אחד הדברים שמאפיינים את הדור שלנו הוא המודעות הגבוהה. התקשורת, המודרנה, השיתופיות (גם אם לעיתים מוגזמת) גרמה לכך, שמדור לדור אנו נהיים יותר ויותר מודעים. מודעות למה שקורה מסביבנו, וגם מודעות למה שקורה בתוכנו. העובדה הזו נוסכת בנו תחושת בטחון, שליטה ונותנת כח ותעצומות נפש להתמודד עם מה שהחיים מזמנים לנו.
והנה, כאילו להכעיס, מביאים לנו החיים תזכורת שוב ושוב שהחיים לא תמיד בשליטה שלנו. אנחנו צריכים להשתדל לעשות את הטוב ביותר, אך לעיתים יש צמתים שבהם נגמרת לנו אפשרות הבחירה, צמתים בהם המודעות, השכל האנושי, כבר לא מספיקים. חג פורים הקרב, הוא הזמן היחיד שבו אנו מצווים לערפול חושים. אחת ממצוות היום היא לשתות יין "עד דלא ידע" שמובילה אותנו לקומת תודעה שמעבר לשאלות והספקות, שמעבר להבנה ויכולת הראייה. אני מעורפלת וממשיכה לעשות את שאר המצוות שאני נדרשת לעשות.
יום האישה שצויין השבוע, הוכרז לא מעט תחת הכותרת- "נשים לביאות" או "אני לא לביאה, אני פנתרה". הפנתר כידוע נמנה עם משפחת החתוליים שכוללת חמישה מיני חיים: הטיגריס, האריה, היגואר, הנמר ונמר השלג. מיני הפנתרים הם היחידים במשפחת החתוליים שמצטיינים ביכולת לשאוג (חוץ מנמר השלג, שאיננו שואג כלל), וכולם שייכים לתת הקבוצה הנקראת חתולים גדולים. אז מה ההבדל בינהם? ההבדל המרכזי הוא שהחתולים מגרגרים והפנתרים שואגים! כאשר האוויר עובר בקני הנשימה בדרכו לריאות, יודעות הפנתרות והלביאות לשאוג... גם לנו הנשים כשנדמה שעוד רגע נגמר האוויר, בין רגע אנחנו שואגות! השאגה של אסתר היא שקטה אבל עוצמתית ביותר ומהדהדת בכל הקהילה היהודית וסוחפת אחריה את כולם לשלושה ימי תענית ותפילה- עד לשינוי רוע הגזרה, עד ליצירת מציאות של "ונהפוכו".
הקורונה (שפתאום מרגישה קצת כנחלת העבר) כמו המלחמה, החזירו אותנו למציאות של ענווה. אנחנו מבינים שאנחנו לא מבינים כלום, ומה שנשאר לנו כשכפ"ץ רוחני פנימי היא האמונה שנותנת לנו אוויר, כוח ותקווה שמחזיקים לנו את הבחירה בחיים.
"נשות העורף" שקבלו מעמד מיוחד במלחמה הזאת, מתמודדות עם מציאות שנראית בלתי אפשרית. ועם זאת, הן מגלות עוצמות ויכולות אין קץ. מאין הכח הזה אתם שואלים?
אנחנו מבינות שהחיים הם סוד; במרבית הזמן איננו מבינות על מה ולמה, אבל אנחנו בוחרות בחיים, באופטימיות, בוחרות לייצר שמחה. ואנו מבקשות שמחה אמיתית, לא הוללות. לא שתיה של "עד דלא ידע" כדי לברוח מהמציאות הקשה, אלא שמחת חיים פשוטה וטבעית שבפורים מתערבבת עם ערפול קל, עם חיוך אופטימי ומבט לעתיד. הרב שגר מתייחס ליכולת לשמוח בשעת משבר.
לדבריו, דווקא במציאות של לב שבור, יכולה לצמוח שמחה ומתוך תחושה של התגברות על הייאוש. יתרה מזאת, הוא אומר שהיכולת להתגבר לא באה לידי ביטוי בחיפוש אחר סיבות לשמחה, אלא אדרבה, היא הוויתור עליהן. השנה יותר מתמיד נשמח "עד דלא ידע", מתוך הבנה שאנחנו לא מבינים. ולמה אנחנו שמחים? ככה, כי ככה אנחנו בוחרות בחיים, ככה אנחנו שואגות, כך אנחנו מתגברות על הכאב שלנו.
בת-גלים שער היא מרצה לחוסן אישי ולאומי ויו"ר עמותת סאנשיין שמקיימת בימים אלה את פרויקט קונקשין שמעביר משלוחי מנות ליהדות התפוצות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו