ישנו סיפור עלום, מקורו לא ידוע, על נפוליאון שהגיע באקראי עם פמלייתו לקרבת בית כנסת בעיירה קטנה. נפוליאון הביט פנימה וראה קבוצת אנשים יושבת על רצפת בית הכנסת, ולאור נרות מקוננת בבכי. מתוך סקרנות למראה הבלתי שגרתי, שאל נפוליאון לפשר הבכי והנהי. התשובה שקיבל הייתה שמדובר ביהודים שמתאבלים על חורבן ירושלים ובית המקדש. נפוליאון המופתע שאל מתי התרחש החורבן. "לפני 1,750 שנה, ואנחנו מצפים ומייחלים לחזור ולראות אותו בתפארתו", ניתנה לו התשובה מאחד היהודים.
ברגע של הארה הגיב נפוליאון ואמר: "עם שאינו שוכח את עברו, ומצפה לחזור לימי גדולתו, תקוותו תתגשם".
חלפו מאה וחמישים שנים, ותובנתו של נפוליאון התגשמה. לאחר שואה איומה, סיום בלתי נתפס לגלות ארוכה שהחלה בחורבן הבית, חזרנו לנחלת אבותינו וזכינו לראות עין בעין את התגשמות נבואות הנחמה של נביאי ישראל. הר הבית בידינו, ירושלים שלמה ונבנית, כרמים ויקבים בהרי שומרון, וילדים וזקנים מבלים יחדיו בגנים ובכיכרות. יפה נוף משוש כל הארץ.
בתלמוד נאמר כי הבית השני חרב משום "שהיו אוהבים את הממון ושונאים אלה לאלה שנאת חינם". יש בינינו טהרנים, מתחסדים וצבועים שמזהירים בימים אלה, השכם והערב, מפני שנאת חינם שהולכת ומתעצמת בחברה הישראלית. לדעתי, מדובר במצג שווא. בין הישראלים לבין עצמם אין שנאת חינם. ישנה קבוצת פוליטיקאים קטנה וציניקנית שמלבה יצרים ומעוררת מדנים על מנת להשיג מטרות אישיות. פוליטיקאים שנואמים על איחוי וריפוי, שמאחוריהם מסתתרים שסעים ושנאות.
ביום תשעה באב השנה, אני מוטרד דווקא מחטא המרגלים שהוא המקור הראשון לצום. בשנה השנייה לשהות הישראלים במדבר, משה שלח משלחת בכירים לתור את הארץ. בשובם מהשליחות, המסר שלהם היה "ארץ אוכלת יושביה", ואין סיכוי להתנחל בה. הישראלים נסחפו אחריהם, פרצו בבכי, איימו על משה ואהרן, ודרשו לחזור למצרים. תגובת הקב"ה, על פי התלמוד, הייתה: "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות". מני אז, תשעה באב מזוהה עם האבל על החורבן ונטישת הארץ, עם קַטְנוּת האמונה ורפיון הרוח.
בימים אלה, רוח יום קטנות מכסה את אופק חיינו. הציונות הרוממה מוחלפת בשקריות "הטוב המשותף" לנו ולצרינו. המדינה היהודית, תקוות הדורות, הולכת ומוחלפת במדינת כל אזרחיה. תחושה קשה של אובדן עצמאות ורפיון אמונה בצדקת הדרך, ובעיקר ויתור על בניין קומתנו הרוחנית והשעבוד לחומרנות ולעכשווי. העבר – אין; העתיד – עדיין ובעיקר הווה שכולו הרף עין.
מתוך הקושי, ומשבר המנהיגות והרוח, נרים ראש וניזכר בדברי הנביא זכריה: "כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבו".
אם נאהב את השלום בינינו, ונאמץ את האמת כמורת דרכנו, יהפכו ימי הצום לימי שמחה וגיל על תקוות הדורות שזכינו אנו לראות בהתממשותה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו