1. חודש אייר הוא חודש החגים הלאומיים. יש כוח בזמנים המיוחדים לרומם אותנו ממלחמות היהודים ומהמריבות האינסופיות לספירה של נצח, כדי לזכור מאין באנו (ברית גורל) ולאן אנחנו הולכים (ברית ייעוד).
הוויכוח על מקומו של בית המשפט ועל התיקונים הנדרשים בו יסתדר, בסופו של דבר. יישארו אמיתות חיינו, ומהן חשוב לשאוב רוח ועידוד כדי לא ליפול לדכדוך ולייאוש. שנה אחרי שנכח בהשפלתו של אלפרד דרייפוס וכחודש לפני שספרו המהפכני "מדינת היהודים" יצא לאור, כתב הרצל בינואר 1896 ב"ג'ואיש כרניקל": "נפלא הדבר כי אנחנו היהודים חלמנו את החלום המלכותי הזה במשך הלילה הארוך של דברי ימינו. והנה האיר היום. עלינו רק להעביר את השינה מעינינו, לחלץ את עצמותינו ולהפוך את החלום לדבר שבמציאות. לא חוזה אני ולא נביא, אבל מודה אני: הינני מקווה בבטחה, כי התלהבות נאדרה תתקוף באחד הימים את העם היהודי".
הרצל דיבר על שינוי התודעה של העם. התודעה מביאה לידי מעשה במידה שהיא מלאה תקווה, אך עלולה לייאוש את האדם מלפעול, כשהיא מדוכדכת. גם במערכת מורכבת של עם; במיוחד העם היהודי, שהמחלוקת, הפולמוס, מלחמת הדעות וניפוץ אלילים רעיוניים היו הבסיס לקיומו, להתפתחותו ולהישרדותו.
2. הרצל הבין שלא יוכל להרים לבדו את מפעל האדירים של תחיית העם וקימום ארצו מעפר. והוא ממשיך: "לעת עתה, חפץ אני לפנות בדברים מתונים כלפי השכל הבריא של אנשים בעלי מחשבה מעשית והשכלה מודרנית. רק לאחר מכן תבוא החובה לדרוש אל אלה שחוננו בפחות מזה, להורותם ולהלהיב את ליבם. את החובה הזאת לא אוכל למלא לבדי, אשתתף בה בשוּרה אחת עם רֵעים ועוזרים".
הוא מייד מסייג שאינו מתכוון רק לחבריו הקרובים: "לא; תנועה עממית היא, ועתידה להיות לשֵם ולתפארת אם ישמרו עליה לבל תתגאל בדרישות עצמיות (שלא תתלכלך באינטרסים אישיים צרים), אפילו תהיינה הדרישות לשם רדיפה אחר הכבוד הפוליטי". ואז הציג בקיצור את הרעיונות שראו אור מאוחר יותר בספרו.
בזמן שפורסמו הדברים, חלפו כ־18 מאות מאז נכשל מרד בר כוכבא ותנועת העצמאות המדינית האחרונה של עמנו דוכאה בדמים מרובים. בעקבות המרד שפגע קשות בצבא הרומאי, ובעקבות מרד התפוצות כ־20 שנים קודם לכן, החליט הקיסר אדריאנוס למחוק את ארץ יהודה מהזיכרון (Demnatio memoriae).
הוא ציווה להחליף בכל המסמכים הרשמיים את השם "יהודה" ב"סוריה־פלשתינה". השם נלקח כנראה מהרודוטוס, ההיסטוריון היווני בן המאה החמישית לפנה"ס, שכתב על הפלישתים, גויי הים שפלשו לארץ ישראל בסביבות המאה ה־12 לפנה"ס ונלחמו בעברים על השליטה בארץ, עד שנעלמו בסביבות המאה השביעית לפנה"ס. אדריאנוס חשב שכך ישכחו היהודים את ארצם, ולא ימרדו שוב.
3. מאה אחר מאה התמעטה הארץ מיהודיה שהלכו ונפזרו בארבע קצוות, במיוחד מאז הכיבוש המוסלמי במאה השביעית לספירה שהקשה את החיים על לא מוסלמים. ארץ ישראל הפכה למושא חפץ חלומי, והרעיון הלאומי נשכח לטובת הקיום הדתי. התודעה הלאומית נכנסה לתרדמת בת מאות רבות. לא אחת, כשסיפרתי לילדיי את המעשייה ביפהפייה הנרדמת, ראיתי בדמיוני את כנסת ישראל מעולפת בחוסר הכרה, ולא רק היא אלא מנהיגיה ורועיה שבכל דור ודור, שרובם התעסק בצרות הקיום הפרטיות והציבוריות. חיכינו לנשיקה של נסיך יפה תואר, שתעורר אותנו מתרדמתנו הלאומית.
הגאון מווילנה תיאר לקראת סוף המאה ה־18 את שאירע לתודעה הלאומית: "וכן אנחנו בגלות ופיזור העצמות היבשות... כי מעת שחרב הבית, יצאה רוחנו עטרת ראשנו, ונשארנו רק אנחנו... הגוף... בלא נפש; והיציאה לחוץ לארץ הוא הקבר, ורימה מסובבת עלינו ואין בידינו להציל... עד שנרקב הבשר והעצמות נפזרו פיזור אחר פיזור. ומכל מקום היו עדיין העצמות קיימות... מעמידי הגוף, עד שנרקבו העצמות ולא נשאר אלא תרווד (כף) רָקָב מאיתנו ונעשה עפר... ואנחנו מקווים עתה לתחיית המתים: 'התנערי מעפר קומי'...". תחיית המתים שדיבר עליה הגאון היתה בראש ובראשונה תחיית התודעה הלאומית, שהתמוססה בערפילי ההיסטוריה.
4. מדובר במסורת עתיקה בתרבות עמנו, במיוחד בזמנים קשים מבחינה לאומית. הנביא יחזקאל, שחי בזמן הגלות הראשונה, במאה השישית לפנה"ס, התמודד עם ייאוש קולקטיבי וחדלון מעשה. רעיון המוות הלאומי בדמות עצמות יבשות ומפוזרות, שהופיע אצל הגאון מווילנה, הוזכר אלפי שנים קודם בנבואת יחזקאל: "בֶּן אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה; הִנֵּה אֹמְרִים: 'יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ'". לכאורה, אין תקווה לאחריתנו. זה המתכון הידוע לתבוסה, להיטמעות, להתבוללות ולהיעלמות מן ההיסטוריה. הם היו זקוקים לשינוי תודעתי.
יחזקאל קורא לעם לא להתייאש. לא אבדה תקוותנו, הוא מבטיח: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם (העמים), וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם... וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם". וכדי שהדברים יתרחשו, הוא מוסיף: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה... בְּקִרְבְּכֶם (הנה שינוי התודעה), וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר". "לב האבן" מזכיר את התודעה המאובנת, הייאוש המקובע, חוסר האמונה שאפשר לשנות ולהשתנות. והוא ממשיך: "וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם... וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ..." בתהליך החזרה הביתה לציון מתעוררת בנו הרוח, שהיתה רדומה עד אז.
5. מרתק לראות שהיישוב העצמאי הראשון שהוקם בעת החדשה נקרא "פתח תקווה". חלוצי אם המושבות פתחו בתרל"ח (1878) פתח של תקווה בתודעה הלאומית השבויה והרדומה. הם לימדונו שאפשר לצאת מהחומות אל לב הארץ ולכבוש את השממה, ובעיקר אפשר להתפרנס מאדמת הארץ הטובה, ולא להישען על נדבות. אחרי פתח תקווה באו שאר מושבות העלייה הראשונה ויצרו תיבת תהודה, שהגבירה את בשורת השינוי. ואז, בקונגרס הציוני הראשון, כ־20 שנה לאחר ייסוד פתח תקווה, כשהרצל אמר לצירים הנדהמים: "אם תרצו - אין זו אגדה", כבר החלו בארץ לקומם את סוכת דוד הנופלת, וחלוצים הפריחו את האדמה וחלמו חלומות של מלכות.
בין הרצל לתקופתנו נמצא אסוננו הגדול בהיסטוריה, ובהפרש שלוש שנים: שמחתנו הגדולה, הנס האחד אין שני: הקמת המדינה. לו הגיע אלינו אחד מגולי בבל, היה מפטיר: "דבר לא השתנה". כמו הגולים, גם חלקים בתוכנו מקוננים השכם והערב: "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ". אבל גולי בבל דיברו כך אחרי החורבן הגדול, בעוד אצלנו נשמעים הקולות האלה בזמן שהעם היהודי נמצא בפריחה חסרת תקדים בתולדותיו.
בחודש הזה חשוב להתבונן בתהליך התחייה המדהים שעברנו רק לאחרונה במונחים היסטוריים, ולשים את הקשיים וזריעת הייאוש בפרספקטיבה הנכונה. אנחנו רק בתחילת ההמראה. סבלנות דרושה לנו. ואמונה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו