1.החזרת הישיבה לחומש שבצפון השומרון היא תחילת התיקון של פשע העקירה משם בקיץ 2005. אם ברצועת עזה הוצג איזה היגיון, בצפון השומרון הוחרבו יישובים יהודיים כתחילת קץ ההתיישבות בואכה הקמת מדינה פלשתינית.
התוצאה ברצועת עזה היתה צפויה, לכל הפחות לדוברים שהוצגו כהזויים לנוכח ההבטחות בדבר הגברת הביטחון, יותר ממה שהיה בזמן שהיישובים היהודיים פרחו שם. העקירה מרצועת עזה הגשימה את השאיפה של אירופה ושל חלקים בארה"ב ובתוכנו בדבר נסיגה לקווי 1949, טרם ששת הימים. אפילו את מתינו הוצאנו. כיום נמצאת שם ישות מדינית עם ממשלה, שטח, צבא, מוצא לים וגבול עם מצרים.
האם חמאס מנצל את המשאבים לטובת שיפור חיי האוכלוסייה? קדחת. במקום הוקמה ישות אסלאמיסטית, שהלכה למעשה מקיימת משטר אימים גרוע יותר מאיראן. המשאבים הדלים מנוצלים לאגירת נשק ולאיומים טיפשיים על ישראל, הגובים חיי אדם. מאז העקירה יצאה ישראל לסבבי לחימה רבים, שהשביתו את המשק הישראלי ואת החיים במדינה בזמן מצטבר של חודשים רבים. הנזק לכלכלה הישראלית ולביטחון האזרחים גדול מאוד, והתמורה שחשבנו שנקבל ביחסים הבינלאומיים לא שולמה מעולם. יתרה מזו, גם עכשיו מאשימים אותנו בכיבוש.
בהיעדר תושבים יהודים, הצבא יוצא. חטיבת מנשה היא היחידה שלא נמצאת בשטח באותו האופן כמו בחלקים אחרים ביו"ש. גורם הקבע היחיד הוא מה שהציונות לימדה: גבולות הביטחון הם כגבולות המחרשה והיישוב
2.ביהודה ושומרון, לעומת זאת, ישראל לא שולטת ביותר מ־90 אחוזים מהאוכלוסייה הפלשתינית. יש להם רשות שלטונית עם אוטונומיה מורחבת, "ישות שהיא פחות ממדינה", בלשונו של רבין, המנהלת "באופן עצמאי את חיי הפלשתינים הנתונים למרותה", עם תקציב ושרים, כלכלה ומשטרה, חינוך ועוד. במובנים רבים, הסכמי אוסלו שהעבירו לפלשתינים את שטח A ו־B סיימו את הכיבוש הישראלי מ־1967. צה"ל לא נוכח בערים הפלשתיניות, אלא הוא נמצא במעטפת כדי להגן על ישראל מהתפתחותה של ישות טרור דומה לזו שבעזה, וגם כדי להגן על הפלשתינים מהשתלטות עוינת של חמאס.
נותרו שטח C וירושלים. וכאן חייבים ללמוד מההיסטוריה ומכורח הקיום שלנו באזור: אין יכולת לישראל להגן על קיומה ללא האחיזה בחבלי הארץ הללו. ואכן, כל היישובים היהודיים נמצאים שם. זוהי גם מורשת רבין, כפי שבוטאה בנאומו האחרון. הוא יצר היפרדות מהאוכלוסייה, אבל לא מחבלי הארץ. דווקא במקומות שבהם יש חיכוך מסוים בין היהודים לפלשתינים, קיים שקט יחסי. השוו בין עזה לחברון ולשכם. שלושה מקרים שונים עם מסקנות מעניינות.
3.העקירה מצפון השומרון הביאה להתרופפות חמורה של הביטחון. הרש"פ איבדה את השליטה. למעשה היא לא שלטה מעולם לבדה בשטח, אלא נעזרה בנו (מה שלא מונע ממנה להפיץ עלינו שקרים בעולם). בהיעדר תושבים יהודים - הצבא יוצא. חטיבת מנשה היא היחידה שלא נמצאת בשטח באותו האופן כמו בחלקים האחרים של יהודה ושומרון.
וזאת לדעת, צבא לא יהיה מעולם גורם קבע. הוא נייד, ותלוי בצורכי הביטחון והחיים של המדינה. גורם הקבע היחיד הוא מה שהציונות לימדה: גבולות הביטחון הם כגבולות המחרשה והיישוב. כדי להיאחז בקרקע, אנחנו זקוקים לחלוצים שיחיו חיי עמל ויצירה. כדי להבטיח זאת - יגיע הצבא.
מחומש רואים את חדרה עד לתל אביב. פעמים רבות אמרתי לאיטלקים שמחלון ביתי, במרכז ההיסטורי בלב רחובות, רואים בעין בלתי מזוינת את הרי בנימין ובית אל (וכן את הרי ירושלים).
מולי נמצאת מודיעין, ואחריה רמאללה! אתם באמת חושבים שלא למדנו דבר מההיסטוריה המדממת שלנו? שאלתי אותם. חשבתם שנפקיר את לב ישראל לישות טרור שתשלוט מגב ההר במישור החוף ובשפלה? כל מי שנכנס לישראל בטיסה, רואה שהמטוס ממשיך מהים מזרחה ומבצע פניית פרסה מזרחה מעל לשומרון כדי לנחות. די בנער פלשתיני עם טיל כתף כדי להשבית את נמל התעופה שלנו. אז מה אם ניירט זאת עם כיפת ברזל?
4.האם אוקראינה היתה שורדת במלחמה מול רוסיה ללא העומק הטריטוריאלי האדיר שלה? המחשבה שבעידן הטילים לא צריך עומק קרקעי לא מסתמכת על בחינת המציאות. חשבו על ההבדל בין שדרות לתל אביב מבחינת זמן ההליכה למקלט.
משה דיין הסביר בספרו "הלנצח תאכל חרב" את נחיצות ההתיישבות לביטחון: "רק אם תהיה אוכלוסייה יהודית אזרחית בגושים גדולים, כמו בקעת הירדן, גוש עציון וגב ההר בשומרון, תוכלנה יחידות צה"ל להימצא באזורים אלה לא ככובשים זרים, אלא למען המטרה להבטיח את שלום ישראל, שאוכלוסייתה הצפופה מתרכזת בגזרה צרה, על חוף הים התיכון" (ותודה לאלוף מיל' גרשון הכהן על ההפניה). ההתיישבות ביהודה ושומרון, וגם בבקעת הירדן, היא אפוא חגורת הביטחון של ישראל. החלוצים ביישובים הללו מונעים בגופם את הפיכת גב ההר לעזה שנייה, ואת חיי תושבי המרכז לגיהינום.
5.אבל אסור לנו להסתפק בטיעונים ביטחוניים בלבד. חובה לדבר גם על שיח הזכויות שלנו. לפני הכל, מדובר בחבלי מולדתנו העתיקה שזרים השתלטו עליה בזמן שגלינו ממנה. זכותנו לחיות בתל אביב נובעת מהזכות הראשונית שלנו בשומרון ובירושלים, ערש התנ"ך והפיכתנו לאומה עצמאית בארצה. הא בהא תליא.
פעמים רבות ניסיתי לקרוא את הרש"י הראשון בתורה במונחים מדיניים. מדוע פתחה התורה ב"בראשית ברא", ולא מייד במצוות? שאם יאמרו לנו האומות: "ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים!", נענה: "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו; ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". רש"י כתב זאת אלף שנה לאחר החורבן. ארץ ישראל הפכה כבר לחלום, וליד מגוריו החל מסע הצלב הראשון, שבו נרצחו יהודים רבים.
ומעומק הגלות חזה גאון הדורות הזה שיום אחד נשוב ארצה, ואז נזדקק לטיעון הזה לנוכח זרים שהשתלטו על מולדתנו.
ד"ר יעקב הרצוג (דודו של נשיאנו), דובר מזהיר של ישראל ואיש משרד החוץ, שאל עוד ב־1968: "מניין שאומות העולם יקבלו את הטענה הזאת?", וענה: "התשובה היא שהבעיה קשורה בתפיסה היסטורית... אם היא מטריאליסטית, הטענה 'ליסטים אתם' תופסת; אך אם התפיסה היא ברוח האמונה, יהיה העולם מוכרח לקבל שמבית ישראל באו מושג ההשגחה ויסוד האדם במוסד ההשגחה - ומושג זה אין לו קיום בלי ארץ ישראל".
"וזה הוויכוח", המשיך הרצוג. "בעיית היסוד היא אפוא אם ממשיכים בוויכוח 'ליסטים אתם', או תופסים את הייחוד היהודי... ואז יש סיכוי שיקבלו אותנו כחלק מהמזרח התיכון". ואז הוסיף הערה חשובה שהדריכה אותי כשגריר: "זה נראה מאוד בלתי מדיני ובלתי רציונלי. אבל אני, העוסק במדיניות כבר 20 שנה, משוכנע היום יותר מקודם שזה המפתח". אכן, אין ציונות בלי ציון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו