יום כיפור היה צום של הכלל למען הכלל - בשנה האחרונה למדנו על בשרנו כי שלומנו כשלום עמנו

צום יום כיפור נחווה כיום של התכנסות פנימה, שבו האדם עומד מול בוראו, מביט על מי שהיה במהלך השנה. מעמיד עצמו במאזני צדק, כשבצד האחד מעשיו הטובים ומנגד הרעים. לאן הגיע ומה עשה עם חייו. התענית, התפילות, הצדקה נועדו לכפר על העוונות, ולחדש לטובה את השנה החדשה.

אבל יום כיפור, בימים שלפני הגלות, כשישראל עוד היתה ממלכה עצמאית, היה חג שונה לחלוטין. יום כיפור היה חג חברתי - ולא אישי – שנועד לסלוח לעם. העם היה מתכנס ביום כיפור בבית המקדש ומתענה בכדי לסייע בידו של הכהן הגדול במלאכתו לכפר לעם. הכהן הגדול היה לובש את בגדי החג, מקריב את הקורבנות ומשלח את השעירים, ונכנס לקודש הקודשים ומתפלל על ישראל. ישראל כעם הוא שהיה נדון האם השנה הבאה תהיה לשבט או לחסד.

בתודעה שהלכה והתפתחה עם הדורות, המקום של העם נזנח לטובת האישי. מצום שבו היחיד מתפלל על כלל ישראל, ליום שבו כל אחד מתפלל על עצמו וגורלו.

יונה נדרש לצאת לנינוה העיר הגדולה – ולקרוא עליה, כי "עלתה רעתם". הגורל של נינוה הועמד על הכף. יונה העדיף לברוח, ולא לתת לנינווה הזדמנות לחזור בתשובה. אולי כי לא האמין ביכולת שעם שלם ישתנה. אולי כי חשש מתגובתם אליו. אולי כי ידע שתוך מספר דורות – הנכדים של אנשי נינוה יהיו אלה שיחריבו את ארצו ויגלו את צאצאיו.

אבל יונה לאחר שנבלע על ידי דג, הגיע לבסוף לנינווה ותוך שהוא צועד ברחבי העיר, קרא לתושבי העיר שעוֹד "אַרְבָּעִים יוֹם, וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת" ככל שלא יחזרו בתשובה ממעשיהם הרעים. וקריאתו נוגעת בהם. מקטון ועד גדול, מהמלך ועד העבדים. הם עוטים שק וצמים. הם התענו כעם לשנות את גורל העם. ואלוהים סולח. סולח לעם.

לפי המסורת בבית המקדש ביום הכיפורים היו תולים לשון של זהורית, צמר צבוע אדום, על ראשו של השעיר המשתלח, ולשון נוספת בפתחו של האולם. אם הלשון הלבינה סימן שהתכפר לעם על חטאיו. והעם היה מביט על הלשון לראות אם הפכה ללבנה, מצפה לראות האם נסלח לו.

ומה הם אותם עוונות של העם? "המשך חכמה" מצביע על שתי עוונות עליהן נועד יום הכיפור לכפר מתוך הפסוק שנקרא בתפילה "כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון". האחד הוא חטא העגל, שחטא העם לא-לוהים מיד לאחר קבלת תורה. השני הוא חטא שנאת החינם של השבטים במכירת יוסף. עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, נועדה לסמל את שתי העוונות: הפגיעה באחדות הבורא בעבודה זרה, והפגיעה באחדות העם בשנאת חינם.

כך השעיר שמשלחים – מרמז את השעיר שהקיזו את דמו על כתונת הפסים, לפני שבאו האחים לאביהם יעקב לבשר את הבשורה על מות יוסף. כך המיקום בו היה הכהן משלח את השעיר – בגבול שבט בנימין - השבט היחידי שלא חטא במכירת יוסף. כך משקל השעיר בסלעים, שמרמזים על העדפת יעקב את יוסף שהביאה לשנאת החינם.

ביום כיפור עומד העם למשפט – האם שמר אמונים לאלוהיו. האם הצליח לשמור על אחדות – ולא השליך אף אחד מאחיו לבור כמו אבותיו. האם במהלך השנה היה לישראל או התפצל לשבטי ישורון.

יום כיפור בפתח, והעם שחזר להיות עצמאי בממלכתו, עומד למשפט בפני א-לוהים. והשנה יותר מכל שנה, אנחנו מרגישים שגורלנו באמת כרוך בגורל עמנו. "שלומי כשלום עמי" הפכה להיות התשובה הנפוצה למי שדורשים בשלומו – ושלום העם לא טוב. אנחנו מרגישים פיזית את הכאב של העם. של האחים שלנו. ישראל במלחמה בכל החזיתות. ישובי הצפון עודם נטושים. המטעים שרופים. החטופים נמקים במנהרות בעזה. לוחמים מוסרים את נפשם להגן על המדינה.

מילואמניקים בחזית אחרי שכבר עשו מאות ימי מילואים, נוטשים את המשפחה ומסכנים את מקום העבודה. הכלכלה במשבר עמוק והחובות של ישראל נערמים. העולם מפנה לנו עורף ורודף אותנו במוסדות הבינלאומיים. האנטישמיות גוברת.

אי אפשר שלא להבחין בקשר שבין הקיטוב העמוק בעקבות התהליך לקביעת השינויים החוקתיים, כשחלקים נרחבים בעם הרגישו שנפסלו וציפור נפשם נדרסת (ולא משנה כלל האם השינוים היו מוצדקים), ומחאות הענק בעקבותיהן – לבין הטבח והמלחמה שהתרחשו שנה לאחר מכן. כמו שאי אפשר שלא להבחין בקשר שבין הקיטוב העמוק בעקבות התהליך להתנתקות מחבל עזה, כשחלקים נרחבים בעם הרגישו שנפסלו, וציפור נפשם נדרסת (ולא משנה כלל האם ההתנתקות היתה מוצדקת) ומחאות הענק בעקבותיהן - לבין מלחמת לבנון השניה שהתרחשה שנה בלבד לאחר מכן.

יום כיפור, היה צום של הכלל למען הכלל. התענית נועדה לגזור את גורל העם לטובה. בשנה האחרונה למדנו על בשרנו כי שלומנו כשלום עמנו, ובתוך עמנו אנחנו יושבים. לאחר כינון ממלכת ישראל השלישית, נכון יהיה שנכוון גם אנחנו לחזור לחוויה הקדומה של יום כיפור. לצום צום שהוא גם צום חברתי. להפנות את מבטנו פנימה – לא אל עצמנו – אלא אל החברה. אל האחדות הפנימית.

האם הצלחנו להתגבר על החטא הקדמון, ולמנוע את הקיטוב, הפילוג ושנאת החינם. את ניתוב הכוחות לאיתור "האויבים מבפנים". את המלחמות הפנימיות. את הציד התקשורתי והפוליטי אחרי "היוסף" התורן. האם אנחנו מצליחים להיות ישראל ולא שבטי ישורון. "אבינו מלכנו חדש עלינו שנה טובה", עלינו כלל ישראל, ואנחנו בתוכם.

חגי שטדלר הוא דתי לאומי, שותף בקרן פרייבט אקוויטי AP Partners ,יו"ר של מספר חברות, חבר "בראשית" ו"דתיים ציונים דמוקרטים"