"ומבשרך לא תתעלם": כל מי שצם צריך לשאול - האם אני עושה מספיק למען השבת החטופים?

בכל שנה ושנה, כשאני יושב בבית הכנסת ושומע את דברי הנביא ישעיהו הנקראים בעיצומו של יום הכיפורים, אני מתפלא מהתעוזה, מהחתרנות ומהחוצפה של החכמים שבחרו דווקא בפסוקים הללו כדי להפטיר ביום הצום החמור והקדוש ביותר בלוח השנה העברי.

השנה, מתווספת לתחושת הפליאה הזו גם תחושת אחריות גדולה ונוראה הנובעת מצו הנביא שמהדהד באופן מצמרר שיער את מציאות חיינו.

מהי אותה תעוזה וחוצפה? דמיינו לעצמכם שבדרשה שלו באמצע יום כיפור, רב בית הכנסת קם ומתחיל לצעוק על המתפללים "לא תצומו היום!" זה בדיוק מה שהנביא אומר לעם, עם שכל רצונו הוא רק לדרוש את ה' וללכת בדרכיו.

אתם שואלים את אלוהים "למה צמנו ולא ראית?" והתשובה היא - עם כל הרצון הטוב שלכם, אתם לא עושים את זה נכון. אז פשוט די. תפסיקו. באמצע הצום, חכמינו רוצים להזכיר לנו שהצום הוא רק אמצעי, ולא המטרה עצמה, ושאלוהים לא מעוניין כלל וכלל בצום שכל כולו עסוק רק בביטויים חיצוניים, להתכופף ולהכות את החזה, להתענות ולשים שק ואפר, כשהמהות חסרה.

אין לצום טעם ללא שחרור חטופים

מהי אותה מהות? באיזה צום אלוהים כן מעוניין? המילים המוכרות של תשובת הנביא נשמעות לגמרי אחרת השנה. "הלא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע. התר אגדות מוטה. ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו". כדי שהצום יהיה ראוי, חובה לעסוק בשחרור עשוקים ונדכאים ורצוצים. ומי יותר כלוא בחרצובות רשע כיום, ומי יותר רצוצים שזועקים לחופש אחרי מעל שנה בשבי, מאשר החטופים והחטופות? במילים אחרות, כששומעים את דברי הנביא מתוך מציאות חיינו, הוא אומר לנו - אין שום טעם ושום משמעות לצום שלכם בלי שחרור החטופים.

הנביא ממשיך: "הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו"- היש בנו רעבים יותר מהחטופים? היש בנו עניים ומרודים שמייחלים שנביא אותם הביתה יותר? הנביא חותם את הצו המוסרי שלו: "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיהו פרק נח פסוק ו-ז).

כל מי שרוצה שלצום כיפור שלו השנה יהיה משמעות, שזה יהיה הצום הרצוי והנדרש, חייב לשאול את עצמו - האם אני מתעלם מבשרי? האם אני עושה מספיק למען הבאת החטופים והחטופות הביתה?

כששאלתי את עצמי את השאלה הזאת לאחר רצח ששת החטופים שעות לפני שכוחות צה"ל הגיעו אליהם, ששה חטופים שהיו יכולים לחזור בחיים, נאלצתי להודות בחטאי: לא. אני לא עושה מספיק. אני מצליח לחיות את החיים שלי, תוך כדי שאני מתעלם מבשרי, מאחיי ואחיותי הסובלים בשבי החמאס. או אז קיבלתי החלטה להצטרף לשביתת רעב שהתחילה הפעילה אורנה שמעוני.

בשבוע וחצי לפני ראש השנה, במשך 11 יום, שבתתי רעב, וישנתי בשק שינה אל מול הכנסת. מאז, הצטרפו עוד ועוד אזרחים ואזרחיות, שכל אחד ואחת מהם עצר ועזב את החיים הרגילים שלהם, כשכולנו מונעים מאותה מחויבות: ומבשרך לא תתעלם. גם קבוצה של רופאים החליטה לסגור את המרפאות שלהם מתוך אחריות מקצועית בסיסית: המטופלים שהכי זקוקים לטיפול, שחייהם בסכנה בכל רגע, אלו החטופים והחטופות, ולכן חייבים לטפל בהם ולהחזיר אותם לפני שאפשר יהיה לחזור ולטפל בכל אדם אחר שזקוק לעזרה.

דברי הנביא נפתחים עם המילים "סולו סולו פנו דרך, הרימו מכשול מדרך עמי". במשך יותר משנה, כולנו מנסים למצוא את הדרך לשיקום ולבנייה מחדש אחרי האסון הנורא שהתחיל בשמחת תורה, והחברה שלנו קרועה במחלוקות על שאלות של הדרך ושל סדרי עדיפויות.

הנביא עושה לנו את העבודה קלה. הדרך לשיקום חייב להתחיל בדבר אחד: "שלח רצוצים חופשים". והאחריות היא על כולנו לא להתעלם, לא לאמץ את לבבנו, לא לעמוד על דם רענו, לפעול בכל כוחנו כדי להביא את כולם הביתה. עכשיו.