יפו השנייה: המזרחים שקלטו את העליות הראשונות

"מי שהולך כאן ביפו, בדרך לשוק הפשפשים, ברחוב רבי יהודה הלוי מרַגוּזָה, יכול לחלוף על הפינה הזאת ולא לשים לב שמאחורי שתי דלתות המתכת הללו קבור עמוק באדמה סיפור היסטורי מרגש שנשכח מהלב", אומרת תמר אסרף, יוזמת ומרצה במסע החינוכי "ים יבשה ים" ביפו.

אנחנו נכנסות יחד מבעד לדלתות המתכת ומטפסות במעלה המדרגות הצרות אל בית העלמין העתיק ביפו שמוקף בחומות אבן. רצועת ים כחולה, עצי דקל ציוריים, וכאלפיים קברים ישנים. האווירה זורקת אותנו אחורה בזמן לאמצע המאה ה־19, אז - בשנת 1834 - נפתח בית הקברות. על 805 מבין הקברים נותרו מצבות קריאות המגלות מי הם שוכני העפר שתחתיהן. השמות מפתיעים במיוחד: ביטון, אמזלג, מויאל, שלוש, אלקיים. מה עשו יהודים מצפון אפריקה בארץ ישראל עשרות שנים לפני העלייה הראשונה?

תמר אסרף: "הוא סייע למתיישבי פתח תקווה וראש פינה, רכש את אדמות עקרון (לימים מזכרת בתיה), סייע פיזית למתיישבים בה, ואף חלה בקדחת. את הביל"ויים שהקימו את גדרה אימץ, ותמך בהם כלכלית כשהבין שהם סובלים מרעב"

ובכן, מתברר שעשו גם עשו. הם הקימו את הקהילה היהודית הראשונה מחוץ לארבע ערי הקודש, הם התפרנסו מעמל כפיהם כי סירבו לחיות על כספי החלוקה, הם רכשו קרקעות מסביב ליפו, הם נטעו את הפרדס העברי הראשון, הם סייעו בהקמת מקווה ישראל, בהקמת פתח תקווה והמושבות הראשונות, הם קיבלו על עצמם לדבר עברית, והם קלטו וסייעו לאנשי העלייה הראשונה, השנייה והשלישית. אלא שכל התרומה המפוארת של חלוצי יפו ליישוב היהודי בארץ נדחקה מההיסטוריוגרפיה ומהאתוס הציוני, ואין לה זכר בתוכנית הלימודים.

"במהלך המאה ה־19, ובמיוחד בשנים 1880-1850, עלו לארץ לפי הערכות שונות כ־30 אלף נפש. מרביתם כונו 'ספרדים' משום שהגיעו מארצות צפון אפריקה, בעיקר מרוקו ואלג'יריה, מארצות הבלקן, מהממלכה העות'מאנית, מהקווקז ומארצות נוספות", אומר ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור. "חלק גדול מהם התיישב בארבע ערי הקודש - ירושלים, צפת, חברון וטבריה - אך במקביל הקימו קהילות חדשות של מאות, ולאחר מכן אלפי אנשים, ביפו, בחיפה, בעזה, בלוד ובשכם. ביפו לבדה זינק מספר היהודים מראשית המאה ה־19 ועד ראשית המאה ה־20 מאפס ל־5,000 נפש. צריך לעשות צדק היסטורי עם העליות המזרחיות שקדמו לעלייה הראשונה. נכון שגם העלייה הראשונה לא נהנתה מיחסי ציבור מי־יודע־מה טובים, אבל הקיפוח של העליות שקדמו לה עוד יותר גדול. תולדות העלייה הזו ופועלה חייבים להיות חלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר".

הציוני מגיברלטר

אסרף מתארת מי היה המנוע שדחף את יהודי צפון אפריקה לארוז את פקלאותיהם, לצאת למסע מסוכן בים ולעלות ארצה. "מי שדחף את העולים היה הרב ד"ר יהודה אריה ליאון ביבאס, צאצאו של רבי חיים בן עטר. ביבאס נולד ב־1789 בגיברלטר. הוא למד בישיבת 'לב החיים' בגיברלטר, ולימים הפך להיות ראש הישיבה. הוא חזה את תהליך שיבת ציון והיה חלק ממנו. הרב ביבאס, שגידל בישיבתו דורות של תלמידי חכמים אשר חזרו לארצות מוצאם כראשי ישיבות חשובות, לימד את תלמידיו כי שיבת עם ישראל לארצו, כחלק מתהליך הגאולה, תתחיל מלמטה. הרב ביבאס רצה לשנות את המשוואה לגמרי. הוא התנגד למנגנון כספי החלוקה וטען ש'יש לשחרר את תושבי הארץ ממפגע ממאיר זה של החלוקה, העושה אותם לאינוולידים מחוסרי ישע ובלתי מוכשרים להשיג לחמם בזיעת אפם'.

"בין השנים 1817 ל־1839 יצא הרב ביבאס לכמה מסעות ברחבי המגרב ואירופה. האיש עובר קהילה־קהילה, בעיקר בצפון אפריקה. אני מדמה אותו לאמא שמעירה את הילדים. הוא אומר ליהודים: חבר'ה, תפסיקו לשבת ולחכות שמשהו יקרה. אם אתם רוצים לחזור הביתה לארץ ישראל - הגיע הזמן להתעורר ולארוז את הפקלאות. תלמידיו הנאמנים, בעיקר אלה מארצות המגרב, נשמעים לו ומתחילים להתארגן לעלייה. הרב ביבאס עצמו עלה ארצה ב־1852 והתיישב בחברון".

כמה שנים זה לפני הרצל?
"לפחות 50 שנה לפני הרצל. הרצל נולד רק ב־1860. דרך אגב, אנחנו יודעים שסבא של הרצל שמע וסיכם את ההרצאות של הרב ביבאס. כמה הרצל היה מושפע מזה? קשה לדעת".

אז איך בעצם נכון לקרוא לעלייה הזו - עלייה מינוס אחת?
"לאורך כל שנות הגלות היו יהודים בודדים שעלו לארץ ישראל. רובם באו כדי לגעת באבני ירושלים, לשוב הביתה לספר, או למות ולהיקבר בה. החל מהמאה ה־18 החלו להגיע קבוצות קטנות של חולמים. ב־1700 עלה לישראל ר' יהודה החסיד. ב־1777 יש עלייה נוספת, עליית החסידים. ב־1808 עלו תלמידי הגאון מווילנה, שהשפיעו רבות על הקהילות היהודיות בארבע ערי הקודש, והיה להם תפקיד חשוב בתהליך היציאה מהחומות. ב־1830 מתחילה עליית תלמידי הרב ביבאס. השאלה היא איפה מותחים את הקו? למי קוראים עלייה ראשונה? אומר דוד בן־גוריון: 'ההחלטה להעניק לעלייה הראשונה את שמה מתעלמת מהעובדה שלפניה היו עליות נוספות'. אני לא יודעת אם כשבן־גוריון אמר את המשפט הזה הוא הבין איזה עוול עצום נעשה כאן. עליית תלמידי הרב ביבאס היא שקופה, נעלמה, חסרה. אף אחד לא שמע עליה".

אבי הפרדסים

בראשית המאה ה־19 חיו ביפו שתיים-שלוש משפחות יהודיות - משפחתו של הסוחר העשיר סניור עזריאל, משפחת מטלון שהגיעה ארצה מטורקיה, וישעיהו אג'ימאן מאיסטנבול שהקים בה ב־1820 חאן יהודי ראשון לטובת הבאים ליפו, השער ארצה. ב־1825 מגיע ליפו רבי יהודה הלוי מרַגוּזָה, מי שלימים יהפוך למנהיג ולרב של קהילת יפו. הלוי נולד ב־1783 בעיר רגוזה שבסרייבו. הוא עלה לירושלים בגיל 18 עם משפחתו, הוסמך לרבנות ודיבר שש שפות. ב־1820 פגש את הרב ביבאס, מפגש שהותיר בו רושם עצום וגרם לו להתגייס כדי לקלוט את תלמידי הרב ביבאס. הוא הבין שאין ביפו תשתית בסיסית הנדרשת כדי לקלוט את העולים. בשלב הראשון השמיש הלוי יחד עם חבריו את האכסניה, את בית הכנסת ואת בית המדרש.

ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור: "צריך לעשות צדק היסטורי עם העליות המזרחיות שקדמו לעלייה הראשונה. תולדות העלייה הזו ופועלה חייבים להיות חלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר"

הנוסעים שהגיעו לנמל יפו נישאו עד לחוף עצמו בסירות דייגים קטנות, מאחר שלא ניתן היה להגיע עם הספינות הגדולות לחוף המסולע. לא פעם הסבלים הערבים השליכו את הנוסעים והציוד בגסות אל הסירות. הלוי חתם על הסכם בלעדיות תמורת תשלום כפול עם משפחה של דייגים ערבים, שנדרשו לנהוג בכבוד ובעדינות ביהודים העולים ארצה. רבים מהעולים המשיכו לירושלים, אבל חלקם נשארו ביפו. כדוברי ערבית הם יכלו להיקלט היטב ביפו ולהתפרנס בה ממסחר, ולא לחיות מכספי החלוקה. יפו הפכה אט־אט מתחנת מעבר לקהילה יהודית.

אבל הלוי לא הסתפק בכך.
"הוא ראה את כל הפרדסים של הערבים והבין שבלי חקלאות לא תהיה כאן תקומה", מספרת תמר סמוך לקברו של רבי יהודה הלוי מרגוזה בבית העלמין ביפו, כשהיא אוחזת בתמונתו של האיש שהאריך ימים וחי עד גיל 96. "הוא ניסה לשכנע את מונטיפיורי להקים יישוב חקלאי, אבל מונטיפיורי לא האמין שיהודים מסוגלים להחזיק בטורייה. הלוי קנה חלקת אדמה ב־1842 ובעזרת משפחת בן שימול, משפחה של פרדסנים ממרוקו, נטע את הפרדס העברי הראשון בארץ ישראל. לימים מונטיפיורי הספקן רכש ממנו את הפרדס, שכמה עצים בודדים אשר נותרו ממנו קיימים עד היום בשכונת מונטיפיורי בתל אביב".

ב־1843 קיבלה קהילת יפו הכרה רשמית והפכה לקהילת הקודש החמישית בארץ ישראל. בראשה עמד ועד הקהילה בהנהגת רבי יהודה הלוי, שהתמנה לרבה של קהילת יפו. אל ועד הקהילה, שכלל בראשיתו רק את נציגי המשפחות הספרדיות, התווספו בהמשך נציגי המשפחות האשכנזיות שהחלו להגיע באותן שנים ליפו. היה זה הוועד הראשון שהורכב מספרדים ומאשכנזים, והראשון שבהשראת אליעזר בן־יהודה ובשיתוף עימו החליט לדבר עברית.

ביפו כל ישראל עדה אחת

"עוד סיפור מדהים על הקהילה הזו קשור להקמת מקווה ישראל ב־1870", מוסיפה אסרף. "קרל נטר ניסה להקים את בית הספר החקלאי הראשון, אך התושבים הערבים לא אפשרו לו לעלות על הקרקע. בצר לו הוא פנה להלוי. הלה, יחד עם בכירי קהילת יפו, פתר את סכסוכי הקרקעות. בהמשך תושבי יפו בנו את המבנה עצמו, ונטעו את השטחים החקלאיים של מקווה ישראל. כשבית הספר נפתח, יהודי יפו קראו לילדי ירושלים לבוא ללמוד שם, אבל הרבנים של ירושלים הטילו חרם על מקווה ישראל, מפני שזה לא תלמוד תורה.

"רבי יהודה הלוי החליט לשלוח את ילדי יפו למקווה ישראל, כך שהמחזורים הראשונים של בית הספר היו של ילדי יפו. הלוי, האיש המדהים הזה, נסע בגיל 90 למצרים כדי לגייס כסף לתלמוד תורה. היו לו בחייו קשרים ענפים עם ראשי הקהילה המוסלמית והנוצרית ביפו, שאותם נהג לארח בביתו, בין השאר בליל הסדר. אותם מנהיגים נוצרים ומוסלמים נשאו את מיטתו בהלוויה שלו. כל יפו התאבלה עם מותו של המנהיג החכם והמיוחד הזה, והחנויות נסגרו לאות אבל".

לצד משפחת הלוי היו שלוש משפחות בולטות ביפו: אמזלג, שלוש ומויאל. משפחת אמזלג ממרוקו התיישבה בירושלים. עבור אחד מבניה, חיים, היו חומותיה של ירושלים צרות מדי. הוא הגיע ליפו ופיתח בה את עסקיו, ייצג סוכנויות מסחריות גדולות מאירופה, ובהמשך מונה לסגן הקונסול של בריטניה ביפו. בכובעו הדיפלומטי סייע אמזלג ליהודי יפו ולמקימי המושבות הראשונות.

משפחת שלוש יצאה עם קבוצה של יהודים ב־1838 מאלג'יריה על אוניית מפרש. האונייה היטלטלה ימים רבים, וסמוך לחיפה נקלעה לסערה גדולה ו־12 מנוסעיה טבעו, ובהם שני ילדיה של משפחת שלוש. אחרי גלגולים, ב־1840 התיישבה משפחת שלוש ביפו. אבי המשפחה, אברהם שלוש, נהג לומר, כך על פי הספר "יפו - נווה צדק" מאת מרדכי אלקיים: "לא באנו לארץ ישראל לשבת ביפו בלבד. מוטלת עלינו חובה לקנות אדמה ולבנות עיר יהודית מחוץ לחומת העיר, כדי לקלוט בה את העולים שיבואו". אברהם שלוש היה הראשון שרכש אדמה ביפו ובנה עליה בית. הוא נהג לקבל כל אחד מהעולים ארצה, כשהוא ממריץ ומסייע להם לרכוש חלקות אדמה. בתו של שלוש היתה הספרדייה הראשונה שנישאה לאשכנזי. "ביפו כל ישראל עדה אחת, השחיטה ביחד, בית הכנסת ביחד, חברה קדישא ובית עלמין אחד - בני איש אחד אנחנו", כך נהג לומר שלוש. לימים נכדו, יוסף אליהו, שנקרא על שם שני דודיו שטבעו בים מול חיפה, היה מראשוני אחוזת בית. כקבלן בנייה היה זה שלוש הנכד שבנה חלק גדול מהשכונה מצפון ליפו, שלימים הפכה לתל אביב.

האיש של ויסוצקי

יוסף אליהו שלוש נישא לבתו של אברהם מויאל, עוד דמות בולטת ומי שהוכתר על ידי מרדכי נאור בתואר "המנהיג המזרחי הראשון", וכך גם נקרא הספר שהוציא נאור ב־2019. אברהם מויאל עלה ארצה ממרוקו בגיל שנתיים. אביו, אהרון מויאל, ארגן ב־1851 קבוצה גדולה של יהודי מרוקו שהתכוונה לעזוב הכל כדי להקים יישוב חדש בארץ ישראל. ב־1852 יצאו לדרך כ־180 גברים, נשים וטף. אחרי שבועות של נדודים בים על ספינת מפרש עגנו בעכו. ב־1855 מויאל וחלק מחברי הקבוצה הדרימו ליפו ותקעו בה יתד. ביפו עסק אהרון מויאל במסחר, רכש מגרשים והקים בניינים ראשונים מחוץ לחומה. גם לעצמו בנה בית גדול, וכך הפכה משפחת מויאל למשפחה הראשונה שגרה מחוץ לחומת יפו. בביתו זה הקים בית כנסת, בית מדרש ומקווה טוהרה לשימוש ללא תשלום.

בנו השני, אברהם מויאל, היה "בבחינת כוכב שביט בשמי ארץ ישראל היהודית", כותב נאור. "באומרנו כוכב שביט הכוונה היא למהירות נסיקתו מאיש עסקים צעיר ביפו למנהיג היישוב החדש".
מויאל, כמו כל ילדי יפו היהודית, למד בתלמוד תורה בהנהלת רבי אליהו בן שימול. לאחר מכן נשלח ללמוד בישיבה בירושלים. הוא נחשב לעילוי והוסמך לרב, לשוחט ולמוהל. נוסף על כך, למד ערבית וצרפתית ושלט בשתי השפות באופן מלא. בעקבות אביו הפך לסוחר ולבנקאי ועסקיו הסתעפו לחו"ל. בכל מקום הטיף בלהט נגד שיטת "החלוקה" כפי שלמד מרבותיו, וליבו נמשך אחרי חזון מבשרי הציונות.

הוא שוטט בכפרים והתחבר לתושביהם הערבים. הוא הכיר היטב את מבוכי השלטון הטורקי, ואת קשריו המצוינים עם מושל יפו מינף לטובת העולים ומקימי המושבות הראשונות. הוא סייע למתיישבי פתח תקווה וראש פינה, רכש את אדמות עקרון (לימים מזכרת בתיה), סייע פיזית למתיישבים בה, ואף חלה בקדחת. את הביל"ויים שהקימו את גדרה, אימץ. הוא פעל כדי לתמוך בהם כלכלית אחרי שהבין כי הם סובלים מרעב, וסייע להם להשיג היתרים שונים מהשלטונות. למויאל היו גם קשרים אמיצים עם אליעזר בן־יהודה, והוא זכה לאמון מצד גורמים רבים. כך שימש בו בזמן בא כוחו של הברון רוטשילד, הנציג הכלכלי של חברת "כל ישראל חברים" ונציג תנועת "חובבי ציון" בארץ ישראל. המינוי האחרון לא עבר באופן חלק.

"באביב 1885 נשלח קלונימוס זאב ויסוצקי, יצרן התה הנודע, כשליח של חובבי ציון לארץ ישראל", מספר נאור. "ביפו פגש את מויאל ונכבש בקסמיו של האיש. ויסוצקי החליט למנות את מויאל לנציג חובבי ציון בארץ. כך הפך יהודי ספרדי לנציג של תנועה אשכנזית שצמחה ברוסיה. כעבור זמן חזר בו ויסוצקי מהמינוי ורצה למנות נציג מפקח מעל מויאל. ויסוצקי כתב ליהודה לייב פינסקר, מראשי תנועת חיבת ציון: 'אף על פי שהכרתי את אדון מויאל כאיש ישר ונכבד, בכל זאת אין לבטוח בו ביטחון גמור בכל העניינים. עלינו לזכור כי 'ספרדי' הוא וכבד (קשה) לנו לבוא על תכונתו'. מויאל לא התרגש, ובשפה מכובדת ומליצית הבהיר כי אינו מעוניין למלא את התפקיד בפיקוח של אחרים. בסופו של דבר, ויסוצקי התגבר על הפער העדתי ונתן במויאל אמון מלא כנציג חובבי ציון".

אלא שמויאל לא הספיק לשמש זמן רב בתפקיד. חצי שנה אחר כך, בעקבות סיבוך בשל פציעה ברגלו, נפטר בגיל 36 והותיר אחריו חמישה ילדים.

"מויאל קבור כאן, בבית העלמין העתיק ביפו, סמוך מאוד לקבר של רבי יהודה הלוי מרגוזה", מצביעה אסרף על הקבר ועל הכיתוב המרשים החקוק עליו. "לקח לי הרבה זמן לאתר את הקבר הזה. מרדכי נאור קישר אותי לצאצאים של מויאל, ובזכותם מצאתי את הקבר. נינתו היא השופטת רבקה (חיון) למלשטריך־לטר. אני מתכוונת, יחד עם בני המשפחה, לערוך לאברהם מויאל אזכרה בי"ב בטבת. בשנתיים האחרונות ארגנתי אזכרה גם לרבי יהודה הלוי מרגוזה".

החלוצים הראשונים

את מביאה לכאן סיורים של אנשי צבא וגם של חבר'ה צעירים ממכינות ומתיכונים. אילו תגובות את מקבלת?
"לא תמיד קל להביא לכאן קבוצות כי בית העלמין, שמתוחזק יפה על ידי חברה קדישא, פתוח רק פעמיים בשבוע. אני תמיד שואלת את הצעירים שבאים לכאן, 'תגידו, איך נראו החלוצים הראשונים שהקימו את המדינה?' הם כולם מציירים את הסטריאוטיפ הקבוע: אשכנזים, חילונים, מכנסי חאקי, חולצות קצרות, אידיאולוגים. זה בעצם התיאור של אנשי העלייה השנייה שהשתרש באתוס הציוני. ואז אני אומרת להם: 'אם אני אגיד לכם שאלה החלוצים שהקימו את התשתית למדינה?'", מצביעה אסרף על תמונת רבני יפו ומנהיגיה, "התגובה שאני מקבלת היא: 'מה הקשר? הם כולם נראים כמו הבאבא סאלי'. ואז אני אומרת להם שהאנשים האלה הגיעו 40 שנה לפני העלייה הראשונה ויצרו את התשתית לקליטתה, ובעצם הם־הם החלוצים הראשונים. אני שולחת אותם לשוטט בין המצבות, ואחד אומר: 'אה, יש פה ביטון', ושני אומר: 'אה, יש פה מויאל ואלקיים ואמזלג'. התגובה הראשונית היא: 'איך לא הכרנו את הסיפור הזה? מי אחראי לכך שאנחנו לא יודעים על העלייה הזו שום דבר?' אני אומרת להם שזה באמת לא משנה לי, ואני לא חושבת שאם נדבר עכשיו על ישראל הראשונה וישראל השנייה, או ננסה להבין מי מחק אותם, זה יועיל למישהו. התחושה העמוקה שלי שהסיפור שלהם לא סתם חיכה עד היום".

אסרף מסבירה כי בעיניה סיפורה של קהילת יפו במאה ה־19 טומן בחובו משמעות עמוקה לעתיד ולהווה של מדינת ישראל. "זה סיפור שיש לו פוטנציאל לרפא את השסע העדתי. הוא בעצם מוכיח שסיפור תקומתה של מדינת ישראל הוא לא רק הסבא והסבתא של יאיר גולן, שכשהם הקימו את המדינה הם רצו שהיא תהיה ככה או אחרת, אלא הוא סיפור של שכבה על גבי שכבה, דור על גבי דור, שכל אחד נתן את חלקו ואת תרומתו, ולכולם יש חלק שווה בסיפור הזה. הסיפור הזה קשור בעיניי גם לסיפור העלייה מצפון אפריקה בשנות ה־50 של המאה ה־20 אחרי קום המדינה. אותו חזון ציוני נלהב היה המניע לשתי העליות, שיותר ממאה שנים מפרידות ביניהן. זו הזדמנות לדבר לא רק על הקיפוח שהיה מנת חלקה של העלייה אחרי קום המדינה, אלא לעסוק ברוח הציונית הגדולה שפיעמה בעולים מעיראק, מפרס, מצפון אפריקה ומתימן בעליות שלפני קום המדינה ובעליות שאחרי קום המדינה".

כנכדה ליהודים שעלו מפרס לפני קום המדינה, בראשית שנות ה־30, דבריה של אסרף, האשכנזייה מבטן ומלידה שנשואה למרוקאי, מתיישבים היטב על ליבי.
"הסיבה העיקרית הנוספת שאני מביאה לכאן קבוצות היא כי אותנו לימדו בהיסטוריה שהעלייה הראשונה היתה בעקבות 'הסופות בנגב', והעלייה השנייה בעקבות פרעות קישינב. בתודעה שלנו, באתוס הציוני, הציונות התחילה בגלל אנטישמיות. אבל האנשים האלה שקבורים כאן לא עלו בגלל פרעות. היה להם טוב במרוקו ובעיראק, בטורקיה ובאלג'יריה. הם עלו מתוך אמונה שהגיעה העת להגשים את הייעוד והשליחות של עם ישראל - לשוב הביתה. הסיפור שלהם הוא הזדמנות לבחון מזווית חדשה את הסיפור הציוני. דווקא היום, 74 שנים אחרי הקמתה של מדינת ישראל, בשלב שבו הקיום שלנו כאן ברור ואנחנו כבר לא בשלב ההישרדות, מתחילות לצוף השאלות: ומה יש לעשות כאן אחרי שכבר לכאורה הגשמנו את החלום הציוני?

"הסיפור של העלייה מארצות המגרב, וסיפורה של קהילת יפו במאה ה־19, הם הזדמנות לעסוק בשאלת הייעוד ולא רק בשאלת שותפות הגורל, ולכן זה לא רק סיפור מהעבר אלא סיפור שיש לו השלכה על העתיד. בשל כל הסיבות הללו יצרתי את המסע החינוכי 'ים יבשה ים', שעוסק בחלום הציוני. המסע מתחיל בשיט מול חופי יפו, ושיאו הוא כאן, בבית העלמין העתיק. לצערי, לא נותרו בעיר שרידים נוספים מהקהילה המפוארת הזו, לבד ממגדל השעון. המגדל נבנה בתמיכתו ובכספו של אחיו של אברהם מויאל, יוסף ביי, שהיה איש חשוב בפני עצמו. בספר 'המנהיג המזרחי הראשון' מתאר מרדכי נאור כי משפחת מויאל פנתה פעמיים לעיריית ת"א־יפו וביקשה שיוצב במקום שלט שיזכיר את מויאל, אך לטענתם העירייה סירבה".

בימים אלה עמלה אסרף על הקמת עמותה שתעסוק במורשת הקהילה היהודית ביפו במאה ה־19, כדי להקים מרכז מורשת שיעסוק בהנחלת סיפורה של העלייה מארצות המגרב ובהנכחת פועלה וסיפורה של הקהילה ביפו במחקר ובתודעה הציבורית. "אני מחפשת שותפים שיסייעו לי להנכיח את הסיפור החשוב הזה. זה לא סיפור של 'מזרחים' בלבד - זה הסיפור של כולנו, כי כשחלק אחד בסיפור חסר - התמונה לא שלמה".