינות יהיה גבול ברור, ומידת פתיחותו תהיה תלויה במצב הביטחוני.
רק מי שאינו רוצה בהסכם, ואינו מבין את חיוניותו, ימשיך לטעון שוב ושוב כי המחלוקות אינן פתירות וכי אין פרטנר. הרמת ידיים, בעיניי, היא ויתור על הציונות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו