כבר שנים ארוכות שהאי רודוס נחשב לאחד מהיעדים הפופולריים ביותר עבור ישראלים באירופה בכלל וביוון בפרט. האי הקטן הוא מוקד עלייה לרגל עבור תיירים ישראלים שמחפשים חופים קסומים, שופינג וטברנות סוערות, כאשר מי שחפץ בטיול מאורגן בעקבות פניני התיירות של האי, יהנה מאתרים מרהיבים כמו האי סימי, עמק הפרפרים, עמק המעיינות, העיירה לינדוס ועוד. ישראלים רבים טסים, מפליגים ומטיילים להנאתם באי המקסים הזה אך הם אינם יודעים אילו סיפורים יהודיים מעניינים מסתתרים בקירות הבתים שעל פניהם חולפים.
הסיפור של רודוס הוא לפני הכל סיפור של "שואו" ועוצמה. לכל אתר תיירות בעיר העתיקה, שהמפליגים מישראל לאי בעונות הקיץ מכירים מקרוב, ישנה מטרה אחת: להציג את כוחה, תפארתה, עצמאותה ועוצמתה של רודוס. טחנות הרוח נבנו על הנמל לא רק כדי להפיק את המיטב מהרוחות שפוקדות את האי, אלא גם כדי להראות לסוחרים שמפליגים אליו כי רודוס מסוגלת להפיק את המזון שלה בעצמה ללא סיוע מאיים שכנים. בשנת 292 לפנה"ס הוקם בכניסה לנמל הפסל הענק שנקרא "הקולוסוס מרודוס", שעל פי ההיסטוריונים, האוניות האורחות היו צריכות להיכנס מתחת לרגליו של הפסל כדי להיכנס לנמל. האי רודוס הוא לפני הכל סיפור של עוצמה, וכך גם סיפורה של הקהילה היהודית באי.
לקהילה היהודית ברודוס יש שורשים בתקופת בית המקדש השני. היא מוזכרת במקורותינו בספר המקבים: "ואם ינוסו אנשי בליעל מארצם אליכם, תמסרו אותם לשמעון הכהן הגדול, למען ינקום בהם כתורתם. וככה כתב לדמיטריוס המלך ולכל הארצות, לשמשכה ולבני אשפרטה ולרודוס ולקוס" (מקבים א/כא-כג). ברובע היהודי העתיק ברודוס נמצאו מטבעות עם דיוקן המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס, שמתוארכים לשנת 200 לפנה"ס. נמצא שם גם מסמך שבו הרומאים מצווים על תושבי רודוס להתייחס בכבוד אל היהודים הגרים ביניהם.
העיר העתיקה של רודוס מוקפת חומה שבנו צלבנים שגורשו מירושלים לרודוס, ושלטו עליה במאות ה-14 וה-15. בעקבות גירוש ספרד הגיעו יהודים רבים לרודוס. מגורשי ספרד נהיו הרוב של הקהילה, עד שעדת הרומניוטים המקוריים הפכו להיות מיעוט. מאז החלו יהודי רודוס לדבר בשפת לדינו במקום ביוונית, והרובע היהודי החל להיקרא "יוּדֶרִיָה" “Juderia”.
ברודוס חיו גם רבנים חשובים ותלמידי חכמים כמו רבי אליהו גאליפאפא, מחבר הספר "פני משה". בין תלמידיו היה גם רבי ידידיה שמואל טאריקה, מחבר הספר "בן ידיד". רוב רבני העיר היו משושלת רבי משה ישראל, מחבר הספרים "משאת משה" ו"אפי משה". הוא היה שד"ר מהעיר צפת, שיצא בשנת 1740 בשליחות לצפון אפריקה לגייס כספים למען יהודי עירו. בדרכו חזרה התעכב ברודוס, ונתן שיעורי תורה בבית הכנסת המקומי. יהודי רודוס התלהבו מדרשותיו, והפצירו בו להישאר. הוא נעתר, והתמנה לרב הראשי. צאצאי רבי משה ישראל כיהנו כרבני האי במשך כמאתיים שנה עד השואה.
הקהילה היהודית ברודוס נעלמה כמעט לחלוטין לאחר השואה. על פי ההערכות חיים ברודוס רק כ-40 יהודים כיום, בעוד שבערב מלחמת העולם השנייה חיו באי כ-6,000 יהודים והיוו כחמישית מאוכלוסיית האי. בעקבות העובדה שרק מעטים הם היהודים שיכולים לספר את סיפורה של הקהילה היהודית ברודוס, אותו הסיפור כמעט ונשכח. אך 13 פינות קסומות ויהודיות ברחבי האי מביאות עדות דוממת לחיים שהיו ואינם עד היום.
סיור בעקבות החיים היהודיים ברודוס
עבור המפליגים שמגיעים לרודוס דרך העיר העתיקה, ניתן להיכנס אליה דרך "שער היהודים" בצד הצפון-מזרחי של חומת העיר, בצמוד לרובע היהודי. לעיר העתיקה ברודוס 11 שערים שכל אחד מהם מוביל לאזור אחר בעיר. שער היהודים הקטן שימש את היהודים תושבי האי כדי להגיע מהנמל ישירות לעסקיהם ובתיהם ברובע היהודי.
לאחר שנכנסים בשער, מגיעים אל הרחוב הראשי של הרובע היהודי, "לה קיי אנחה" (La Kaye Ancha) שפירושו "הרחוב הרחב". ברחוב הרחב תוכלו למצוא כיום בעיקר בתי קפה, חנויות ושווקים בעונת הקיץ אך בעבר הוא שימש בתור העורק המרכזי של החיים היהודיים בעיר, שדרכו עברו תהלוכות שמחת תורה, ל"ג בעומר, הכנסת ספר תורה, ואחרות.
ברחוב הזה החלו גם טקסי "טבילת הכלה" ("איל באנייו די נובייה"). לקראת חתונות, נהגו עשירי הקהילה לשכור את החאן הטורקי בקצה הרחוב. יום לפני החתונה היו חברות הכלה מלוות אותה במסע מביתה לאורך הרחוב הרחב, כשהן שרות את הפיוט "מוצ׳אצ׳יקה איסטה אין איל כאניי" ("הנערה בבית המרחץ"). נשים מבתים סמוכים היו מצטרפות לתהלוכה שהלכה וגדלה עד שהגיעו לחאן. שם נשות הקהילה היו רוחצות את הכלה, מסרקות אותה, ומפנקות אותה במסאג'ים, וגם טובלות בעצמן. בחתונות של יוצאי רודוס בישראל כיום, נוהגים ההורים להוביל את הכלה והחתן אל החופה לצלילי "מוצ׳אצ׳יקה איסטה אין איל כאניי", במקום "כיצד מרקדין" או מארש החתונה של צ'ייקובסקי.
כאשר אנו מטיילים לאורך הרחוב הרחב, כדאי להרים מבטינו גם לגובה הקומה השניה. בחלק מהבתים רואים מרפסת, כמו ארון סגור שבולט מקיר הבית החוצה. אחדים מיהודי רודוס בנו מרפסות אלה לצורך מצוות סוכה. לקראת חג הסוכות היו מסירים את הגג והתקרה, ומניחים סכך מעל המרפסת.
באחת הסמטאות הסמוכות לרחוב הרחב, ניתן למצוא את אתר התיירות היהודי החשוב ברודוס הוא בית הכנסת "קהל קדוש שלום", שנקרא גם "קהילה שלום". הוא נחשב בית הכנסת העתיק ביותר ביוון. על קיר רחבת הכניסה יש כיור לנטילת ידיים לכהנים, שמעליו חרוט באבן: "לאברהם בן זכיב, זכות כבוד וחן ימצא לאל נרצה. גביר עשה יפה כיור וגם רחצה. שנת קפל"ז". כלומר- שנת 1577. בית הכנסת מרשים ביופיו. הרצפה עשויה פסיפס של חלוקי נחל לבנים ושחורים, מסודרים בצורות גיאומטריות. יש בו שני ארונות קודש, בסגנון יהודי טורקיה. דוכן הקריאה ניצב במרכז בית הכנסת. עזרת הנשים היתה בשני חדרים הצמודים לאולם בית הכנסת. לרגלי הכותל שמשמאל לארונות הקודש העמידו לוחות על צירים, ובהם מוטבעים שמות של חברי הקהילה קורבנות השואה.
בית הכנסת הזה משמש כיום בעיקר אתר תיירות, ומתפללים בו לעיתים נדירות בלבד. בימינו, לא מתגוררים יהודים בעיר העתיקה של רודוס. הקהילה היהודית מונה כיום רק 40 נפש, שמתגוררים בשכונות המודרניות. על פי המקומיים, בית הכנסת עומד סגור ויתום בשנה האחרונה, בין היתר בעקבות התרעות ביטחון.
בחדרים ששימשו פעם עזרת הנשים של בית הכנסת 'קהילה שלום' נפתח מוזיאון יהודי. מול הכניסה מוצג ספר תורה עתיק בן 800 שנה. מאחורי הויטרינה נמצא המקווה. על הקירות הפנימיים האחרים ארונות ובהם תשמישי קדושה שונים. בחדר הבא מוצגים בגדים מסורתיים של יהודי רודוס מלפני כמאה שנה, ובפינת החדר גם שמלת כלה מרשימה. כדאי לשים לב גם לנעלי העץ המיוחדים לנשים.
במלחמת העולם השניה בהפצצות של הבריטים, שכוונו לספינות מלחמה גרמניות שעגנו בנמל הסמוך. שרידי הקירות שנותרו על תילם לאחר ההפצצה, קרסו בשנת 1957. חורבות בית הכנסת הפכו למזבלה עירונית. בשנת 2003 ניקתה ממשלת יוון את המקום. כיום אפשר לראות שהריצוף המקורי נותר במקומו, וגם את השלד והיסודות של הקירות, ובימת אבן מוגבהת שעליה עמד ארון הקודש. כיום צומח שיח קיקיון גדול ברצפת הבימה, והוא מסתיר את אותה.
סמוך לשרידי בית הכנסת הרומניוטי יש שדרת עצים שמסתיימת בגינת אלחדף על שם הבנקאי היהודי סלומון אלחדף. הוא היה נדבן שחילק מהונו ליהודים ולאחרים, ולכן זוכה ליחס כבוד בתולדות העיר גם מצד הלא-יהודים. אחיינו היה ראש עיריית טבריה, שנרצח ע"י ערבים בפרעות תרפ"ט. במרכז גינת אלחדף עומד בנין שהיה בית הספר "בית יעקב". אצלנו מקובל שבית יעקב זה מוסד חינוכי של בנות, אבל בית יעקב של רודוס היה דוקא תלמוד תורה של בנים. הוא נבנה בשנת 1864 בתרומה של הברון יעקב רוטשילד, ולכן נקרא על שמו.
עשירי היהודים ברודוס בנו לעצמם בית כנסת אקסלוסיבי באזור מגוריהם. בית הכנסת הזה נקרא גם "בית הכנסת של העשירים" Kehila de los Rikos. הקירות וארון הקודש היו מצופים באריחי קרמיקה צבעוניים שיובאו מפורטוגל. בדור האחרון לפני השואה איפשרו גם ליהודים פשוטים להתפלל שם.
סמוך לקצה המערבי של הרחוב הרחב שוכנת "כיכר הקדושים היהודים". לפני השואה חיו ברודוס 6,000 יהודים, וכולם גורשו למחנות השמדה. רק 151 שרדו וחזרו לרודוס. בתי יהודים נהרסו בהפצצות במלחמת העולם השניה, וכשפינו את הריסותיהם הקימו במקומם גינה ציבורית. בין העצים במרכז הכיכר הוקמה אנדרטת זכרון לקורבנות השואה באי וכן ליהודים שעסקיהם ובתיהם נהרסו כתוצאה מההפצצות. האנדרטה בצורה של עמוד משושה, לזכר ששת המיליונים. הרחוב הרחב מתנקז לכיכר גדולה שהיתה פעם המרכז המסחרי הראשי והגדול של רודוס. במרכז הכיכר עומדת כיום מזרקת סוסי הים שנבנתה בתקופה האיטלקית. את המזרקה מקיפים בתי קפה ובזארים אך בעבר כל החנויות בכיכר היו שייכות ליהודים.
בית המדרש להכשרת רבנים היה מרכז רוחני ליהודי רודוס שזכה להכרה והוקרה גם בארצות אחרות. בית המדרש נדד ממקום למקום בתוך היודריה, ובשנת 1929 התמקם בבנין עתיק זה, שבנו הצלבנים בשנת 1392 כדי לארח עולי רגל צלבנים בדרכם לארץ הקודש. הבנין נפגע קשות ברעידת אדמה. השלטון הטורקי שיפץ אותו, ומסרו לבעלות הקהילה היהודית.
בית הספר אליאנס נבנה בשנת 1903 בתרומת הברון אדמונד רוטשילד. כעבור עשר שנים השתלטו האיטלקים על רודוס, ודרשו לשנות את שם בית הספר ל"בית הספר הישראלי-איטלקי". על גדר בית הספר בנתה הקהילה היהודית מזרקת מים ומתקן שתיה (סביל), והקדישה אותו לכבוד הגנרל האיטלקי ג'ובאני אמלג'יו, שהיטיב עם היהודים. על הקיר מאחורי הברז הציבו שלט שבו כתבו באיטלקית: "לגנרל ג'ובאני אמלג'יו. הקהילה היהודית האסירת תודה. 1913". על השלט יש גם תבליט של סמל אליאנס, ומתחתיו כתובה בעברית המילה "אחד". בנין בית הספר נהרס בהפצצות במלחמת העולם השניה, אבל את הסביל הצליחו לשקם ולשחזר.
מהרחוב הרחב יוצאות סימטאות שבהן התגוררו יהודים. נעים לשוטט בסמטאות אלה. בכניסות לחלק מהבתים רואים סימנים שפעם היתה מוטבעת שם מזוזה. על אחדים מהבתים ניתן לראות עד היום שלטי שיש בעברית ובלדינו על בעלי הבית ותרומתם לקהילה. החיפוש אחר השלטים והמזוזות מתאים לטיול מרגש ומשעשע, במיוחד למשפחות עם ילדים.
בית יוסף היה בית מגורים של הבנקאי יוסף נוטריקה, שתרם מהונו לעניי הקהילה היהודית, ובמיוחד לילדיהם. הוא נפטר ערירי ללא ילדים, ובצוואתו הוריש את ביתו לקהילה היהודית. הקהילה נתנה לבית את השם "הדתי" "el Datilar". מעל שער האבן בכניסה למתחם קבוע שלט בו חרוט בעברית: "הבתים סביב החצר הזה מוקדשים לטובת מוסדות העדה. מהנדיבים הנכבדים אדון יוסף נוטריקה יצ"ו בן מצליח נ"ע, ורעייתו הגב' בוליסה, להקים שם להם בישראל לדורי דורים. רודוס, ביום אחד ועשרים לחודש סיוון ש'התרע"ה 5675". מעל שער צדדי לאותו מתחם יש שלט נוסף, בו כתוב בספרדית ובלאדינו באותיות עבריות: "הקדש! בית שתרמו הנדבנים יוסף נוטריקה ואשתו בוליסה, אחד מתוך שלשה בתיהם שנתרמו לקהילה היהודית. שער זה ישרת בצדקה את הקהילה. רודוס, כ"ו סיון 5675" (1915).
סיורנו יסתיים בהליכה לאורך הטיילת לעבר אתר "ארמון הוורדים". זה היה בית המלון שבו התקיימו שיחות הפסקת האש ושביתת הנשק בסוף מלחמת השחרור. משה דיין ויצחק רבין התארחו במלון זה וניהלו בו משא ומתן, שבסופו חתמו על "הסכמי רודוס". באחד החדרים הפנימיים נשמר השולחן שעליו חתמו על ההסכם ההיסטורי, ועל הקיר תלויים צילומי של דיוני המשלחות הישראלית והמצרית והירדנית. מעליהם צילום הדף הראשון של עיתון 'דבר' מיום 24/2/1949 שכותרתו הראשית מכריזה "ההסכם נחתם", ומתחתיה "הנוסח המלא של ההסכם שנחתם ברודוס הבוקר". כיום הבנין משמש כקזינו הראשי של רודוס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו